עמוד ראשי

ויקישיבה

שלום וברוכים הבאים. זהו עמוד הבית של ויקישיבה - פרוייקט האנציקלופדיה למושגי תורה ויהדות של אתר ישיבה מיסודה של קרית הישיבה בבית אל. עד כה נכתבו 24,140 ערכים בפרוייקט ויקישיבה.

ויקישיבה נכתבת ונערכת ע"י הגולשים וגם אתם יכולים לכתוב, להוסיף ולתקן ערכים בוויקישיבה, רוצים לדעת איך? פשוט! עיינו כאן!
נא לעיין בויקישיבה:עקרונות עריכה לפני שמתחילים לערוך עמודים באתר.

בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן - פרוייקט השו"ת, ויקישיבה יצרה תבנית לקישור ציוני מקורות מאתר ויקישיבה לעמוד המכיל את הטקסט במקורו מתוך אתר "פרוייקט השו"ת". נשמח לכל עזרה של הגולשים בעדכון ערכים קיימים ובשימוש בתבנית לערכים חדשים.

לפרטים: תבנית:מקור.

מיזמים פעילים

עזרו לוויקישיבה להתפתח, תרמו לאחד מן הפרוייקטים הפעילים באתר:

ערכים מבוקשים- מקבץ ערכים חשובים שטרם נכתבו, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים אותם!

פרשני - פרוייקט האנציקלופדיה לפירוש מאגרי מידע בתורה ויהדות של אתר ישיבה

דרשני - פרוייקט האנציקלופדיה לעידוד כתיבה תורנית יוצרת של אתר ישיבה

חפשו ערכים בוויקישיבה:

אנציקלופדיה תלמודית - ערכי האנציקלופדיה התלמודית החדשים בפרסום בלעדי בוויקישיבה. חפשו ערכים באנציקלופדיה התלמודית וויקישיבה:

מיקרופדיה תלמודית - ערכי האנציקלופדיה התלמודית מקוצרים וערוכים לקהל הרחב. גרסה דיגיטלית מיוחדת בוויקישיבה.

מרחבים מיוחדים

מילון ויקישיבה - ביאור מושגים ע"פ חז"ל ופרשנים. בואו לתרום למאגר!

מילון הראי"ה - הספר מילון הראי"ה בעריכת הרב יוסף קלנר. מושגים בכתבי הראי"ה קוק מבוארים ע"י דברי הראי"ה בעצמו.

רשימת קטגוריות

(כל הקטגוריות) (כל הערכים)

ערכים על פי א"ב: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת

מיקרופדיה תלמודית	אמונה ומחשבת ישראל	ארון הספרים היהודי	ארץ ישראל
בין אדם לחברו	גאולה ועולם הבא	גדולי וחכמי ישראל	דיני ממונות
הלב	טומאה וטהרה	כשרות	מבט על המציאות
מקדש וקרבנות	משפחה	משפט	סביבה
סדר היום	עם ישראל	עקרונות הלכתיים	פרשות השבוע
רפואה והלכה	שבת ומועד	תורה	תרי"ג מצוות

ערכים חדשים

פרשת חקת ספר הכל בו אתחלתא דגאולה שיטת נגד התנגדות להחלת המושג על המציאות בימינו כישוף זעיר אנפין סידור כוונות הרש"ש

__NOCACHE__

ערך אקראי

הואיל דבר שאינו ראוי לאדם, אך הואיל וישנה אפשרות שיהיה ראוי לו, הרי זה נחשב כאילו הוא כבר ראוי לו. לדוגמא: למרות שאסור לאפות או לבשל ביום טוב... להמשך הערך

__NOCACHE__

הידעת?

צום ט' בתמוז? הבבלי תענית כח ב כותב כי בבית ראשון נפרצו חומות העיר בט' תמוז וכן נאמר גם בירמיהו ירמיהו לט ב. על פי גמרא זו, המגן אברהם מגן אברהם תקמט ב כתב שבעל נפש יחמיר על עצמו ויתענה גם בט' בתמוז על הבקעת החומה בימי בית ראשון. מאידך, בירושלמי מובא שגם בבית ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז אלא שמרוב הצרות חל בלבול בתאריך והפסוק נכתב לפי מה שחשב העם. לארכיון פינת "הידעת?"

__NOCACHE__

פרשת השבוע

{{#sub:פרשת חקת היא הפרשה השישית בחומש במדבר. הפרשה מתחילה בדיני פרה אדומה ובתיאור חטאו של משה במי מריבה. לאחר מכן מתואר נסיון המעבר דרך אדום, יחד עם מות אהרון בהור ההר ומלחמת הכנעני שבאה לאחריו. הפרשה מסתיימת בפגיעת הנחשים השרפים בעם, והציווי לעשות את נחש הנחושת יחד עם שירת הבאר על בארה של מרים ומלחמת סיחון ועוג מלך הבשן. מפטירים בספר שופטים שופטים יא א על יפתח הגלעדי ומלחמתו בבני עמון שבה יפתח מתאר את המתואר בפרשתנו על שליחת המלאכים לאדום ואת מלחמתם בסיחון. תוכן הפרשה פרה אדומה: דיני פרה אדומה, ותהליך טהרת טמא המת על ידי הזאת אפר. מי מריבה: לאחר מות מרים וקבורתה, באר מרים נפסקת והעם מתלונן על מחסור במים. העם קובל לפני משה ואהרון, והקב"ה מצווה על משה לקחת את מטהו ולדבר אל הסלע על מנת שיצאו ממנו מים. משה מכה בסלע פעמיים, והמים יוצאים ממנו, אך הקב"ה מעניש את משה ואהרון וקובע כי לא ייכנסו אל ארץ ישראל. המעבר דרך אדום: העם עובר ליד ממלכת אדום, ומשה שולח שליחים למלך אדום שיסבירו לו את התלאות אשר עברו עליהם בדרך, ויבקשו ממנו רשות לעבור בארצו. על אף ההבטחה כי העם רק יעבור בארץ, מלך אדום מסרב לישראל לעבור בגבולו ויוצא לקראתו בכלי מלחמה. ישראל מעדיפים שלא להילחם באדום ועוזבים את גבולו. מות אהרון: ה' נגלה אל משה ואל אהרון ואומר להם כי הגיעה זמנו של אהרון להיאסף אל עמיו. על פי ציוויו של הקב"ה, משה לוקח את אהרון ואת אלעזר להור ההר לעיני כל העם ומעביר את בגדי הכהונה של אהרון אל אלעזר. העם מבין כי אהרון נפטר ומבכים את לכתו במשך שלושים יום. מלחמת הכנעני מלך ערד: הכנעני מלך ערד שומע כי ישראל הגיע לאזורו ויוצא נגדם למלחמה, ואף שובה שבי. עם ישראל נודרים כי אם הקב"ה יצליח בידם לנצח את מלך ערד הם עתידים להקדיש את שלל המלחמה לה'. העם נלחמים במלך ערד, מנצחים אותו ומקדישים את שלל המלחמה כפי שנדרו. נחש הנחושת: העם מתלוננים מכך שהם נאלצים להאריך את דרכם בשביל לסבב את ארץ אדום ומתלוננים למשה על קשיי הדרך. כעונש על תלונותיהם, הקב"ה שולח בעם את הנחשים השרפים שהורגים עם רב מישראל. העם מבקש סליחה ממשה ומבקש שיתפלל בעדם. על פי ציוויו של הקב"ה, משה מכין נחש נחושת ומציב אותו על עמוד גבוה כך שכל מי שרואה את הנחש נרפא. שירת הבאר: העם שר שירת הודיה על ניסי בארה של מרים שהביאה להם מים במהלך הנדודים במדבר, ואף הצילה אותם ממארב של עם האמורי. סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן: בדומה למעבר דרך אדום, משה שולח שליחים אל סיחון בבקשה לעבור דרך ארצו. סיחון מסרב לבקשה, ויוצא לקראת ישראל למלחמה אשר לבסוף יוצא ממנה כשידו על התחתונה, וישראל לוקחים את כל ערי סיחון. לאחר מכן, יוצא גם עוג מלך הבשן להילחם בישראל, הקב"ה מחזק את ידיו של משה לצאת לקרב והעם מנצח את עוג ויורשים את ארצו. טהרת הפרה האדומה הפרשה פותחת בטומאת מת ודיני טהרתה על ידי הזאת מי פרה אדומה. הרב קוק מסביר באורות הקודש ‏ מסביר שהטומאה נובעת מהמשקעים הנפשיים שנגרמים לאדם בעקבות המפגש עם המוות. לפירושו, המוות גורם לתפיסה מוטעית שלכל החיים, כולל החלק הרוחני שבהם, יש סוף וכי כולנו גשמיים שעתידים למות. וכדבריו "המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו מה שבני אדם קורים מות הרי הוא רק תגבורת החיים" ורק בעולמנו הגשמי אנו תופסים את המוות כקץ. מכיוון שההשפעה של המוות על הצופה היא כה חזקה, ציוותה התורה על הכהנים להתרחק ככל האפשר מכל מגע עם המוות ובכך להתעלות מעל ההבנה השקרית של המוות. כהמשך לדברים אלו, מסביר הרב קוק במדבר שור (דרוש לה) את טעמה של פרה אדומה. בתהליך טהרת הפרה האדומה, האדם נפגש עם מציאות שמעל ההסתכלות הרגילה. הפרה האדומה מטהרת את הטמאים, ודווקא הטהור העוסק בטהרתה הופך לטמא. היכולת להסתכל מעל המציאות וההבנה כי בהתבוננות רחבה יש גם צדדים חיוביים למוות, מוציאים את האדם מטומאתו ומרוממים אותו לעבר הטהרה. חטאו של משה בפרשה, מתואר חטאו של משה במי מריבה. על אף שסיפור חטאו של משה במי מריבה מפורש בפסוקים, עדיין לא ברור במה בדיוק חטא משה, מאחר ונראה שרק מילא אחר הוראותיו של הקב"ה. הפרשנים פירשו חטא זה בכמה צורות שונות: רש"י (כ,יב) מפרש בעקבות ילקוט שמעוני (חקת רמז תשסד) שעיקר חטאו של משה היה בכך שלמרות שהקב"ה ציווה אותו לדבר אל הסלע, הוא העדיף להכות אותו במטהו. לפירוש זה, אילו היה משה מדבר אל הסלע היה מתקדש בכך שם שמיים משום שהיו העדה חושבים לעצמם " מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו". האבן עזרא פירש שעיקר חטאו של משה היה בכך שהכה בסלע פעמיים במקום להכות בו רק פעם אחת כציוויו של הקב"ה. הרמב"ם (שמונה פרקים פרק ד') מפרש שעיקר חטאו של משה היה בכך שכעס והתרגז על העם באומרו "שמעו נא המורים". אמנם, עיקר חטאו של משה לא היה בחטא האישי, אלא בדוגמא האישית אותה הוא שימש לעם. כאשר העם, ובעיקר החכמים שבהם, ראו את רוגזו של משה, הם חשבו כי גם הקב"ה כועס עליהם כאשר לא היה לדבר סיבה ממשית. חטאו של משה מפורש בדברי הקב"ה בכך שהמרה את פיו של הקב"ה, משום שמשה במעשיו הטעה את העם באשר למידותיו של ה' וגרם להם לחשוב שייתכן שהוא אכזרי בכך שהוא רוגז על בקשתם למים. הרמב"ן (כ,א) הקשה על פירוש זה מכך שמדברי התורה "מריתם את פי" משמע שמשה ואהרון המרו את פיו של הקב"ה ולא רק שימשו דוגמא רעה לעם. בנוסף, הרמב"ם מסביר רק את חטאו של משה, אך בפסוקים לא מובא שאהרון גם כעס למרות שנאמר שגם הוא נכלל בחטא. לכן, העדיף לפרש כרבינו חננאל שחטאו של משה נבע מכך שאמר "המן הסלע הזה נוציא לכם מים". לשיטתו, משה נענש על כך שלא דקדק בלשונו, ונתן לעם להבין שהוא מוציא את המים על ידי כישוף או כוח כלשהו, ולא מכוחו של הקב"ה. רבי יוסף אלבו פירש בספר העיקרים (מאמר ד פסקה כב) שעיקר חטאם של משה ואהרון היה מכך שלא התנהגו באופן נחרץ מספיק כלפי העם. לדבריו, "אילו היו משה ואהרון גוזרים שייבקע הצור, היה ה' בלי ספק מקיים דבר עבדו והיה נקדש בזה לעיני העם"‏. מנגד, כאשר משה ואהרון לא עשו זאת באופן מיידי אלא ברחו מפני הקהל, הראו בכך חוסר אמונה כלפי העם. קישורים חיצוניים טקסט פרשת חקת באתר ישיבה דברי תורה על פרשת חקת באתר ישיבה הערות שוליים פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה עלוני פרשת השבוע |0|200}}... להמשך הערך...

__NOCACHE__

דבר בעיתו

{{#sub: הדף "שלושת השבועות" מפנה לכאן. לערך העוסק בשלוש השבועות שהשביע הקב"ה, ראו שלוש השבועות. ימי בין המצרים (נקראים גם שלושת השבועות) הינם הימים שבין צום י"ז בתמוז, בו נפרצו חומות ירושלים, וצום תשעה באב, בו נחרב המקדש, ונוהגים בהם דיני אבלות. ימים אלו נקראים על שם הפסוק "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים", ונוהגים גם לקרוא בשבתות בימים אלו את הפטרות תלת דפורענותא העוסקות בחורבן הבית. ישנם מנהגים שונים בקשר לאופי האבלות בימי בין המיצרים, אך רוב העדות נהגו שלא להינשא או לשמוח בשלושת השבועות וכן שלא לברך בהן שהחיינו. מקור מקור השם של ימים אלו הינו במדרש איכה על הפסוק "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" בו נאמר כי אלו הימים שבין שבעה עשר בתמוז שהובקעה בו העיר, עד תשעה באב שחרב בו בית המקדש, שבהם השד קטב מרירי מצוי. בעקבות דברי המדרש, נפסק בהלכה כי בימי בין המיצרים בהם קטב מרירי מצוי יש להיזהר שלא לעשות דברים העלולים להביא לידי סכנה כגון ללכת יחידי או להכות את התלמידים. באחרונים מובא גם כי אין ללכת לבריכה או לים משום שאין להיכנס לספק סכנה בימים אלו. מקור נוסף המייחד את שלושת השבועות כקשורים לחורבן הבית מובא בדברי הירושלמי על נבואת השקד של ירמיהו. בנבואה, ירמיהו רואה מקל שקד והקב"ה מסביר לו כי דבר זה מסמל ש"שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ". הירושלמי מסכת תענית ד,ה דרש כי הדמיון בין השקד לחורבן נובע מכמות הימים השווה לשניהם כך ש"מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו ועד שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום- כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום". טעם מנהגי האבלות המקור הראשון לאבלות בימים אלו מובא בשם רבי סעדיה גאון שכתב כי יש הנוהגים שלא לשתות יין ולאכול בשר בשלושת שבועות אלו משום שהם אותם השבועות בהם התענה דניאל " אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים". על אף שלפי דברי הרס"ג מנהג זה איננו קשור באופן ישיר לאבלות על חורבן הבית, הכלבו כתב כי הוא רמז לאבלות על ביטול קורבן התמיד וניסוך היין. לדבריו, מנהג זה מקובל בידי "נשים יקרות" שאמרו שקיבלו אותו מאמותיהן דור אחר דור, והביא כי יש גם מן הגברים שנוהגים כך. כיום, מנהג זה איננו נפוץ ולרוב המנהג הוא להימנע מאכילת בשר ושתיית יין רק בתשעת הימים. איסור נישואין השולחן ערוך הביא כי נוהגים שלא להתחתן מיום ראש חודש אב משום שיש להמעיט בימים אלו בשמחה. הרמ"א הרחיב איסור זה וכתב כי נוהגים להחמיר שלא להתחתן בכל ימי בין המיצרים. איסור תספורת בגמרא תענית כו ב מובאת גזירת חכמים כי שבוע שחל בו תשעה באב אסור בתספורת וכיבוס. מנהג זה נובע מאבל על החורבן. הרמ"א הביא כי נהגו להרחיב איסור זה לכלל ימי בין המצרים וכן נוהגים האשכנזים. איסור זה איננו כולל רק את שער הראש והזקן, אלא כל שיער שבגוף אסור לספר, ורק כשהשפם מפריע לאכילה מותר לספרו אורח חיים תקנא יב. האיסור הוא בין באיש בין באשה, אבל מותר לאשה לקצר את שער ראשה שמפני אריכותו התחיל לצאת מכיסוי הראש, וכן מותר לאשה להסיר מפניה וגופה שערות שמכערות את יופיה או לאבי הבן, לסנדק ולמוהל, להסתפר עד שבוע שחל בו תשעה באב. יש מן הפוסקים הספרדים שכתבו כי אין איסור תספורת חל על אישה אפילו בשבוע שחל בו‏, ומנגד יש שהשוו בין איסור תספורת לנשים ולגברים כמנהג האשכנזים‏. גילוח זקן בימינו על אף שרוב הפוסקים מגן אברהם תקנא יד סברו כי המנהג לאסור תספורת חל על כל השערות שבגוף, יש מי שכתבו להקל בגילוח הזקן בו אין כל כך שמחה. הפרי מגדים כתב שבשבועות לפני ר"ח אב מותר להתגלח ולהסתפר לכבוד השבת ‏ וכן בביאור הלכה הביא מהירושלמי שלכבוד שבת מותר להסתפר אפילו בתשעת הימים. יש מן האחרונים (כגון הרב סולובייצ'יק) שכתבו להקל להתגלח גם בימות החול בשבועות שעד לתשעת הימים. לדבריהם, דיני השבועות שעד תשעת הימים דינם כדין אבלות שנה בה נהוג להתגלח, ורק תשעת הימים דינם כאבלות שלושים בהם אסור להתגלח, כאשר תשעה באב עצמו מוגדר כאבלות שבעה. איסור שמיעת כלי זמר המגן אברהם מגן אברהם תקנא י הביא כי מלבד האיסור לערוך נישואין, יש לאסור גם ריקודים ומחולות מי"ז בתמוז ואילך. מאיסור זה השתרש המנהג גם לאסור שמיעת כלי זמר ומוזיקה בכלל. אמנם, לגבי שמיעת מוזיקה ממכשירים אלקטרונים נחלקו הדעות. האגרות משה יורה דעה חלק ב קלז כתב שאין לחלק ביניהם, אך מנגד, יש מי שכתב שאיסור זה חל רק על נגינה בהופעה חיה ולא בשמיעת מוזיקה דרך מכשיר אלקטרוני משום שאין בהם כל כך שמחה. כמו כן, יש שהקלו בשמיעת מוזיקת א-קאפלה בה אין משתמשים בכלי נגינה אלא כל המוזיקה נעשית על ידי שימוש בפה בלבד. בנוסף, יש שכתבו להקל בשמיעת מוזיקה עצובה כשם שנהגו בזמן הגמרא לנגן בחלילים בעת הלוויה כדי לעורר צער ובכי על הנפטר שבת קנא א. איסור אמירת שהחיינו השולחן ערוך מביא בשם המהרי"ל כי טוב להימנע מלהגיע למצב בו יש לברך שהחיינו כגון באכילת פרי חדש או בלבישת בגד חדש. אמנם, במידה ומדובר על ברכה עוברת, כגון ברכת שהחיינו על מצוות פדיון הבן, יש לברך גם בימים אלו. המגן אברהם מסביר כי אין לברך שהחיינו בימים אלו משום ש"הזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה". אמנם הוא אומר כי אין לומר שאיסור ברכת שהחיינו הוא משום אבלות על בית המקדש משום ש"לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו". מנגד, הגר"א ראה מנהג זה כנובע מאבלות על בית המקדש, ולכן כתב שמדובר בחומרה יתירה שהרי אף אבל אינו מברך שהחיינו. שהחיינו בשבת נחלקו הפוסקים האם המנהג שלא לברך שהחיינו בימי בין המיצרים נוהג גם בשבתות בין המיצרים או רק בימות החול. הלבוש כתב כי בשבת ניתן לברך שהחיינו אך המגן אברהם הביא בשם האר"י כי גם בשבתות יש להחמיר. ייתכן והדבר קשור לטעמים השונים למנהג- האוסרים מטעם אבלות מתירים בשבת משום ששבת איננה זמן אבלות, בעוד האוסרים משום זמן פורענות אינם מחלקים בין יום חול לשבת. להלכה, המשנה ברורה פסק להקל לברך שהחיינו בשבתות בין המיצרים משום שרבים מהאחרונים הקלו בדבר. קישורים חיצוניים הלכות ימי בין המצרים] מאת הרב אליעזר מלמד הערות שוליים |0|200}}... להמשך הערך...

__NOCACHE__

__NOCACHE__