תודה רבה על התשובה! אשמח לדעת הכיצד נדע לעתיד לבוא כמה קורבנות כל אדם יצטרך להקריב הרי אנו שוכחים את השגגות או לפעמים לא יודעים...? וכי צריך לכותבם כמו שעשה רבי ישמעאל?

לשואל, שלום וברכה! אכן ראוי לאדם לרשום את הקרבנות שהוא ובני ביתו חייבים בהם, ובפרט בימינו. הגמרא מזכירה עניין זה של רישום הקרבנות בשני מקומות: האחד במעשהו של רבי ישמעאל בן אלישע (שבת יב ע"ב), שחילל שבת בשוגג ורשם על פנקסו שכאשר ייבנה המקדש יביא חטאת שמנה. השני בגמרא ביומא פ ע"א: "אמר רבי אלעזר: האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבא בית דין אחר וירבה בשיעורין". כלומר, אל יכתוב לעצמו באופן סתמי שהוא חייב חטאת, אלא את הכמות המדויקת שאכל, שמא כאשר ייבנה המקדש בית הדין יגדיר אחרת את שיעור החיוב ויתברר שהוא פטור. לאור זאת כתב השל"ה הקדוש (מסכת יומא, 'דרך חיים תוכחת מוסר, אות קס): "באם יזדמן לאדם בשוגג איזה חטא שחייב עליו קרבן ירשום אותו בפנקסו להיות לו לזכרון, באולי יזכה לבנין בית המקדש ואז יביא הקרבן. וכן מצינו בפרק במה מדליקין ברבי ישמעאל בן אלישע שקרא והטה, וכתב בפנקסו: אני ישמעאל קריתי והטיתי, ולכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה". הפוסקים חלוקים בשאלה האם זוהי חובה ממש, או שמא רק מידת חסידות. על מעשהו של ר' ישמעאל בוודאי יש מקום לומר שהחמיר על עצמו. גם על הגמרא ביומא, שמנוסחת כהוראה כללית, ניתן לומר שבאה בעיקר לשלול כתיבה סתמית "אני חייב חטאת" ללא פירוט על השיעור, שעלולה להביא לידי טעות כשייבנה המקדש. בשו"ת יד אליהו (סי' כט) כתב שזו חובה גמורה (הובא בשערי תשובה או"ח סי' תרג סק"א). וכן משמע מדברי התוספות בשבועות (כו ע"א ד"ה את): הגמרא שם מספרת שאחד האמוראים נשבע שרבו אמר דבר מסוים, ואחר כך התברר לו שטעה, ושאל את רבו האם הייתה זו שבועת שקר, והשיב לו רבו שהיה אנוס. תוספות דנים בשאלה מה ההשלכה המעשית מהעניין, האם התברר שהייתה זו שבועת שקר או לא, וכותבים שלפי המסקנה שהוא אנוס "לא יצטרך לכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמינה לכשיבנה בית המקדש", ומשמע מדבריהם שמי שחייב קרבן אכן צריך לכתוב זאת. לעומת זאת במגן אברהם (סי' שלד סקל"ג) הביא את מעשהו של רבי ישמעאל בסגנון של "מעשה שהיה" והנהגה טובה ולא כחיוב: "איתא בשבת דף י"ב באחד עבר עבירה שחייב עליה חטאת וכתב בפינקס שלכשיבנה בית המקדש יביאנה", וכך פסק בשו"ת לב חיים (לר' חיים פאלאג'י) או"ח סי' ל. ב'ספר העיתים' (לרבי יהודה הנשיא מברצלונה, לפני כאלף שנה, סימן קנח) כתב על מעשהו של רבי ישמעאל, ש"כתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע הטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה, כי היה סבור שייבנה בית המקדש בימיו" (ציין לו הרב שלום אוחנה, במאמרו 'ונשלמה פרים - המחויב קרבן בזמן הזה', ביטאון 'מעלין בקודש' כו, עמ' 59). נראה שזהו משפט מפתח בהבנת הסוגיה. גם אם יש דין שמי שחייב קרבן ומנוע מלקיים כעת את חובתו צריך לארגן לעצמו תזכורת כדי שלא ישכח את חובתו, הרי זה דווקא כאשר האפשרות לקיום המצווה נראית באופק, ולא כאשר היא איננה ריאלית כלל. ר' ישמעאל חי סמוך לחורבן, ובימיו ניתן היה לחשוב על חידושו המהיר (עיין בראשית רבה פרשה סד, י: "בימי ר' יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שייבנה בית המקדש..."), מה שאין כן כאשר הגלות התמשכה ועם ישראל התפזר לכל עבר. כיוצא בזה מצאנו שאחרי החורבן קבעו שגר יפריש סכום כסף לקניית קרבן הגר (קרבן להשלמת תהליך גיורו, כפי שהיה בזמן הבית), ומאוחר יותר ביטלו תקנה זו, כדי שלא יחזיקו כספי הקדש ויבואו לידי מעילה (כריתות ט ע"א). משתמע, אפוא, שבתקופה הסמוכה לחורבן היו מחשבות על חידוש המקדש במהרה (עיין גם סוכה מא ע"א), ולכן ר' ישמעאל עשה לעצמו תזכורת להבאת הקרבן. מכל מקום, גם אם אין חובה לרשום את הקרבנות מסתבר שיש בכך עניין גדול מכמה טעמים: א. גם כאשר האדם אנוס שלא לקיים מצווה מסוימת, יש חשיבות שיראה כלפי שמיים את רצונו בקיומה וצערו על חוסר היכולת. כך כתב המאירי (תענית ח ע"ב): "יחיד או ציבור שאירעה להם סיבה המונעתם מלעשות מצווה או מעשה שמחויבים לעשותו, יהיו מתכוונים להיות מחשבתם נקייה לעשות אותו כל זמן שיהיה בידם לעשותו. כגון אם הוא עני ואי אפשר לו לעשות צדקה יהא מחשבתו מתעוררת בעצמו תמיד על ענין הצדקה ותועלתה, ושיעשה כראוי לו ממנה כל זמן שיהיה בידו סיפק לעשות, וכל כיוצא בזה, ותהא בכך שכר מחשבתו שמור לו כמעשה" (וראה בהמשך ראייתו מהסוגיה שם ליסוד זה). ב. עניין מיוחד יש לאדם בזכירת חטאיו לפני שהתכפר עליהם, ככתוב: "וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה, ועיין יומא פו ע"ב ושו"ע או"ח סי' תרז ס"ד ומשנ"ב שם סקי"ד). לעניין זה יש להזכיר שהבאת קרבן חטאת על השוגג פירושה שהייתה במעשיו רשלנות. ג. לאור דברי ספר העיתים הנ"ל, נראה לענ"ד שבימינו חזרנו למצב שבו בניין בית המקדש נראה באופק בעז"ה. כיום הדבר נראה מעשי לא פחות משהיה בימי רבי ישמעאל. גדולה מזו: הדבר שדרוש לנו ביותר כדי לבנות את בית המקדש הוא רצון חזק. אם כן, הכנת רשימת קרבנות חובותינו, רשימה שמבטאת ציפיה ממשית לבניין בית המקדש וחידוש עבודתו, היא צעד מתבקש שתורם תרומה של ממש להקמת המקדש במהרה בימינו. מבחינה מעשית זה מאוד פשוט: לפתוח קובץ במחשב: "קרבנות חובותינו" ולתעד בו את כל מה שזוכרים, עם פירוט על הרקע כדי שניתן יהיה לברר בבוא העת את החיוב. וכמובן מספר הלידות (והפלות, לא עלינו, בצירוף הגיל המשוער של העובר).