פרשני:בבלי:בבא קמא קיב ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא קמא קיב ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה רבי אבין: וכי מקבלין עדים  שלא בפני בעל דין!? ובן חמיך הוא הלא קטן והרי זה כאילו שלא בפניו.
אמר ליה רבי ירמיה: וכי לא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין?
והא קתני בברייתא דלעיל, שלדעת תנא קמא בין גדולים בין קטנים חייבין, שהנגזל מביא עדים שהגזילה שייכת לו ומוציאים מהקטנים?
אמר ליה רבי אבין: הרי מחלוקת סומכוס בצידך! שסומכוס אכן חולק ופוטר את הקטנים משום שאין מקבלין עדים נגד קטנים, דהוי כאילו שלא בפני בעל דין.
אמר רבי ירמיה: איכפל כולי עלמא וקאי כסומכוס וכי כולם עמדו בשיטת סומכוס לאפקוען לדידי כדי להפקיע ממני את ביתי?
אדהכי, בינתיים איגלגל מילתא אתא ומטא נתגלגלו הדברים והגיעו לקמיה דרבי אבהו.
אמר: לא שמיע לכו, וכי לא שמעתם את הא דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא!?
דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא: תינוק שתקף בעבדיו, שלקח עמו את עבדיו כדי שיסייעוהו (או שתקף בהן ואמר שהם שלו) וירד לתוך שדה של חבירו, ואמר שלי הוא! אין אומרים נמתין עד שיגדיל ובינתיים יחזיק בשדה אלא מוציאין את השדה מידו מיד. ולכשיגדיל יביא עדים, ונראה אם היא באמת שלו או לאו.  25 

 25.  כתב הרשב"א: זה לא כסומכוס שהרי לדבריו דקטנים שהניח להם אביהם גזילה קיימת אין מוציאין מהם, ומה בין זה לקטן שיורד לתוך שדה חבירו, ואדרבה גזילת מטלטלין עדיפא שאם לא נוציא מהיתומים יאכלו אותה ויפטרו מלשלם שאפילו בהזיקו אמרו "הן שחבלו באחרים פטורין". ורבי אבהו רצה להוכיח מכאן שאין הלכה כסומכוס, ובשום מקום לא אמרינן נמתין עד שיגדיל כדי שלא תלקה מדת הדין בכך שיהא הקטן אוכל ממון שאינו שלו והלה הולך בפחי נפש. ודוחה הגמרא שרק כאן לא פסקינן כסומכוס משום שאין לקטן חזקת אבות אבל במקום שיש לו חזקת אבות פסקינן כסומכוס.
הרי שמוציאין מיד הקטן עד שיגדיל ויתברר הדבר, וגם כאן צריך לסלק את הקטן מהבית ויחזיק בו רבי ירמיה עד שיגדיל ויתברר הענין.
ודחינן את הראיה: מי דמי המקרה של רבי ירמיה אינו דומה לשם התם הוא דמפקינן מיניה מוציאין את השדה מיד הקטן, משום דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה לא היה לו חזקת אבות בשדה זו אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה כגון אצל רבי ירמיה שאבותיו של הקטן היו מוחזקים מעולם בשדה זו לא מוציאין אותה ממנו, אלא ממתינים עד שיגדיל, ואז יביא רבי ירמיה עדיו וידון עמו.  26 

 26.  לכאורה היה יכול לחלק שאצל התינוק היה בעל השדה מוחזק בשדה ואילו רבי ירמיה לא היה מוחזק בבית. משמע שאין הדבר תלוי כלל במוחזקות שאפילו היה רבי ירמיה מוחזק בבית לא היה מועיל לו כיון שיש לקטן חזקת אבות. תוס' ד"ה אבל.
אמר רב אשי  27  אמר רבי שבתאי: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין.

 27.  אינו רב אשי מסדר הש"ס שאם כן לא שייך לומר שרבי יוחנן שהיה הרבה לפניו תהה על דבריו אלא הוא רב אשי הקדמון. או שזה מדברי רב אשי שרבי יוחנן תהה על דברי רבי שבתאי. הגה"ה על הגליון.
תהי בה רבי יוחנן, נתקשה בדבר: וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין!?
קיבלה מיניה רבי יוסי בר חנינא מרב אשי אמר רבי שבתאי, שמה שמקבלין עדים שלא בפני בעל דין, זה רק בכגון שהיה הוא חולה התובע שמבקש להביא את העדים היה חולה מסוכן ונוטה למות.  28  או שהיו עדיו חולים מסוכנים, ואם לא עכשיו אימתי. או שהיו עדיו מבקשין לילך למדינת הים, ושלחו לו לבעל הדין  29  ולא בא שאז מקבלין את העדים אפילו שלא בפניו.

 28.  כך נפסק ברמ"א חושן משפט (כח טז) שדוקא התובע ולא הנתבע. ועיין הערה 29.   29.  כאן לא כתוב "או שלחו" כמו לפני כן. משמע שלא די בכך ששלחו לו ולא בא אלא שהוא תנאי נוסף בהיו עדיו חולים או שהיו מבקשין לילך למדינת הים שצריך גם ששלחו לו ולא בא. ולקמן מבואר בפתחו ליה בדיניה ושלחו לו ולא בא שמקבלין עדות שלא בפניו, משמע לכאורה שדי בכך ששלחו לו ולא בא. ויש לדחות דשאני התם שפתחו לו בדיניה אבל בלא הכי לא מקבלין עדות שלא בפניו כששלחו לו ולא בא. תוס' ד"ה ושלחו. ב. והרא"ש הביא שיש מפרשים שרק כשהעדים מבקשים לילך למדינת הים צריך לשלוח לו, כיון שיש עדיין שהות לשלוח לו ולהודיעו. אבל כשהיה חולה או עדיו חולים אין צריך להודיע לבעל דין כיון שאין אדם שליט ברוח ויש לחשוש שמא ימות בינתיים. ועוד הביא בשם רבינו יצחק בן אברהם שדוקא כשהתובע חולה ומבקש שיקבלו העדות בחייו כי הוא יזכיר לעדים את פרטי הענין, אבל כשהנתבע חולה ואומר התובע שיקבלו העדות בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיוכל להחזיק מיד בנכסים, ואם ימות הנתבע יצטרך להמתין עד שיגדלו היורשין. אין שומעין לו כי מזל רע שלו גרם שחלה הנתבע או מת, ואין לקבל העדות שלא כדין לחוב ליתומים. ולפי זה גם בחלה התובע או עדיו אין מקבלין העדות שלא בפני בעל דין אלא אם כן שלחו לו ולא בא שאז הוא פושע, אבל אם אינו פושע אמרינן שמזל רע של התובע גרם לו שחלה הוא או עדיו, כמו בחלה הנתבע שאין מקבלין העדות שלא בפניו כיון שאינו פושע. וכן בקטנים אין מקבלין עדות, אף על פי שיגרם לחוב הפסד שיצטרך להמתין עד שיגדלו הקטנים, וגם אם הקטנים יאכלוהו לא יוכל לתבוע מהם בגדלותם. מכל מקום לא חיישינן להכי. (כי בקטנים לא שייך לומר שפשעו במה שלא באו לדין). ג. אולם הרשב"א סובר שאין צריך שיהא גם שלחו לו ולא בא אלא שבכל אחד מהם די שיקבלו עדות שלא בפני בעל דין. ולפי זה הקשה דאיך אפשר שנמתין ליתומים קטנים עד שיגדלו, ולפעמים הקטן מוטל בעריסה ונמתין לו עד שיגדיל והיה בן י"ג שנה. והלא בגדולים, כשהיה הוא או עדיו חולים או שעדיו מבקשין לילך למדינת הים אין ממתינים אלא מקבלין שלא בפני בעל דין דחיישינן שמא ימותו או שמא יתעכבו ויפסיד זה את דינו, ואף על פי שהוא רק ספק שהרי יתכן שיחזרו בקרוב. כל שכן בקטן המוטל בעריסה שודאי הוא שהעדים לא יתקבלו עד שיגדיל? ועוד שאם היו כאן עדים חולים או שמבקשין לילך למדינת הים למה לא נקבלם בקטן, דמאי שנא גדול ומאי שנא קטן? (והרשב"א בתשובה (ח"ב שכז) כתב שבדין זה של קבלת עדות שלא בפני בעל דין לא מצאתי ידי ורגלי בבית המדרש בגלל קושיא זו, וכבר שאלתי את פי רבותי ולא מצאו טעם בדבר). ד. הנמו"י מחלק שבחולה, הבעל דין נמצא בעולם ולכן מקבלין שלא בפניו, אבל קטן הרי הוא כאילו אין בעל דין כלל.
אמר רב יהודה אמר שמואל: מקבלין עדים שלא בפני בעל דין.
אמר מר עוקבא: לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל שמואל ביאר לי שזה אמור רק בכגון דפתחו ליה בדיניה שכבר התחילו לדון ושלחו ליה שיבא ולא אתא. אבל לא פתחו ליה בדינא אם עדיין לא התחילו לדון מצי אמר ליה יכול הנתבע לומר שאינו רוצה כלל לדון לפני הבית דין הזה אלא לבית דין הגדול אזילנא אני רוצה לדון לפני הבית דין הגדול.  30 

 30.  כתבו תוס': לכאורה היה נראה שרק הנתבע יכול לפטור עצמו בטענה שרוצה לדון בבית דין הגדול אבל התובע אינו יכול לכפות על הנתבע שיבא עמו לבית דין הגדול, שאם כן כל אדם יאמר לחבירו או תן לי מנה ואם לאו בא עמי לבית דין הגדול. אבל ר"ת אומר שכל שכן שהתובע יכול לכפות על הנתבע שיבא עמו לבית דין הגדול, שאם הנתבע יכול לומר כן אף על פי שנראה שהוא עושה ערמה כדי לפטור עצמו מהתובע, כל שכן התובע שמלכתחילה תובע כך. ועוד שהלוה נאמר עליו "עבד לוה לאיש מלוה", ואם הוא יכול לכפות על המלוה כל שכן שהמלוה יכול לכפות עליו.
והוינן בה: אי הכי, כי פתחו ליה נמי, גם כשכבר החלו לדון, מצי אמר ליה, למה לא יוכל לומר: לבית דין הגדול אזילנא?
ומתרצינן: אמר רבינא: כגון דנקט דיסקא מבית דין הגדול שהתובע יש בידו איגרת מבית דין הגדול שהם שלחו לבית דין כאן שהם יכופו את הנתבע לדון לפניהם.
אמר רב: מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין אם העדים החתומין על השטר חוב רוצים לילך למדינת הים  31 , מביאם המלוה לבית דין, והם מעידים שזהו כתב ידם, והבית דין כותבים בתחתית השטר שהם מאשרים ומקיימים אותו.

 31.  כך פירש רש"י. והקשו התוס': אם כן למה נקט דוקא קיום שטרות? הרי כל קבלת עדות אמר לעיל שבכגון זה מקבלין שלא בפניו? (המהרש"א הקשה שלפי דבריהם לעיל שצריך גם תנאי שישלחו לו ולא יבא, (עיין הערה 29), אם כן לא קשיא כלל. דכאן, לענין קיום שטרות, אפילו לא שלחו לו מקיימין, אם העדים מבקשין לילך למדינת הים). בבית יוסף חושן משפט (מו) כתב ליישב את דברי התוס'. ובסוף כתב שאפשר שגם רש"י יודה שאין צריך דוקא שהעדים מבקשין לילך למדינת הים, אלא לדוגמא נקט שלפיכך באים לקיימו שלא בפני בעל דין, אבל בלא טענה כלל אין ראוי לקיימו שלא בפני בעל דין). ולכן פירשו שלגבי קיום שטרות בכל ענין מקבלין שלא בפניו, משום שקיום שטרות אינו אלא מדרבנן, שמן התורה עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותו בבית דין, הלכך מקיימים אפילו שלא בפני בעל דין. ורבי יוחנן סבר שלא פלוג רבנן בין קיום שטרות לשאר קבלת עדות, וגם בקיום שטרות צריך דוקא בפני בעל דין. ומה שאמרו שטעמיה דרבי יוחנן מקרא ד"והועד בבעליו" היינו שרבי יוחנן סבר שאפילו בקיום שטרות אמרינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אבל בעיקר הילפותא גם רב מודה בשאר קבלת עדות דאמרינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו. תוס' ד"ה מקיימין.
ורבי יוחנן אמר: אין מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין.
אמר ליה רב ששת לרבי יוסי בר אבוה: אסברה לך טעמיה דרבי יוחנן: אמר קרא בשור המועד (שמות כא כט) "והועד בבעליו ולא ישמרנו" אמרה תורה: יבא בעל השור, ויעמוד על שורו! לפי שאין מעידין על האדם שלא בפניו, ולכן גם לא מקיימים את השטר שלא בפני בעל הדין.  32 

 32.  הקשה הרשב"א שמבואר כאן שהטעם שאין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין נלמד מקרא והוא דין דאורייתא. אם כן כשהיה הוא או עדיו חולין או מבקשין לילך למדינת הים איך מקבלין אותו שלא בפני בעל דין נגד דין התורה? ותירץ דעיקר קרא הוא רק לגבי דיני נפשות, ושור הוא כדיני נפשות, דכמיתת הבעלים כך מיתת השור. ולגבי דיני ממונות הוא אסמכתא בעלמא ורק מדרבנן. ולכן הקילו בשעת הדחק.
אמר רבא: הלכתא: מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין. ואפילו עומד הבעל דין וצווח אל תקיימוהו כי הוא מזויף, אין חוששין לו ומקיימין את השטר שלא בפניו.
ואי לאחר שנתקיים השטר ואמרו הבית דין ללוה: פרע את חובך אמר הלוה לבית דין: נקיטו לי זימנא קיבעו לי זמן עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא, עד שאביא עדים לערער על אמיתותו של השטר, נקטינן ליה, קובעים לו זמן, ואין יורדין לנכסיו בינתיים.
אי אתא אתא אם הגיע באותו זמן לבית דין, מה טוב.
אי לא אתא אם לא הגיע נטרינן ליה בה"ב, מחכים לו עוד שני וחמישי ושני.
אי לא אתא אם גם אחרי כן לא הגיע כתבינן פתיחא עלויה כותבין עליו שטר נידוי על שאינו פורע את החוב, והוא נשאר בנידוי במשך תשעין יומין.  33 

 33.  ואף על גב דלא כתבינן אדרכתא תוך תשעים יום, מכל מקום משמתינן ליה משום שהחציף פניו שלא בא לבית דין. נמו"י.
וכל אותו הזמן אין יורדין לנכסיו מן הטעמים הללו:
תלתין קמאי, שלשים יום הראשונים לא נחתינן לנכסיה אין יורדין לנכסיו, משום דאימור קא טרח בזוזי וניזוף שמא הוא טורח למצוא הלואה כדי לפרוע את החוב.
מציעאי, שלשים יום האמצעים, נמי לא נחתינן ליה לנכסיה משום דאימור דלמא לא אשכח למיזף שמא לא מצא מי שילוה לו וקא טרח ומזבין והוא טורח למכור נכסיו.
בתראי, שלשים האחרונים, נמי לא נחתינן לנכסיה משום דאימור לוקח גופיה קא טרח בזוזי. שמא הלוקח שרוצה לקנות מנכסיו טורח להשיג כסף. לא אתא. אם לא הגיע בסוף התשעים יום, מתירין לו את הנידוי  34  וכתבינן אדרכתא  35  אניכסיה. כותבין עליו שטר פסק דין שהמלוה רשאי לרדת לנכסיו וליטלם עבור החוב, ומוסרים את השטר למלוה.

 34.  כך כתב הרמב"ם ונפסק בשולחן ערוך חושן משפט (צח ה). וביאר הגר"א שם שעל כרחך צריך לפרש שהתשעים יום היינו משך זמן הנידוי, שאין לפרש שתשעים יום לא נחתינן לנכסיה שאם כן היה לו לומר "ולא נחתינן לנכסיה תשעין יומין".   35.  רש"י בבבא מציעא (טז ב) מפרש לשון רודף ומשיג מלשון המקרא (שופטים כ מג) "כתרו את בנימין הרדיפהו מנוחה הדריכהו" שכותבים לו שירדוף אחר נכסיו של הלוה ואם ימצא יגבה. והבית יוסף (צח) הביא מבעל התרומות מלשון דורך כלומר שיהא דורך ושליט המלוה על נכסיו של הלוה. והרמ"א שם מפרש שמדריכין בית דין את המלוה שיפרע את חובו מנכסי הלוה.
והני מילי שממתינים לו את כל הזמן הזה, דאמר "אתינא", שהלוה אומר שהוא עדיין יבא לבית הדין אבל אם אמר לא אתינא אינני רוצה לבא לבית דין, לאלתר כתבינן כותבין מיד את האדרכתא.
והני מילי שממתינים, במלוה, אבל בפקדון, מפקיד שיש בידו שטר פקדון, והנפקד אינו רוצה להחזיר את הפקדון ומשתמט מלבא לבית דין, לאלתר כתבינן את האדרכתא על נכסי הנפקד.  36 

 36.  שבפקדון לא שייך כל הטעמים דלעיל שממתינים בגללם תשעים יום שהרי יכול להחזירה כמות שהיא. סמ"ע חושן משפט (צח טז).
וכי כתבינן אדרכתא רק אמקרקעי על קרקעות של הלוה. אבל אמטלטלי של הלוה לא כתבינן אדרכתא שיגבה מהם המלוה. דלמא שמיט ואכיל להו מלוה למטלטלי. שמא המלוה יכלה את המטלטלין, וכי אתי לוה ומייתי סהדי ומרע ליה לשטרא, וכשיבא הלוה לבית דין ויביא את עדיו לבטל את השטר, לא משכח מידי למיגבה, לא ימצא כלום מהמטלטלין שלו.
ואי אית ליה מקרקעי למלוה, אם יש למלוה קרקעות, כתבינן אדרכתא אפילו על המטלטלין של הלוה, שאם יכלו המטלטלין יגבה הלוה מהקרקעות.
ומסקינן: ולא היא! אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן! ואף על גב דאית ליה מקרקעי למלוה חיישינן שמא תכסיף, שמא הקרקעות של המלוה יבורו, ויפחת ערכם, ולא יוכל הלוה לגבות מהם.  37 

 37.  האחרונים הקשו: אם כן גם כשכותבין אדרכתא על קרקע נחשוש שמא המלוה לא ישביח את השדה ותתקלקל, כי הוא יודע בעצמו ששטרו מזוייף ולא תישאר השדה בידו? ועיין ט"ז חושן משפט (צח ז) וסמ"ע שם (יז).
וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה מודיעים ללוה שכתבו לו אדרכתא על נכסיו.
והני מילי דמיקרב, כשהלוה נמצא כאן קרוב. אבל מירחק, אם הוא רחוק מכאן, לא. אין צריך להודיע לו.
ואי מירחק אם הוא רחוק ואיכא קרובים, יש לו כאן קרובים העומדים אתו בקשר, אי נמי, איכא שיירתא דאזלי ואתי התם, יש שיירות ההולכות ובאות לשם, משהינן ליה תריסר ירחי שתא. מחכים עם האדרכתא שנים עשר חדש עד דאזלא ואתי שיירתא, עד שהשיירא תגיע לשם ותחזור, ובתוך כך יודיעוהו ללוה על האדרכתא שבית דין רוצים להוציא עליו.
כי הא דרבינא, שהא למר אחא אדם ששמו מר אחא הלוה כסף לחבירו, והלוה לא היה בעיר, והמתין לו רבינא בכתיבת האדרכתא תריסר ירחי שתא, עד דאזלא ואתייא שיירתא מבי חוזאי, עד שיספיקו השיירות לחזור מבי חוזאי שם היה הלוה.
ודחינן: ולא היא! אין ראיה מהמעשה של רבינא, כי התם איניש אלימא הוה מר אחא היה אדם אלים ואי הויא מטיא אדרכתא לידיה אילו היה מקבל את האדרכתא לידו וגובה מנכסיו של הלוה, לא היה אפשר לאפוקי מיניה, שוב לא היה ניתן להוציא ממנו את הנכסים במקרה והלוה היה מצליח להוכיח שהשטר חוב פסול והוא אינו חייב לו כלום, ולכן המתין רבינא על הלוה עד שיודיעוהו.
אבל הכא, במלוה רגיל, לא נטרינן ליה. לא ממתינים עם האדרכתא אפילו אם שיירות מצויות למקום שהלוה נמצא אלא עד דאזיל שליחא בתלתא בשבתא, רק אם הוא נמצא במרחק יום אחד מפה שאז בית דין שולחין לו שליח להודיעו ביום שלישי (שמן הסתם ביום שני דנו אותו, שבית דין יושבים בשני וחמישי. תוס'), ואתא בארבעה בשבתא, הוא מגיע ביום רביעי, ולחמשא בשבתא קאי בדיניה. וביום חמישי הוא עומד לדין על דבר האדרכתא.
אמר רבינא: האי שלוחא דרבנן, שליח בית דין שהלך להזמין אדם לדין תורה, וחזר ואמר לבית דין שהוא אינו רוצה לבא מהימנינן ליה כבי תרי, השליח נאמן על כך כמו שני עדים, שמסתמא לא ישקר לפני בית דין.
והני מילי שהשליח נאמן לשמתא, רק לנדותו בעל פה. אבל לפתיחא לכתוב עליו שטר נידוי כיון דממונא קא מחסר ליה, הוא גורם נזק ממוני ללוה על ידי עדותו, דקא בעי ליה למיתב ליה זוזי לספרא שכאשר יתירו את הנידוי יצטרך קודם הלוה לשלם שכר הסופר שכתב את השטר נידוי,  38  לא. אין השליח הבית דין נאמן על כך, שאין עד אחד נאמן לגרום הפסד ממוני לאדם.  39 

 38.  כתב הרא"ש: מכאן דקדק ר"מ שאף על גב דמוכח בסנהדרין (לא ב) שאין הנתבע חייב לשלם לתובע את ההוצאה שמוציא כדי לתובעו לדין, דקאמר התם שכופין את הלוה לדון בעירו כדי שלא יצטרך המלוה להוציא מנה (של הוצאות הדרך) על מנה (של החוב). הני מילי כשאינו מסרב לבא לבית דין (אלא שרוצה לילך לבית דין אחר חוץ לעירו) אבל אם תבעו לדין ולא רצה לבא עמו בדין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו שירד עמו לדין, חייב הנתבע לשלם כל אותן הוצאות. שהרי מבואר הכא שהלוה חייב ליתן שכר פתיחא שכתבו עליו על שלא רצה לבא לדין.   39.  כתב הפרישה בחושן משפט (יא ב): אף על גב שהנידוי חמור בעיני רוב העם מממון כל דהו של שכר כתיבת הסופר, מכל מקום שאני נידוי שאין שולחין יד להוציא מידו כלום, והבית דין רשאין לנדות לכל מי שירצו. אבל להוציא ממון מידו אפילו כל דהו, צריך שני עדים.
אמר רבינא: יהבינן זימנא אפומא דאיתתא. בית דין יכולים לזמן אדם לדין ליום פלוני על ידי אשה ההולכת לשם במקרה ואפומא דשיבבי או על ידי שכניו. ואנו סומכים עליהם שיעשו את שליחותם. ואם הוא לא יבא לדין, מנדין אותו על סמך הזמנה זו.
ולא אמרן שמסתמכין על שליחותם אלא דליתיה במתא, שאותו אדם לא נמצא עכשיו בעיר שהבית דין נמצא בה, והשליח בית דין אומר לשכניו שכשישוב לביתו יודיעוהו את דבר ההזמנה.

דרשני המקוצר[עריכה]