פרשני:בבלי:בבא קמא קיב א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קיב א

חברותא[עריכה]

לפני יאוש, שהבעלים עדיין לא נתייאשו מהגזילה, ולכן לא קנאוה הבנים, שהרי שינוי רשות לבד אינו קונה.  10 

 10.  ומכל מקום, אם אין הגזילה קיימת פטורים מלשלם, כי רמי בר חמא לא סובר כרב חסדא שרצה מזה גובה רצה מזה גובה. רש"י. והתוס' ביארו סברת רמי בר חמא שאפילו לפני יאוש אין הגזילה נחשבת כאילו היא ברשות הבעלים לגמרי, שהרי הבעלים אינם יכולים להקדישה, וגם הגזלן יכול לקנותה בשינוי מעשה (ולולי שגזלה לא היה מועיל שינוי מעשה ברשות הבעלים). ולכן אין הבנים חייבים כיון שהם לא גזלוה, ומה שאכלו אותה אינו נחשב כגזילה מרשות הבעלים. לעיל (קיא ב) בתוס' ד"ה גזל. כתב בעל המאור: מסקנת הסוגיא, ארבעה כללים הם: א. לפני יאוש וגזילה קיימת. ב. לפני יאוש ואין גזילה קיימת. ג. לאחר יאוש וגזילה קיימת. ד. לאחר יאוש ואין גזילה קיימת. הראשון חייב לדברי הכל. האחרון פטור לדברי הכל. שני האמצעים: לרב חסדא ורבא חייב. לרמי בר חמא פטור. נמצא, לרב חסדא ורבא, לעולם חייב, חוץ מלאחר יאוש ואין גזילה קיימת. ולרמי בר חמא לעולם פטור, חוץ מלפני יאוש וגזילה קיימת. ומחלוקת שני האמצעים תוכל להבחין מסוגיא דשמעתתא. דרב חסדא ורבא לא סבירא להו דרמי בר חמא. ורמי בר חמא לא סבירא ליה דרב חסדא ורבא. הלכך לפני יאוש ואין גזילה קיימת, לרב חסדא חייב, דהא אמר רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולרמי בר חמא פטור דלא סבירא ליה הכי. לאחר יאוש וגזילה קיימת, לרמי בר חמא פטור דאמר: רשות יורש כרשות לוקח דמי. ולרבא ורב חסדא חייב דלא סבירא להו הכי.
רב אדא בר אהבה מתני להא דרמי בר חמא, אהא, רמי בר חמא לא אמר את דבריו על משנתנו אלא על ברייתא זו: דתניא: הניח להן אביהן שהוריש להם מעות של רבית, אף על פי שיודעין שהן של רבית, אין חייבין להחזיר אותן ללוה שנתן את הרבית לאביהן.
ועל זה אמר רמי בר חמא: זאת אומרת מכאן ראיה שרשות יורש כרשות לוקח דמי שלכן אינם חייבים להחזיר את הרבית, כיון שהלוה כבר נתייאש מהם, וקנאום היורשים ביאוש ושינוי רשות.  11 

 11.  הקשו תוס': מה הראיה הרי אפילו אם אין כאן שינוי רשות אין הבנים חייבים להחזיר את הרבית שהרי הלוה נתנם לאביהם מדעת, ולא היתה הרבית אצלו בתורת גזילה אלא בתורת הלואה, והדין הוא שמלוה על פה אינו גובה מן היורשין ולכן פטורים הם מלהחזיר את הרבית? ותירצו שאף על פי שהלוה נתן את הרבית מדעת מכל מקום הוא נחשב כגזל ביד אביהם, הואיל ולא נתן את הרבית לשם מתנה אלא בתורת רבית, והוי נתינה בטעות. ולכן אי לאו שיש כאן שינוי רשות היו הבנים חייבים להחזיר את הרבית. תוס' ד"ה אע"פ.
רבא אמר: לעולם אימא לך רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. ושאני הכא שהיורשין אינם מחוייבים להחזיר את הרבית, משום דאמר קרא (ויקרא כה לו) "אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמ ך".
ומסוף הפסוק "וחי אחיך עמך" אנו לומדים את הדין של החזרת רבית, שאמרה תורה אהדר ליה החזר לו את הרבית כי היכי דנחי בהדך כדי שיוכל לחיות עמך.
ודייקינן: רק לדידיה קא מזהר ליה רחמנא, המלוה עצמו שלקח את הריבית ועבר על "אל תקח מאתו נשך ותרבית", רק הוא מוזהר להחזיר את הרבית ולקיים "וחי אחיך עמך". אבל לבריה, בנו, שלא לקח את הרבית לא מזהר ליה רחמנא להחזיר את הרבית.  12 

 12.  הקשה הרשב"א: אם כן גם בגזילה נאמר כן, דהא כתיב "והשיב את הגזילה אשר גזל" שרק לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר רחמנא? ותירץ דעיקר הטעם משום הסיפא דקרא דכתיב "וחי אחיך עמך" שמזה אנו דורשים את הדין של החזרת רבית. וכיון שהוא נותן את הרבית מדעתו ואינה גזילה לכן מסתבר שלא הזהירה תורה אלא למי שלקח את הרבית שישיב לו כדי להחיותו, אבל בניו שלא לקחו את הרבית אינם מוזהרים יותר מכל איש אחר מישראל להחזיר לו את הרבית כדי להחיותו.
ומבארת הגמרא: מאן דמתני לה את דברי רמי בר חמא אברייתא, כל שכן שהוא סובר שרמי בר חמא אמר את דבריו גם אמתניתין, שהטעם שהבנים פטורים מלשלם בהניח להם אביהם משום שרשות יורש כרשות לוקח דמי.  13 

 13.  כי פשטות המשנה כלשונה משמע שמדובר שהגזילה קיימת. ורבא סובר שחסורי מיחסרא המשנה, וצריך להוסיף בפירוש שמדובר באין גזילה קיימת, כמו בברייתא. רש"י. ועוד הביא רש"י גירסא אחרת בהיפוך, שמאן דמתני לה אמתניתין כל שכן אברייתא. כי במשנה אפשר להעמיד כרבא שכבר אכלום ואילו בברייתא כתוב בפירוש "שיודעין שהן של רבית" משמע שהרבית נמצא בעין. ומאן דמתני אברייתא אבל במתניתין אין הכרח שרשות יורש כרשות לוקח דמי משום שאפשר להעמיד כרבא כשאכלום.
ואילו מאן דמתני לה אמתניתין, יסבור שדברי רמי בר חמא נאמרו רק על המשנה. אבל אברייתא, רמי בר חמא כרבא מתני ליה, שהטעם אינו משום שרשות יורש כרשות לוקח דמי, אלא משום דדרשינן מהפסוק שעצם החיוב של החזרת רבית אינה מוטלת רק על המלוה עצמו ולא על יורשיו.
תנו רבנן: הגוזל ומאכיל את בניו, פטורין מלשלם.
הניח לפניהם, השאיר להם בירושה את הגזילה ועדיין היא קיימת אצלם. אם הבנים גדולים, הם חייבים לשלם.  14  ואם הם קטנים, פטורין מלשלם לפי שקטנים אינם בני דין.  15  (וכדעת סומכוס לקמן).

 14.  לפי רמי בר חמא מדובר לפני יאוש (שאם לא כן היו קונים ביאוש ושינוי רשות). רש"י.   15.  ואף שהגזילה קיימת מכל מקום מיחסרא גוביינא מהם. רש"י.
ואם אמרו הבנים הגדולים לנגזל: אין אנו יודעין חשבונות שחשב אבינו עמך, ושמא שילם לך כסף תמורת הגזילה פטורין מלשלם.
והוינן בה: וכי משום דאמרי אין אנו יודעין, יהיו פטורין? והרי זה ודאי שהחפץ הגיע ליד אביהם בגזילה, ואילו האפשרות שהוא שילם לו עבור הגזילה היא רק ספק, וברי ושמא ברי עדיף?  16 

 16.  כן כתב רש"י. וכתב הפני יהושע: אף על גב דקיימא לן דברי ושמא לאו ברי עדיף אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, מכל מקום כאן הוי כאיני יודע אם פרעתיך שהוא חייב. ועוד דהכא כיון שהחפץ בעין וידוע שבתורת גזילה באת ליד אביהם, אם כן קאי בחזקת מרא קמא שהוא הנגזל, והיתומים הם המוציאים.
ומתרצינן: אמר רבא: הכי קאמר: גדולים שאמרו יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך, והוא שילם לך עבור הגזילה, ולא פש לך גביה ולא מידי, ולא נשאר לך חייב כלום, פטורין מלשלם הואיל והם טוענים כן בודאות.  17 

 17.  שהם נאמנים במיגו שהיו יכולים לומר החזרנו לך את הגזילה. או שמדובר כשאין עדים על הגזילה אלא שהם מודים בכך. ויש להם מיגו שהיו יכולים לכפור לגמרי על הגזילה. תוס' ד"ה ולא. והקשה הרא"ש: אם כן גם בטענת שמא, מדוע לא נטען ליתומים שמא אביהם שילם עבור הגזילה. כמו שמצינו בעלמא שטוענים ליתומים כל מה שאביהם היה יכול לטעון, וגם כאן אילו אביהם היה קיים היה נאמן בטענה זו מכח מיגו דלעיל? ותירץ שהוא דבר שאינו מצוי שהגזלן יקנה את הגזילה מהנגזל, ולכן אף שאביהם היה נאמן לטעון כן, מכל מקום כיון שהוא מילתא דלא שכיחא לא טענינן להו ליתמי. וכן כתב בעל המאור. והרמב"ן במלחמות חלק עליו, שמוכח בכמה מקומות שטוענים ליתומים אפילו בטענה רחוקה. אלא שכאן מדובר שיש עדים שאביהם גזלה וראוה בידו בשעת מיתה. הלכך הוא עצמו לא היה יכול לטעון שקנה ממנו את הגזילה שהרי אין לו שום מיגו, אבל הם עצמם יכולים לטעון שאביהם קנאה במיגו שהיו יכולים לומר אנחנו החזרנו לך את הגזילה, שהרי העדים לא ראו את הגזילה ברשותם. ולכן אם הם לא טוענים ברי, לא טענין להו, כי אין טוענין ליתומים אלא דברים שנאמנים עליהם מחמת אביהם אבל לא דברים שנאמנים עליהם מחמת עצמם.
תניא אידך: הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם.
הניח לפניהם הוריש להם את הגזילה ואכלום, בין גדולים בין קטנים חייבין לשלם.
והוינן בה: קטנים, מי מיחייבי?  18  לא יהא אלא דאזיק אזוקי, הרי אפילו נכנסו קטנים לחצרו של הנגזל והזיקו שם, אין מחייבים אותם לשלם, כמו ששנינו לעיל (פז א) "והם שחבלו באחרים פטורים". ואיך אפשר לחייב אותם על כך שאכלו את הגזילה?

 18.  גם מאכילת גדולים היה יכול להקשות מדוע הם חייבים, ומה ההבדל אם אכלו מחיי אביהם או לאחר מותו. אלא מקשה מקטנים שהיא קושיא יותר חזקה שאין שייך כלל לחייב קטנים בתשלומין. תוס' ד"ה קטנים.
ומתרצינן: אמר רב פפא: הכי קאמר: הניח אביהם לפניהם, ועדיין לא אכלום, בין גדולים בין קטנים חייבין להחזיר את הגזילה, שכיון שהגזילה קיימת, עדיין היא ברשות בעליה וחייבין להחזירה להם.  19 

 19.  ואין סתירה מהברייתא הקודמת שקטנים פטורים כי הברייתא הזאת סוברת כרבנן שחולקים על סומכוס ומחייבים בקטנים. רש"י.
אמר רבא: הניח להם אביהם פרה שאולה, משתמשין בה היורשים כל ימי שאלתה, כל משך הזמן שאביהם שאל את הפרה מהבעלים.  20 

 20.  הטעם, משום שכל זכות שהיה לאביהם באותה פרה הם זוכים בו דיורש כרעא דאבוה הוא. ריטב"א כתובות (לד ב).
מתה הפרה, אין הבנים חייבין באונסיה. כי אף על פי שאביהם היה חייב אילו היתה מתה אצלו, שהרי שואל חייב על האונסים, מכל מקום הבנים פטורים היות והם לא שאלו אותה ולא קיבלו על עצמם חיוב שמירה עליה.  21  כסבורים היו הבנים, שהפרה של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה, משלמין דמי בשר בזול רק שני שליש ממחיר הבשר ישלמו, שאילו היו יודעים שהם יצטרכו לשלם עבור הבשר, לא היו קונים אותה במחיר מלא.  22 

 21.  כתב הרא"ש שרק מאונסין הם פטורין אבל בגניבה ואבידה הם חייבים שהואיל והם נהנים ממנה שמשתמשים בה חייבים בשמירתה כדין שומר שכר. ועוד כתב, שכל זה דוקא בסתמא. אבל אם אמר להם המשאיל: פרה זו השאלתי לאביכם, החזירוה לי או קבלו עליכם אונסים כדין שואל, הדין עמו, כי אדעתא דהכי השאיל לאביהם שיתחייב באונסים, ולמה יניחם להשתמש בלא קבלת אונסין. וכתב המחנה אפרים (שאלה ופקדון א) שמכאן ראיה שחיוב השואל הוא משום שקיבל עליו להתחייב באונסין ועל מנת כן השאילו. ולא משום שכל הנאה שלו וחשיב כדידיה. שהרי היתומים משתמשים בה וכל הנאה היא שלהם ובכל זאת הם פטורים משום שלא קיבלו על עצמם שמירה. והריטב"א בכתובות (לד ב) הקשה: למה יהיו הם פטורים מאונסין שכיון שאביהם לא היה לו בה זכות אלא בקבלת אונסים אף הוא לא הוריש להם זכותו אלא בקבלת אונסין. וכמו שאמרו בבבא מציעא (לה ב) בשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר דקיימא לן כרבי יוסי דאמר "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו" והשואל הוא בעל דברים של המשכיר אף ששאל מהשוכר. והכא נמי אף על פי שהם ירשו זכות אביהם, בעלי דברים דמשאיל הוו? ותירץ שאינו דומה דשם כיון שהשואל נעשה עליה שואל בפירוש, דין הוא שיהא שואל דבעלים שלא יהא הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, מה שאין כן ביתומים שלא נעשו שואלים מעולם, והרי זה כאילו שכר אביהם בית ומת, שמשתמשין בו כל ימי שכירותו ואין חייבין לשלם דמי השכירות.   22.  ואינו דומה לדינא דרב חסדא בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ומשמע שמשלם לגמרי. וכאן בשאלה הרי לא שייך יאוש. משום דשם יודע השני שהוא גזול ביד הראשון, ואפילו אם אינו יודע מכל מקום הוא גזלה מהראשון, אבל כאן אין כוונתם לגזול אלא לאכול משלהם ולכן משלמין רק דמי בשר בזול. וגם שם אם בא אחר ואכלו ברשות הגזלן משום שהוא סבר שהוא שלו, לא ישלם אלא דמי בשר בזול. רשב"א וריטב"א כתובות (לד ב). התוס' לעיל (כז ב) בד"ה ושמואל כתבו שמכאן ראיה שאדם המזיק פטור באונס גמור, שלכן הם פטורים מלשלם בתורת מזיק כי הם אנוסים שסברו שהיא של אביהם, ומשלמים רק דמי בשר בזול משום שכך נהנו.
הניח להם אביהם אחריות נכסים קרקעות חייבין לשלם. ומיד תבאר הגמרא.
איכא דמתני לה את הסיפא, הניח להם אביהם אחריות נכסים, ארישא של דברי רבא, שאם מתה אין חייבין באונסיה, ועל זה אמר רבא שאם הניח להם אביהם קרקעות, חייבין לשלם, משום שהקרקעות הללו נשתעבדו עוד מחיי אביהם לתשלום האונס. שלדעת רבא חיוב האונסים מוטל על השואל משעת השאלה, וממילא כבר מאז נשתעבדו נכסיו לצורך תשלום האונס. ולא כדעת רב פפא, הסובר לקמן שחיוב האונסים בשואל חל רק משעת האונס.
ואיכא דמתני לה אסיפא של דברי רבא בטבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול. שאם הניח להם אביהם קרקעות, משלמים את מלא המחיר של הבשר.
ומבארת הגמרא: מאן דמתני לה ארישא, הוא יסבור שכל שכן שרבא אמר כן אסיפא בטבחוה ואכלוה, שאם אביהם הניח להם קרקעות, משלמים את מלא מחיר הבשר.
ולדעה זו, רבא פליגא על דרב פפא שרבא סובר שחיוב האונסים מוטל על השואל משעת השאלה, ולכן גם ברישא שמתה הפרה, אמר רבא שאם הניח קרקעות הרי הם משועבדות עוד מחייו לתשלום האונס, ואילו רב פפא סובר שרק בשעת האונס חל חיוב התשלומין.
ומאן דמתני לה אסיפא סובר, שרק שם אמר רבא את הדין של הניח להם אביהם אחריות נכסים אבל ארישא, במתה הפרה, לא אמר שאם הניח להם קרקעות שיתחייבו לשלם עבור האונס, והיינו דרב פפא, כי רבא סובר כרב פפא שרק בשעת האונס חל חיוב התשלום ואז אביהם השואל כבר לא היה בחיים כדי שיתחייב על האונס וישתעבדו נכסיו לכך. ואילו הבנים לא שאלו את הפרה ולא קיבלו על עצמם חיוב שמירה עליה.  23 

 23.  לכאורה אם כן גם בסיפא בטבחוה ואכלוה מדוע משתעבדין נכסי האב מחיים? ובכתובות (לד ב) פירש רש"י משום דאיבעי להו למידק שהיו צריכים לברר מקודם אם פרה זו באמת של אביהם. והקשה הרשב"א שם: אם הם נחשבים פושעים אם כן גם בלא הניח להם אביהם אחריות נכסים יתחייבו לשלם בגלל פשיעתם? וביאר שהחיוב הוא על אביהם שפשע בכך שלא הודיעם לפני מותו שפרה זו שאולה, ולכן רק בהשאיר להם קרקעות הם חייבין לשלם כי הקרקעות נשתעבדו מחייו. וכתב עוד שמזה ראיה שחיוב השואל באונסין חל משעת הפשיעה שגרמה לאונס ולא בשעת האונס ממש. וכן הביא הנמו"י כאן בשם הרא"ה, וכתב עוד דנפקא מינה בשואל חמור על מנת לתת לשלוחו שירכב עליו ומתה בדרך, והדבר ספק אם מחמת מלאכה מתה או לאו, שהוא פטור דהוי כאומר איני יודע אם הלויתני, שהרי חלות החיוב הוא בשעת האונס ויתכן שכלל לא נתחייב על אונס זה כיון שהיה מחמת מלאכה. אבל מי ששאל חמור לרכוב הוא עצמו עליו ונתנה לשלוחו ומתה. והדבר ספק אם מתה מחמת מלאכה או לא, חייב, שהרי הוא פשע בכך שנתנה לשלוחו שאין השואל רשאי להשאיל, וכבר מאז חל החיוב עליו אלא שיתכן שנפטר מהחיוב בשעה שמתה מחמת מלאכה, והרי זה כאומר איני יודע אם פרעתיך דחייב.
ומביאה הגמרא את הא דאמר רב פפא: היתה פרה גנובה לו, שגנב פרה מערב שבת, וטבחה בשבת, חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, משום שכבר חייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת, ואין כאן פטור של "קם ליה בדרבה מיניה", היות ועל הקרן כבר נתחייב בשעת גניבה שהיתה מערב שבת. ואילו על הארבעה וחמשה אף שנתחייב בה רק בשעת טביחה, שהיתה בשבת, מכל מקום אינו נפטר מהם, כי על חיוב קנס אין פטור של קם ליה בדרבה מיניה, כמבואר במסכת כתובות (לד ב) שהואיל וכל חיוב קנס הוא חידוש שחידשה תורה, לכן לא אמרינן ביה קם ליה בדרבה מיניה.
היתה פרה שאולה לו, שאל פרה קודם שבת, וטבחה בשבת, פטור לגמרי, משום שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד. כי בשעת הטביחה בשבת, אז הוא עושה את מעשה הגזילה שגוזלה בכך מהבעלים, וכיון שהוא חייב מיתה על הטביחה הזאת, אי אפשר לחייבו גם בתשלומי הקרן עבור הטביחה, שהרי קם ליה בדרבה מיניה.
ואף על הקנס של ארבעה וחמשה אי אפשר לחייבו (אף שאין על זה פטור של קם ליה בדרבה מיניה), משום שלא שייך חיוב כפל וארבעה וחמשה אלא בגנב עצמו שגונב מבית הבעלים או בשומר שטוען טענת גנב, ובשואל לא שייך שיפטור עצמו בטענת גנב שהרי הוא חייב על הגניבה, והטביחה שעשה אינה מעשה גניבה אלא מעשה גזילה. הלכך לא שייך בו חיוב ארבעה וחמשה.  24  הרי שדעת רב פפא היא, שהשואל מתחייב רק בשעת האונס, ולא אמרינן שמשעת השאלה עומדת הפרה ברשותו והוא מתחייב לשלם את הקרן לבעלים, שאם כן, גם בהיתה שאולה לו וטבחה בשבת היה לו להתחייב שהרי השאלה היתה לפני שבת.

 24.  רש"י הביא שיש גורסין "שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה" שאף שעל הטביחה ומכירה היה צריך להתחייב שהרי בקנס לא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה. מכל מקום, מאחר שהוא פטור על הקרן אי אפשר לחייבו על הקנס בלבד דארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה. ודחה רש"י גירסא זו שאין צריך לטעם זה משום שלא שייך בכלל לחייב שואל בטביחה ומכירה כאמור בפנים. והרשב"א הביא שהראב"ד מקיים גירסא זו ומפרש בכגון שהשואל טוען שהוא איננו שואל עליה אלא שומר חנם ונגנבה ממנו, שנמצא שרצה לפטור עצמו בטענת גנב, ואילו טבחה בחול היה חייב בתשלומי ארבעה וחמשה. ורק משום שטבחה בשבת שהואיל והוא פטור מהקרן משום קם ליה בדרבה מיניה פטור נמי מארבעה וחמשה, שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה דארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא שלשה וארבעה. ובחזון יחזקאל בבא מציעא (ג ו) העתיק מכתב יד הגר"ח שכתב בדעת רש"י שנראה שהוכיח מהא דטוען טענת גנב אינו חייב כפל אלא בשבועה, הרי דשומר לא חשיב גנב בעצם. אכן טעמא בעי אמאי חשיב גזלן ולא גנב? וביאר דהנה מצינו חילוק בין גנב לגזלן דבגזלן לא בעינן לקיחת איסור, מה שאין כן בגנב בעינן דוקא שיהא עצם הלקיחה באיסור. וכמו דחזינן דמיעט רחמנא גונב מן הגנב מכפל, והרי בגונב מן הגנב לא חסר אלא עצם הלקיחה שלא היתה מבית הבעלים, אבל זה פשיטא שמחזיק תחת ידו חפץ של הבעלים, ומדמיעט רחמנא מכפל חזינן דבעינן דוקא לקיחה באיסור. ובאמת כן היא הדרשא "וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב" רצה לומר דבעינן שתהא לקיחת גניבה מבית הבעלים. (אמנם לגבי קרן לא בעינן לקיחת איסור שהרי גם הגונב מן הגנב חייב בקרן, ומשום דלגבי קרן די בכך שמחזיק החפץ באיסור ורק לגבי כפל בעינן שתהא עצם הלקיחה באיסור). אבל לגבי גזלן לא מצינו שצריך לקחת איסור (ואף דקיימא לן דגזלן גם כן צריך קנין, היינו מטעמא דבלאו הכי לא חשיבא הגזילה תחת ידו, אבל עצם הלקיחה לא בעינן אלא שיהא תחת ידו חפץ שאינו שלו). ולפי זה מיושב היטב הטעם דשומר שכפר לא חשיב גנב אלא גזלן משום דגבי שומר הרי בא לידו בהיתר וליכא שום לקיחה באיסור רק בכפירה מחזיקו תחת ידו, ואם כן לא הוי אלא גזלן, אם לא בטוען טענת גנב דהוי גזירת הכתוב שחייב על זה כפל כמו בגנב עצמו. ועיין שם שביאר דעת הרמב"ם שחולק על רש"י ומקיים הגירסא שאם אין גניבה אין טביחה ומכירה שגם בשומר יתכן שיהא עליו שם גנב על אף שגנב הוא רק על ידי לקיחת איסור. ואומרים בשם הגר"ח שהוכיח את היסוד לחלק בין גנב לגזלן מדברי הרמב"ם, שבתחילת הלכות גניבה כתב "כל הגונב ממון משוה פרוטה ומעלה עובר על לא תעשה שנאמר לא תגנבו". ואילו בתחילת הלכות גזילה כתב "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגזול" ולא נקט "שוה פרוטה ומעלה". משום דבגנב חיובו על הלקיחה, אם כן מעשה אחד הוא כל מה שגנב, מה שאין כן בגזילה שחיובו הוא על כך שנמצא בידו ממון שאינו שלו, אם כן על כל פרוטה ופרוטה איכא חיוב נפרד.
תנו רבנן: כתיב (ויקרא ה כג) "והשיב את הגזילה אשר גזל".
מה תלמוד לומר "אשר גזל" שהרי פשיטא שישיב את מה שגזל? אלא לומר, שיחזיר רק אם הוא כעין שגזל, שהגזילה קיימת. אבל אם הגזילה אינה קיימת, פטור מלשלם דמיה.
ובודאי שהגזלן עצמו חייב לשלם עבור הגזילה גם כשאינה קיימת. ועל כרחך שהפסוק מדבר לענין בניו של הגזלן, שפטורין מלשלם כשאין הגזילה קיימת.
מכאן אמרו: הגוזל ומאכיל את בניו, פטורין מלשלם.
הניח לפניהם שהוריש להם את הגזילה ועדיין היא קיימת, בין שהבנים גדולים, בין שהם קטנים, חייבין להחזירה.
משום סומכוס אמרו: בנים גדולים חייבין. בנים קטנים פטורין.
בר חמוה דרב ירמיה בן חמיו של רבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה נעל את דלת בית אביו כדי שרבי ירמיה לא יוכל ליכנס שם. שרבי ירמיה רצה לקחת את הבית לעצמו.
אתא רבי ירמיה לקמיה דרבי אבין לטעון על בן חמיו שמונע ממנו ליכנס ולהחזיק בבית.
אמר רבי אבין: שלו הוא תובע בן חמיך! שהבית שייך לו מדין ירושה, וכדין הוא עושה שמונע ממך ליכנס שם.
אמר ליה ירמיה: והא מייתינא סהדי יש לי עדים דאחזקי ביה בחיי דאבוה, שהחזקתי בבית הזה עוד בחיי אביו, (שהיה רבי ירמיה טוען שהאב מכרה או נתנה לו במתנה).

דרשני המקוצר[עריכה]