פרשני:בבלי:תמורה יט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תמורה יט א

חברותא[עריכה]

אבל ולד  96  תמורת אשם, דליכא "שם עולה" על אמו.

 96.  גירסת רש"י.
ועוד, הרי הקדש הראשון שמכחו באה התמורה וגם ולדה, לאשם הופרש ולאשם מקריבו, ואינו עומד לעולה לא הוא ולא דמיו, ולא מצינו תמורת אשם קריבה בתורת עולה, הלכך, מלכתחילה לא ירדה לה להתמורה קדושת הגוף להקרבה אלא קדושת דמים למכירה בלבד.
ולפיכך, בנוגע לולדה, מודה רבי אלעזר דבדמיו - אין, אכן ימכרוהו ויפלו דמיו לעולת יחיד, ואילו הוא עצמו לא יקרב.  97 

 97.  המשך לשון ירושלמי בהערה: ורמי דרבי אלעזר אדרבי אלעזר. מי אמר רבי אלעזר אף על גב דאימיה לא קריב גופה, משום דלא חזיא - ולד, מיהא, כיון דחזי קריב גופיה - ורמינהו, שנינו במשנה הבאה: תמורת אשם:. רבי אלעזר אומר: יביא בדמיו עולה. בדמיו הוא דמייתי, אבל ולד גופייהו לא יקרב ? אמר רב (חסדא): רבי אלעזר, לדבריהם דרבנן קאמר להו. לדידי, אף על גב דאימיה לא קרב גופה לאשם - ולדה קרב, דהא חזי. לדידכון, אודו לי מיהא דולד ימכר הוא עצמו ויביא בדמיו עולות לנדבת יחיד. ורבנן אמרי: יפלו דמיו לנדבה - לנדבת ציבור. רבא אמר: אפילו תימא כדקתני. מפריש נקבה לעולה - איכא שם עולה על אמו, ונחתא קדושה לגופה, הלכך, ולד נמי קדיש לגופיה, אבל תמורת אשם דליכא שם עולה על אימיה ולא קדשיה אלא לדמי - ולד נמי לא קדיש גופיה אלא ימכר. וכפי הנראה, השוני בין הלשונות הוא בלשון בלבד.
ובקיצור, מקדיש נקבה לעולה, וילדה, עדיף על ולד תמורת אשם בשני דברים: א. שמצינו "שם עולה" על נקבה ולא מצינו שם אשם על נקבה. ב. שסופה של אמו לימכר ל"שם עולה", ואילו האשם לא הוקדש לעולה.  98 

 98.  סיכום דברי רבי אלעזר וחכמים בשלשת הדינים: א. ולד תמורת עולה. ב. המפריש נקבה לעולה וילדה. ג. ולד תמורת אשם. רבי אלעזר אליבא דרב חסדא: בשלשתם - יקרב הוא עצמו עולה. רבי אלעזר אליבא דרבא: בשנים הראשונים - יקרב הוא עצמו עולה, ובשלישי ימכר ויפלו דמיו לעולת יחיד. חכמים אליבא דרבה בר בר חנה: בשלשתם - ימכרו לצרכי עולה (עולת ציבור). חכמים אליבא דרבא: בשנים האחרונים - ימכרו, ואילו בראשון - יקרב הוא עצמו עולה. ועיין תוס' ד"ה אלא.
איתביה אביי לרבא: וכי בעי רבי אלעזר "שם עולה" על אמו, כדי ליקרב הוא עצמו?!
והא תניא, הרי שנינו בברייתא לגבי קרבן פסח, ובה הוא סובר שהוא קרב "שלמים" אף על פי שאין אמו שלמים?
שנינו: המפריש נקבה לפסחו, ואין פסח כי אם זכר - תרעה  99  עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח. ילדה זכר, לא יקרב הוא עצמו לפסח, אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח, כיון שקדושתו באה מכח קדושת דמים.

 99.  גירסת השיטה מקובצת והגר"א.
וממשיכה הברייתא: נשתיירה אחר הפסח - תרעה  100  עד שתסתאב, ויביא בדמיה שלמים. אף על פי שפסח בשאר ימות השנה הוי שלמים (מנחות פג ב), ושלמים הוי גם בנקבה, מכל מקום, כיון שהיא באה מכח קדושה דחוייה,  101  שלא היתה ראויה לפסח, נדחית גם משלמים.

 100.  כנ"ל.   101.  על פי השיטה מקובצת. והקרית ספר (הלכות קרבן פסח פרק ד) כתב: משום דתחילה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה. ולא תימא ימכרנה כמות שהיא בלא רעייה כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף (כנראה כוונתו: לדעת רבי שמעון בעמוד ב) דכיון דאחר הפסח קרב שלמים - היא עצמה ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך, ולהכי בעינן דתרעה ותמכר. ועיין שם עוד בנוגע לדין דיחוי מחיים. וכדברים אלו כתב הגרי"ז. ועיין שם שמאריך בדין דיחוי.
ילדה זכר אחר הפסח - ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים. אלו הם דברי חכמים.
רבי אלעזר אומר: הוא עצמו קרב שלמים.  102 

 102.  גירסת רש"י.
ומסיק אביי קושייתו: והא הכא דליכא "שם שלמים" על אמו שהרי הוקדשה לשם פסח, ובכל זאת אמר רבי אלעזר: הוא עצמו יקרב שלמים?
אמר ליה רבא לאביי: וכי אחר הפסח קא אמרת, להביא סתירה על סברתי בדברי רבי אלעזר?! שאני, שונה דין פסח אחר הפסח, משום דמותר פסח גופיה (קרבן פסח שלא הקריבוהו לפסח, ואינו ראוי לשנה הבאה כיון שפסח אינו כי אם בן שנתו) קרב שלמים. הילכך: אמו שניתותרה אחרי פסח - חל עליה "שם שלמים", ופקע ממנה "שם פסח". ואף על גב שאינה יכולה ליקרב היא עצמה לשם שלמים (למרות שהיא שלמים, ושלמים באים נקבה) כיון שהיא באה מכח פסח וקדושתה דחויה היא, מכל מקום, כיון שיש עליה "שם שלמים" - סובר רבי אלעזר שולדה קרב הוא עצמו לשלמים.
אמר ליה אביי לרבא: אי הכי, אם אכן טעמו של רבי אלעזר משום שיש "שם שלמים" על אמו - נפלוג נמי ברישא, למה אין רבי אלעזר חולק גם ברישא, בילדה לפני הפסח, ויסבור ש"הוא עצמו קרב שלמים"  103 , מאחר וגם קודם הפסח אם שחטו לשם שלמים - הריהו קרבן כשר, כיון שפסח בשאר ימות השנה חוץ מי"ד ניסן שלמים הוא (כמבואר במסכת זבחים ט ב ומנחות פג ב), נמצא שיש "שם שלמים" על אמו?

 103.  רש"י, לפי גירסתנו. והתוס' הביאו "לישנא אחרינא" ברש"י, ולפיה מקשה אביי שיקרב לפסח!
אמר ליה רבא לאביי: אין הכי נמי דפליג  104  גם ברישא. וסובר שהולד עצמו קרב שלמים, הואיל ויש "שם שלמים" על אמו, כשם שסובר כן גבי עולה. ומה שאמרה הברייתא "רבי אלעזר אומר: הוא עצמו יקרב שלמים" - מוסב גם על הרישא.

 104.  גירסת השיטה מקובצת.
עד כאן הם דברי רבא בביאור שיטת רבי אלעזר. ותמצית דבריו היא: הולד קרב הוא עצמו - כל אימת שיש "שם" אותו קרבן על אמו. הילכך: מפריש נקבה לעולה וילדה - יקרב הולד לעולה, הואיל ויש על אמו "שם עולה". וכן מפריש נקבה לפסחו וילדה, בין לפני פסח ובין לאחר פסח - יקרב הולד לשלמים הואיל ויש "שם שלמים" על אמו. בניגוד למפריש נקבה לאשם וילדה שאין "שם עולה" על אמו - לא יקרב הולד עצמו לעולה אלא ימכר לצורך עולה.
אביי חולק על רבא, ומבאר ביאור אחר בשיטת רבי אלעזר. והוא: למקום שה"מותר" הולך - הולד הולך. "מותר"
- פירושו: המפריש בהמה שניה לאחריות ונתכפר באחת מהן, או  105  אם אבדה ונתכפר באחרת, ואחר כך נמצאת, שהשניה "מיותרת".

 105.  על פי השיטה מקובצת והרש"ש.
וסובר רבי אלעזר שדין ולד כדין "מותר", ולכל מקום שהמותר הולך, אם להקרבת הוא עצמו אם לימכר לדמיו - שם הולך הולד.
הילכך: גבי מפריש נקבה לעולה וילדה, סובר רבי אלעזר במשנתנו שהולד עצמו יקרב עולה, כיון שגם מותר עולה קרב המותר עצמו לעולה, שהרי עולה נדבה היא ויכול להביא כמה שירצה. אבל מותר אשם שאינו יכול להקריבו לאשם, דאין אשם בא בנדבה, ודינו לימכר - גם ולד אשם ימכר, ולא יקרב הוא עצמו.
ולגבי פסח יבואר, שיש חילוק בין הרישא, דהיינו בנולד לפני הפסח, שאז מודה רבי אלעזר שלא יקרב הוא עצמו, לבין הסיפא בנולד אחר הפסח:
אביי אמר: רבי אלעזר לא פליג מידי, אינו חולק כלום ברישא, והוא סובר כחכמים שימכר ולא יקרב הוא עצמו -
דגמירי, רבי אלעזר קיבל מרבותיו כלל זה: "למקום שהמותר הולך - הולד הולך"  106 .

 106.  כתב הר"י ז"ל בגליון (שיטה מקובצת מהדורת ריד"א): אביי לא אמר "למקום שהאם הולכת - הולד הולך", לפי שאדרבה! האם נלמד ממותר, וכל הטעם שהאם בעולה דינה ליקרב ובאשם לרעיה, תלוי בכך שהיא "מותר". אבל בסיום דברי אביי אמר "אימיה למאי אקדשיה" ולא אמר מפני שהיא מותר? מפני שבאמת לא יתכן מותר בלפני הפסח שאינו ראוי לכלום, כמבואר בפנים.
הילכך, בשלמא בסיפא שמדובר לאחר הפסח, דמותר פסח לאחר הפסח, קרב לכתחילה שלמים - ולד נמי קרב שלמים -
אבל ברישא שמדובר לפני הפסח  107 , הרי לפני פסח לא יתכן כלל "מותר", שאף על פי שאם שחטו לשם שלמים הרי הוא שלמים כמבואר, מכל מקום, כל זמן שלא שחטו לשלמים אינו שלמים, ואם הפריש קרבן פסח אחר אינו ראוי לכלום לא לשלמים כי אסור לשחטו לשם שלמים, וכן אין לו צורך בשני פסחים, ויקבל שם "מותר" רק לאחר הפסח ליקרב שלמים. אבל לפני פסח אינו אפילו "מותר". ולפיכך, כשם שהמותר אינו ראוי לשום דבר כן הולד -

 107.  דברי השיטה מקובצת (אות כה ויט) הורכבו בתוך דברי רש"י.
אלא, שקדושתו היא כקדושת אמו, מכח קדושת אמו. ועתה, אימיה למאי אקדשה המקדיש? וכי לא ידע שאינה ראויה לפסח  108 ?! וברור שהקדישה לדמי פסח. הלכך סובר רבי אלעזר שולד נמי לדמי פסח  109 , ומודה ברישא שלא יקרב הוא עצמו.

 108.  על פי רבינו גרשום.   109.  לישנא אחרינא מובאת ברבינו גרשום ובשיטה מקובצת בהשמטות בסוף המסכת (ועיין נוסחא אחרת בסוגריים שם ובמהדורת ריד"א, וצריכה עיון): אמר ליה אביי: מי בעי רבי אלעזר שם קרבן על אמו? והתניא: המפריש נקבה לפסחו:. והא פסח דליכא "שם שלמים" על אמו ולא קדיש גופיה אלא לדמי - ולד קאמר רבי אלעזר דקדיש גופיה לשלמים? אמר ליה: שאני פסח דכי מקדיש פסח בשאר ימות השנה - קרב שלמים. ומקשינן: ואי טעמא דרבי אלעזר: כיון דאיכא "שם עולה" על אמו וקדשה לגופה - ולד נמי קדיש לגופיה, קשה, נפלוג רבי אלעזר ברישא בילדה קודם הפסח דהוא עצמו קרב שלמים דהא איכא שם שלמים על אמו? ומתרצינן: אין הכי נמי! רבי אלעזר חולק. ואמתין לרבנן עד דסיימין מילייהון ובסוף פליג עליהון. אביי אמר: היינו טעמא דרבי אלעזר, דקסבר: למקום שהמותרות הולכות לשם הולד הולך. הילכך מותר עולה דקרב עולה - ולד תמורת עולה (כנראה שהוא טעות סופר, וצריך לומר: המפריש נקבה לעולה וילדה) נמי קרב עולה. מותר אשם דלא קרב אשם אלא ירעה - ולד דתמורת אשם נמי ירעה. וכן מותר פסח אחר הפסח דקרב שלמים - ולד נמי קרב שלמים. אבל לפני הפסח, אימיה למאי אקדשיה? לדמי! ולד נמי לדמי. ולכאורה אין הבדל בין הלשונות.
מתיב רב עוקבא בר חמא: ומי אמרינן: כסברת אביי  110 : מדאימיה לאחר הפסח, לדמי - ולד נמי לדמי?!

 110.  רש"י (בשיטה מקובצת) מוסיף "והוא הדין נמי דמצי פריך מהא למאי דאמרו לעיל דטעמא דרבי אלעזר משום דאיכא שם עולה על אמו". פירוש: לפי גירסתנו (עיין תוס' ד"ה אי הכי) ברש"י שקושית אביי היא: אי הכי נפלוג נמי ברישא ויקרב הולד לשלמים, ועל כך מתרץ רבא "אין הכי נמי". כלומר: אכן, רבי אלעזר סובר שהוא עצמו קרב שלמים. אם כן, יכול רב עוקבא להקשות מברייתא זו שנאמר בה שרבי אלעזר סובר שהוא עצמו קרב פסח. ועיין בהגהות הגר"א אות ה. החק נתן (שלא היה לפני דברי רש"י בשיטה מקובצת) הרגיש בכל זה. ומתרץ, שאין כאן קושיה כל כך על רבא, ובקל יכול לתרץ שאם היה יודע מברייתא זו, היה אומר שלרבי אלעזר קרב לפסח. וביתר ביאור: הרי רבא לשיטתו סובר שפסח ושלמים בני ביקתא חדא נינהו, וק"ל. ועיין בחידושי הגרי"ז.
והתניא, הלא שנינו בברייתא: המפריש נקבה לפסח - היא וגם ולדותיה ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמיהן פסח. אלו הן דברי חכמים. רבי אלעזר אומר: הוא עצמו יקרב פסח.
ומדברי חכמים שאמרו "יביא בדמיהן פסח" מוכח שמדובר בלפני הפסח -
וקשה: הא  111  הכא דאימיה לדמי, ובכל זאת אמר רבי אלעזר: הוא עצמו קרב פסח, ולא מוקמינן ליה, ואין רבי אלעזר מעמיד את הולד באותה קדושה של אימיה, שהוקדשה לדמי בלבד?

 111.  גירסא אחרת ברבינו גרשום ושיטה מקובצת: והא מותר פסח דשלמים הוא דקרב, ואם לדברי אביי - ולד למה אמר רבי אלעזר דקרב פסח?
המקשן סבר שהברייתא מדברת בהפריש נקבה לפסח ונתעברה וילדה לפני הפסח, כמו הברייתא הקודמת. ומתרץ רבינא: לא כדבריך! ואילו כן, היה רבי אלעזר אומר שהולד יקרב שלמים, אלא, ברייתא זו מדברת בהקדיש בהמה מעוברת. וטעמו של רבי אלעזר הוא משום שסובר כי העובר לא שייך לאם, וגוף בפני עצמו הוא, והוקדש בפני עצמו. ואותו העובר, כיון שהוא ראוי לפסח - יקרב הוא עצמו לפסח.
אמר רבינא: הכא  112  במפריש בהמה מעוברת עסקינן - רבי אלעזר סבר כרבי יוחנן, דאמר (לעיל י ב): המקדיש בהמה מעוברת אם שיירו, שייר את העובר לקדושה אחרת - הרי הוא משוייר, לקדושה האחרת, ואינו קדוש באותה קדושה של האם, דעובר לאו ירך אמו הוא, וגוף בפני עצמו הוא. וכמו כן, כאן כשהקדיש את האם והעובר לפסח, ואמו היא דלא קדשה קדושת הגוף לפסח, כיון שאינה ראויה לקרבן פסח, והיא קדושה לדמיה בלבד, אבל הוא  113  העובר, הראוי לפסח - קדשי.

 112.  גירסת השיטה מקובצת.   113.  גירסת השיטה מקובצת.
הלכך סבר רבי אלעזר: הוא עצמו קרב פסח  114 .

 114.  ואילו חכמים סוברים "שיירו אינו משוייר ועובר ירך אמו". חק נתן. ועיין שם משא ומתן בפסקי הרמב"ם ובשם אריה ליקוטי הלכות ובגרי"ז בחידושיו על הרמב"ם.
אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא: הכי נמי מסתברא דבהמה מעוברת עסקינן -
ממה דקתני "היא וגם ולדותיה", משמע ששניהן היו בשעת ההקדש. ואילו אם היה מדובר בהקדש בהמה ונתעברה אחר כך - היה צריך לשנות כלשון הברייתא הקודמת "המפריש נקבה לפסחו וילדה זכר".
ומסקינן: שמע מינה!

דרשני המקוצר[עריכה]