האם מותר לדבר לשון הרע על אדם ברשותו, כלומר שהוא מסכים שידברו עליו?

שלום וברכה, מחילה אינה מועילה מכמה סיבות: א. אף שהחבר הסכים שידברו עליו איננו יודעים שהוא מחל באמת, ואולי הסכים משום שלא היה נעים לו וכדומה. ב. יתכן שיש איסור עצמי בדיבור דברי גנאי על חבר משום המידה הרעה שבדיבור לשון הרע. ג. יתכן שאין לאדם רשות למחול על ביזיונו, משום שהוא לא בעלים על עצמו ועל כבודו. גופו וכבודו שייכים לקב"ה. מקורות והרחבה: נציין כמה מקורות שנראה מהם שמעיקר הדין מותר לדבר לשון הרע על אדם שמסכים לכך: א. בספר חפץ חיים (כלל ב באר מים חיים ס"ק כח) כתב שאסור לדבר על אדם משהו אף כאשר האדם שמדברים עליו סיפר בעצמו את הדבר הזה לאחרים, והוכיח בכך שבוודאי התרצה שיספרו עליו, מכל מקום אסור, משום שהמספר מתכוון לגלות בושתו. לכאורה משמע מדברי החפץ חיים שאם המספר לא מתכוון לגלות בושתו והשני נתרצה לזה מותר. ב. בספר חפץ חיים השיעור היומי (הערות בסוף הספר הערה 17) כתב שהרב זקס חתן החפץ חיים שאל אותו על עניין זה (לשון הרע על אדם שמסכים) והשיב לו החפץ חיים שהיה דעתו נוטה להקל (הוא לא הכריע) אבל נמנע מלכתוב בספרו הלכה זו שחשש שיצא מזה תקלה. ג. בספר 'בין שני כהנים גדולים' (עמ' 254) מובא הערה של מרן הרב קוק זצ"ל בעניין זה. וז"ל: "ויש לחקור אם אחד מוחל לחברו ומתיר לו לספר עליו לשון הרע, אם מותר? אם נאמר דהוי כשבר את רגלי על מנת לפטור דאמרינן דחייב, או דילמא דוקא על ראשי אברים אין אדם מוחל, שפעמים גם כן מחל בעלבונו משום כפרה. ויש לומר תלמיד חכם בכהאי גוונא לא יספר בגנות חבירו". משמע שאם אנו יודעים בוודאות שמחל מותר. ד. מסופר (תולדות רבי זונדל סלנטר עמ' 119) על רבי זונדל מסלנט שהיה מעמיד אנשים מיוחדים שישתדלו למעט דמותו בעיני הבריות, בכל מקום שישמעו שמדברים בשבחו. לכאורה מוכח מזה שמותר לדבר לשון הרע כאשר מי שמדברים עליו ביקש זאת. לפני כמה שנים שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א אם מהסיפור הזה ניתן ללמוד שאם אדם מסכים שחברו יספר עליו לשון הרע יהיה מותר לו. הגר"א נבנצל השיב שאסור, ורבי זונדל שהורה כך לתלמידיו משום שהוא ראה תועלת בכך אבל אם אין תועלת אין להתיר. ועיין בספר זה השולחן (ח"א, עמ' סד) לגר"ש דבליצקי שהביא את המעשה הנ"ל על רבי זונדל והביא שם מספר משפטי בני אדם שהאריך בזה והסיק להלכה, שלשון הרע של דברי גנאי וזלזול לא מועילה רשות להתיר, אבל לשון הרע של שלילת המעלות נראה שמועילה נתינת רשות. ה. בספר חזון עובדיה על פורים (עמ' רג) כתב שאסור לצחוק על רבנים בפורים אפילו אם הרבנים מסכימים. זאת משתי סיבות: א. אף שרב שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל על ביזיונו אסור לו למחול כמבואר בראב"ד ועוד פוסקים. ב. יש לומר שכל מחילתו אינה אלא מן השפה ולחוץ ובסתר לבבו הוא מקפיד על כך. עולה לכאורה מדברי הגדולים הנ"ל שיש מקום להקל לדבר לשון הרע כאשר אנו בטוחים בוודאות שהאדם שמדברים עליו מחל בלב שלם. כך משמע מהחפץ חיים, ממרן הרב קוק, ומהחזון עובדיה הנ"ל. אולם יש לומר שיש איסור עצמי לדבר לשון הרע על כל אדם אפילו בהסכמתו. כעין זה מצינו שלא מועילה מחילה על קללה, כמבואר ברמב"ם (סנהדרין כו, ו). והטעם שלא מועילה מחילה בקללה, ביאר האור שמח על פי הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה, שיז) שהתורה אסרה קללה לא רק משום הפגיעה במקולל אלא אף משום הפגיעה במקלל, שמניע נפשו אל הנקמה ומרגילה לכעוס. אדם האומר לחברו 'הכני ופצעני', והכאו חייב משום שיש להניח שלא באמת מחל (ראה שו"ע תכא, יב). משמע שאם ברור שבאמת המוכה מוחל פטור. לדעת המנחת חינוך (מצוה מח, אות ג) במקרה זה אינו עובר המכה על איסור הכאה. וכן משמע מדברי מרן הרב קוק המוזכר לעיל. אולם יש אומרים (ביניהם שולחן ערוך הרב והחזון איש) שאף כשמוחל המוכה בלב שלם - המכה עובר על איסור הכאה הנלמד מ'לא יוסיף להכותו'. ביאר שולחן ערוך הרב (נזקי הגוף והנפש, סע' ד) משום שאין לאדם רשות על גופו להכותו ולביישו ולא לצערו בשום מיני צער ואפילו תמורת ממון. בסגנון אחר ביאר החזון איש (חו"מ, יט, ס"ק ה) שאין האיסור משום הפסד הממון אלא משום רשעת המעשה. הרי שיש מקום לומר שאסור לדבר לשון הרע אפילו אם האדם שמדברים עליו מוחל בלב שלם מצד שיש איסור עצמי במעשה רע (כעין דברי החזון איש לגבי הכאה). ועוד שאין הנפגע יכול למחול על בזיונו ואין האדם בעלים על עצמו כדברי שולחן ערוך הרב. וראה רש"י על הפסוק 'כי קללת אלקים תלוי' שכבוד עם ישראל הוא כבוד המקום. [ראה בספר לאור הלכה של הגר"ש זוין (מאמר משפט שיילוק בהלכה) שהאריך לבסס סברא זו וחלק על הגר"ש ישראלי שסבר שהאדם כן בעלים על עצמו מבחינה הלכתית. וראה בעניין זה בשו"ת מנחת אשר (ח"א, סי' קכב) שהסכים עם הגר"ש זוין אף שפקפק בראיותיו ע"ש). בברכה