האם מותר לדבר לשון הרע על אדם ברשותו, כלומר שהוא מסכים שידברו עליו?

שלום וברכה, אף שהאדם שמדברים עליו מוחל ונותן רשות לדבר עליו - אין זה מועיל. כמה סיבות לכך: א. אף שהחבר הסכים שידברו עליו - איננו יודעים שהוא מחל באמת, ואולי הוא הסכים משום שלא היה נעים לו וכדומה. ב. יתכן שיש איסור עצמי בדיבור דברי גנאי על חבר משום המידה הרעה שבדיבור לשון הרע. ג. יתכן שאין לאדם רשות למחול על ביזיונו, משום שהוא לא בעלים על עצמו ועל כבודו. גופו וכבודו שייכים לקב"ה. ד. כאשר מספר את הלשון הרע לאחרים - המספר מכשיל את השומעים באיסור שמיעת וקבלת לשון הרע. מקורות והרחבה: נציין כמה מקורות שנראה מהם שמעיקר הדין מותר לדבר לשון הרע על אדם שמסכים לכך: א. בספר חפץ חיים (כלל ב באר מים חיים ס"ק כח) כתב שאסור לדבר על אדם משהו אף כאשר האדם שמדברים עליו סיפר בעצמו את הדבר הזה לאחרים, ובכך הוכיח שבוודאי התרצה שיספרו עליו, מכל מקום אסור, משום שהמספר מתכוון לגלות בושתו. לכאורה משמע מדברי החפץ חיים שאם המספר לא מתכוון לגלות בושתו והשני נתרצה לזה מותר. ב. בספר חפץ חיים השיעור היומי (הערות בסוף הספר הערה 17) כתב שהרב זקס חתן החפץ חיים שאל את חותנו החפץ חיים על הנידון שלנו (לשון הרע על אדם שמסכים) והשיב לו החפץ חיים שהיה דעתו נוטה להקל (הוא לא הכריע) אבל נמנע מלכתוב בספרו הלכה זו שחשש שיצא מזה תקלה. ג. בספר 'בין שני כהנים גדולים' (עמ' 254) מובא הערה של מרן הרב קוק זצ"ל בעניין זה. וז"ל: "ויש לחקור אם אחד מוחל לחברו ומתיר לו לספר עליו לשון הרע, אם מותר? אם נאמר דהוי כשבר את רגלי על מנת לפטור דאמרינן דחייב, או דילמא דוקא על ראשי אברים אין אדם מוחל, שפעמים גם כן מחל בעלבונו משום כפרה. ויש לומר תלמיד חכם בכהאי גוונא לא יספר בגנות חבירו". משמע שאם אנו יודעים בוודאות שמחל מותר. ד. מסופר (תולדות רבי זונדל סלנטר עמ' 119) על רבי זונדל מסלנט שהיה מעמיד אנשים מיוחדים שישתדלו למעט דמותו בעיני הבריות, בכל מקום שישמעו שמדברים בשבחו. לכאורה מוכח מזה שמותר לדבר לשון הרע כאשר מי שמדברים עליו ביקש זאת. [לפני כמה שנים שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א אם מהסיפור הזה ניתן ללמוד שאם אדם מסכים שחברו יספר עליו לשון הרע יהיה מותר לו. הגר"א נבנצל השיב שאסור, ורבי זונדל שהורה כך לתלמידיו זאת משום שהוא ראה תועלת בכך, אבל אם אין תועלת אין להתיר. שוב שאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א ביום כ"ח אלול התשפ"ו אם מותר לדבר לשון הרע על אדם שמסכים שידברו עליו והשיב שכן. עכ"ד. וצ"ע]. ועיין בספר זה השולחן (ח"א, עמ' סד) לגר"ש דבליצקי שהביא את המעשה הנ"ל על רבי זונדל והביא שם מספר משפטי בני אדם שהאריך בזה והסיק להלכה, שלשון הרע של דברי גנאי וזלזול לא מועילה רשות להתיר, אבל לשון הרע של שלילת המעלות נראה שמועילה נתינת רשות. ה. בספר חזון עובדיה על פורים (עמ' רג) כתב שאסור לצחוק על רבנים בפורים אפילו אם הרבנים מסכימים. זאת משתי סיבות: 1. אף שרב שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל על ביזיונו אסור לו למחול כמבואר בראב"ד ועוד פוסקים. 2. יש לומר שכל מחילתו אינה אלא מן השפה ולחוץ ובסתר לבבו הוא מקפיד על כך. עולה לכאורה מדברי הגדולים הנ"ל שיש מקום להקל לדבר לשון הרע על אדם באישורו כאשר אנו בטוחים בוודאות שהוא מחל בלב שלם. כך משמע מהחפץ חיים, ממרן הרב קוק, ומהחזון עובדיה הנ"ל. אולי יש איסור עצמי לדבר לשון הרע אמנם הראינו מקום להקל לדבר לשון הרע על אדם באישורו, אך יש לומר שיש איסור עצמי לדבר לשון הרע על כל אדם אפילו בהסכמתו. כעין זה מצינו שלא מועילה מחילה על קללה, כמבואר ברמב"ם (סנהדרין כו, ו). והטעם שלא מועילה מחילה על קללה, ביאר הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה, שיז והובא באור שמח על הרמב"ם סנהדרין כו א) שהתורה אסרה קללה לא רק משום הפגיעה במקולל אלא אף משום הפגיעה במקלל, שמניע נפשו אל הנקמה ומרגילה לכעוס. אדם האומר לחברו 'הכני ופצעני', והכאו חייב משום שיש להניח שלא באמת מחל (ראה שו"ע תכא, יב). משמע שאם ברור שבאמת המוכה מוחל אזי המכה פטור. לדעת המנחת חינוך (מצוה מח, אות ג) במקרה זה אינו עובר המכה על איסור הכאה. וכן משמע מדברי מרן הרב קוק המוזכר לעיל. אולם יש אומרים (ביניהם שולחן ערוך הרב והחזון איש) שאף כשמוחל המוכה בלב שלם - המכה עובר על איסור הכאה הנלמד מ'לא יוסיף להכותו'. ביאר השולחן ערוך הרב (נזקי הגוף והנפש, סע' ד) שאין לאדם רשות על גופו להכותו ולביישו ולא לצערו בשום מיני צער ואפילו תמורת ממון. בסגנון אחר ביאר החזון איש (חו"מ, יט, ס"ק ה) שאין האיסור משום הפסד הממון אלא משום רשעת המעשה (וזה כעין דברי הרמב"ם הנ"ל בספר המצוות). וכן בעניין איסור לשון יש מקום לומר שאסור לדבר לשון הרע אפילו אם האדם שמדברים עליו מוחל בלב שלם משום שאין הנפגע יכול למחול על בזיונו ואין האדם בעלים על עצמו (על פי דברי שולחן ערוך הרב הנ"ל). וכן מצד שיש איסור עצמי במעשה רע (על פי דברי החזון איש הנ"ל). וראה רש"י על הפסוק 'כי קללת אלקים תלוי' שכבוד עם ישראל הוא כבוד המקום. [ראה בספר לאור הלכה של הגר"ש זוין (מאמר משפט שיילוק בהלכה) שהאריך לבסס סברא זו וחלק על הגר"ש ישראלי שסבר שהאדם כן בעלים על עצמו מבחינה הלכתית. וראה בעניין זה בשו"ת מנחת אשר (ח"א, סי' קכב) שהסכים עם הגר"ש זוין אף שפקפק בראיותיו ע"ש). לפני עור עוד יש להעיר שמי שמדבר לשון הרע בפני אחרים על חברו שהסכים לכך - הוא מכשיל את השומעים באיסור שמיעת וקבלת לשון הרע (עי' ספר חפץ חיים מצוות לא תעשה ד, וחפץ חיים כלל ד יא). סיכום הסיבות לאסור יש כמה סיבות לאסור לדבר לשון הרע גם אם החבר הסכים: 1. אפשר שהחבר לא מחל בלב שלם (מרן הראי"ה קוק, חזון עובדיה). 2. אין אדם בעלים על עצמו להתיר דיבור מגונה עליו (על פי דברי שולחן ערוך הרב). 3. המעשה עצמו מגונה (על פי החזון איש). ובסגנון הרמב"ם (בספר המצוות לא תעשה שיז) - הדיבור הרע יניע נפשו אל הנקמה וירגילה לכעוס. 4. המספר מכשיל את השומעים באיסור קבלת לשון הרע (כמבואר בחפץ חיים). לפעמים יש מקום להתיר על פי כל הנ"ל יוצא שיכול להיות מקרה חריג שהדבר מותר, כאשר מתגברים על הבעיות השונות, שלא מדבר דברי גנאי אלא שלילת המעלות וכו.