האם היום השתנו היחסים של הבליעות בכלים? אם אני לא טועה שמעתי שיש הסוברים שהכלים היום אינם בולעים כמו פעם ולכן ההכשרה שלהם הרבה יותר פשוטה.

שלום וברכה, למעשה כלים שבלעו איסור צריכים הכשרה כמו פעם. ביאר הרב פפויפר שישנם כמה טעמים מדוע צריך להכשיר כלים אף שנראה שאין בליעה בכלים בימינו: א. דרך עשיית הכלים משתנה תדיר, ומה שהיום לא בולע יכול מחר להעשות בדרך שיבלע. ב. אם נקל בכלי מסוים, בודאי יבואו למכשול להקל גם בכלים אחרים. ג. כבר נקבעה צורה זו לדרך ההפרדה בין כלי בשר לחלב ובין טרף לכשר, וכל שינוי בצורת אופי שמירת חומות ההפרדה אין לדעת מה יהיה סופו. ד. אין אנו יודעים בסוד ההגעלה את כל כוונות חז"ל שייתכן שנוסף על הנגלה יש כאן ענין רוחני עמוק ואין איש יודע עד מה. מכל מקום כתבו הפוסקים שלפעמים כאשר בכל מקרה יש ספק אם הכלי צריך הגעלה, אזי יש מקום לצרף את הסברא שלכאורה הכלים שלנו שלא בולעים. וכן לעניין פליטת טעם מהכלים לאוכל, יש מקום לפעמים להתחשב בכך שאיננו מרגישים טעם כלל בכלים שבימינו. מקורות והרחבה: רוב ככל הפוסקים חייבו להגעיל כלים בימינו למרות שכפי הנראה הכלים שלנו (בפרט הכלי נירוסטה) לא בולעים, או ליתר דיוק בולעים מעט מאד (הרבה פחות מאחד בשישים). אמנם קצת פוסקים דנו להקל בזמנינו שהכלים לא בולעים. הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ', כתב (תחומין לד, עמ' 126-127): "אחת הסיבות שבגללה חכמי אשכנז החמירו בדינם של כלי זכוכית, אע"פ שגם הם ידעו שהללו אינם בולעים, היא שחששו שאם הציבור לא יפריד בין כלי בשר לכלי חלב של זכוכית, ייתכן שאחרי הבישול לא ינקו היטב את הכלים ויישארו שיירי אוכל דבוקים בכלי, ויבואו לידי איסור בשר וחלב ממש. ואף חששו שאם יקלו בכלי זכוכית יטעו העם בין כלים אלו לכלים הבולעים ויקלו גם בהם, שהרי דבר זה נמסר לכל העם. בנוסף, יש חשש שאנשים יטעו לחשוב שהואיל והכלים לא בולעים, ומשתמשים בהם גם לבשר וגם לחלב, ואף ניתן לשטוף אותם יחד, ונמצא שאם יש עליהם שיירי בשר וחלב, וכגון כאשר אנשים מכניסים למדיח כלים וכדו', הרי שהם עלולים לבוא לידי בישול בשר וחלב. לפיכך, אף שיש חשיבות גדולה בביאור אילו כלים בולעים ואילו לא בולעים, יש לחלק בין לכתחילה לבין דיעבד. בכלים כגון אלו שאתם בדקתם שאינם בולעים – לכתחילה אין להשתמש באותם כלים גם לבשר וגם לחלב, מכל החששות שנמנו לעיל. מאידך, בדיעבד אם בישלו בכלי בשרי נקי כזה חלב (או להיפך) – התבשיל מותר ואין צורך לשער בשישים… לא רק התבשיל מותר, אלא גם כלי כזה שיבשלו בו – אינו זקוק להגעלה, כי אם לניקוי טוב". והגר"ד ליאור שליט"א כתב בתשובה (שו"ת דבר חברון יו"ד ח"ב סימן קנג) שנראה להקל בכלי נירוסטה שאינם בולעים ולא צריכים הגעלה. בסיום דבריו כתב: "מרבותינו הפוסקים אנו למדים שיש להתייחס לכל כלי לפי טבעו ואין לגזור על כלי אחד אטו השני, ולכן יש להדגיש שרק בכלי נירוסטה בלבד מותר לעשות כך כיוון שאינם בולעים כמעט כלום, כך נראה לענ"ד. אמנם כיוון שדין זה עלול להתפרש כדבר חדש, בקשתי היא שיסכימו איתי עוד שני פוסקים ויצטרפו להיתר זה". ובסיכום התשובה כתב: "שאם בשלו בשר בסיר חלבי תבשיל בשרי ולהיפך - בדיעבד אפשר להקל". אולם רוב הפוסקים לא הקלו בזה כדלקמן. וכן הגר"ד ליאור שליט"א לא הכריע ולא קבע מסמרות בדבר כנ"ל. הג"ר אהרן פפויפר (דרך כוכב עמ' 311-312) כתב: "כבוד הפרופסור שיחיה, הנה מה שכבודו הרעיש שזכוכית אינה בולעת כלל, אין כל חדש בזה, שכבר הוזכר כן בשו"ע סימן תנ"א סעיף כ"ו… ואולי כוונתו להרעיש נגד דברי הרמ"א שם, שמחמיר בכלי זכוכית מאד, שלא מועילה להם כלל הגעלה לפסח, ועשאן הרמ"א ככלי חרס, ורצונו עתה להכריע שגם אנו האשכנזים נקבל דעת השו"ע נגד הרמ"א. הנה לא זו הדרך ולא זו העיר, לשנות מנהג אשכנז מדורי דורות, כי הרי ראינו שגם לדעת הרמ"א יש להקל בזכוכית בשאר איסורים יותר מאשר בפסח, ובודאי טעמים רבים היו לו לזה, ואין איש יודע עד מה, ואין חס ושלום לזוז מדרך עם ישראל מימות עולם. וגדולה מזו, אחרי שעמדתי על המחקר נתברר לי שגם הנירוסטה ואלומניום אינם בולעים כלל, והשתמטתי מלפרסם דבר זה, שלא יפול לידיים שאינן מהוגנות, ומיד יאמרו ראו זה חדש ויש לשנות ההלכה, ובאמת אין לשנות כלל, וחייבים לנהוג בהם ככל הכלים ולהגעילם, ממש כמו שאר כלי ברזל. וכמה טעמים לדבר: א' שדרך עשיית הכלים משתנה תדיר, ומה שהיום לא בולע יכול מחר להעשות בדרך שיבלע. ב' אם נקל בכלי מסוים, בודאי יבואו למכשול להקל גם בכלים אחרים. ג' הנורא מכל, שכבר נקבעה צורה זו לדרך ההפרדה בין כלי בשר לחלב ובין טרף לכשר, וכל שינוי בצורת אופי שמירת חומות ההפרדה אין לדעת מה יהיה סופו. ד' אין אנו יודעים בסוד ההגעלה את כל כוונות חז"ל שייתכן שנוסף על הנגלה יש כאן ענין רוחני עמוק ואין איש יודע עד מה". עכ"ל. בהליכות שלמה פסח (הלכות הגעלת כלים הערה 63) כתב: "לענין כללות דין הגעלה חלילה להתחשב עם זה שלפי ראות עינינו אין בסוגי הכלים הרגילים בליעות ופליטות, כי אין אנו בקיאין בהגדרת בליעה ופליטה, ולכן דין כל הכלים ככל המבואר בדיני הגעלת כלים בשולחן ערוך ופוסקים ללא שינוי (ובמקום הפסד מרובה ישאל לחכם)". ובספר מגילת ספר על בשר בחלב ותערובות (לרב אוריאל הלוי איזנטל; צו, טז) כתב: "ועל פי זה יש לדון במה ששמעתי שיש מורי הוראה המצרפים לדינא את מה שהקדירות והכלים שלנו לעולם לא נותנים טעם בתבשיל, ומטין כן בבי מדרשא בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שיש לסמוך על זה במקום שיש עוד צדדים להקל. וגם מורי ורבי הגר"ש אויערבאך שליט"א, כשדנתי עמו בענין הגעלה של כלי פלסטיק, הזכיר בתוך הדברים שיש לצרף גם את זה שלא מורגש בזמננו טעם של פליטת הכלי, וציין את הגמ' בחולין קיא, ב, דרמו ליה בשולא בגווה וטעם טעמא דשייפא, ואמר: יהיב טעמא כולי האי, דמשמע שבזמנם היה מורגש טעם בליעת הכלי בתבשיל. ועל פי מה שהבאנו בשם החזו"א, נראה דיש לנו להתנהג על פי הכללים שנמסרו לנו ויש לאסור, אף אם ברור לנו מתוך הנסיון שלא יורגש טעם, ורק טעימת קפילא בפועל יכולה להתיר". הגאון הרב אשר וייס שליט"א כתב (תחומין לד, עמ' 128): "רואה אני סכנה גדולה בניסיון לשנות את ההלכה המסורה מדור לדור על פי מחקר מדעי. יסודות ההלכה נקבעו על ידי חז"ל בעלי המשנה והתלמוד, מהם יתד ומהם פינה ודברים יסוד תורה שבעל פה. מעולם לא ניסו גדולי הדורות לבדוק אחרי דבריהם לקיימן או להפריכן, אלא קיימו וקיבלו דבריהם כדברי משה מפי הגבורה. אם נבוא לבדוק אחרי דברי חז"ל ומסורת ההלכה על פי מחקר מדעי, יביא הדבר חלילה לעקירת ההלכה בתחומים רבים וסתירת כל בנין התורה. אמנם מצאנו במקומות רבים שגדולי הפוסקים התחשבו בדעת הרופאים וספרי המדע בענייני הלכה, אבל אין זה אלא בפרטים שנולדו מהם ספקות בהלכה, אבל לא בנוגע לכללים. וסיים: "סוף דבר, אין לנו אלא מנהג אבותינו שבידינו וחלילה לנו להפוך סדרי עולם ולבטל חלילה חלקים שלמים של השו"ע. מסורת ההלכה קדושה ומקודשת, אין לנטות ממנה ימין ושמאל, וכל ההולך לאורה הוא לבדו הולך מישרים". ובהגדה של פסח מנחת אשר (עמ' מד) כתוב שאין שום שינוי בדיני בליעה בכלי מתכות שבזמנינו למרות שטוענים שעל פי המדע כלי מתכות שבזמנינו אינם בולעים כלל, כי רק בדברים שיש סיבה להניח שבזמנינו השתנתה המציאות, יש מקום לדון אם נשתנה הדין, ולא בדיני בליעה והגעלה שרובם אינם מובנים על פי חכמי הטבע. עכ"ד. הג"ר יעקב אריאל שליט"א כתב (תחומין לד, עמ' 125): "ההלכה בנויה על הרכבת שתי השיטות, מצד אחד סולמה מוצב ארצה וכל הגדרה הלכתית מבוססת על המציאות המוחשית… ומאידך, ראשה מגיע השמיימה של הגדרות הלכתיות מופשטות". וביאר את תהליך קביעת ההלכה בדיני כלים: "התורה דברה על כלי מתכות בלבד, כסף זהב נחושת ברזל בדיל ועופרת. חז"ל הבינו שכלי חרס לא ניתן להכשיר הן על סמך ניסיונם שכלי חרס מידייתי, כלומר הם מחלחלים מעבר לעבר, והן על סמך האמור בתורה בכלי חטאת שכלי חרס אינו יוצא מדי דפיו לעולם… כשהפוסקים דנו בכלי זכוכית הם חשו שאינם בולעים כלל". והמשיך: "לאחר שקבענו את שני הקצוות, החרס מכאן והזכוכית מכאן, על סמך החושים, החילו עליהם הפוסקים הגדרות משפטיות: כל כלי החרס דינם כבולעים, גם אם יוכח שחרסינה וקרמיקה לא בולעים, הם בגדר כלי חרס. ומכאן חומרת האשכנזים לעניין כלי זכוכית, שאע"פ שגם הם מכירים בעובדה שאינם בולעים, אך מכיוון שיצירתם מן החול, דין כלי חרס חל עליהם… לפי הגדרה זו, כל כלי הזכוכית דינם אחד, פיירקס, דורלקס וכדו', גם אם יש בהם בליעה כל שהיא, כל עוד לא הגיעה הבליעה לרמת כלי מתכות – דין זכוכית להם… וכן כל כלי המתכות דינם אחד, גם נירוסטה, כי לפי חושינו הנירוסטה היא מתכת ככלי המתכות". עוד כתב: "שאם לא כן אין לדבר שיעור, ונתת תורת כל אחד בידו. הטכנולוגיה מתפתחת וממציאה כל יום סוגים שונים של חומרים וכלים מכלים שונים, וללא הגדרות קבועות יגדל הבלבול. לא יתכן שלכל כלי תהיה הגדרה שונה. גם אם יומצא חומר חדש נגדירו באותן מסגרות קיימות, זכוכית, מתכת או חרס". וכ"כ עוד ('המעין' טבת תשע"ג, גליון 204): "המדע יוכל רק לסייע לנו לסווג את החומרים בין קרבתם לזכוכית או לחרס, אך לא יוכל לקבוע סולם ערכים הלכתי לקביעת דרגת הקשיחות. אלה ייקבעו ע"י כללי המסורת ההלכתית הבנויה על מראה העיניים האנושיות. לכן גם כלי דורלקס, שלפי מראית העין הם כלי זכוכית שאינם בולעים, למרות שדרגת הקשיחות שלהם נמוכה יותר, ייחשבו עפ"י ההלכה ככלי זכוכית. כלי פלסטיק, אומנם צפיפותם נמוכה יחסית ולכן בליעתם גבוהה, ייחשבו ככלי מתכת ועץ הטעונים הגעלה, והגעלה מועילה להם. עם זאת ייתכנו חומרים חדשים שהמדע יוכל לסייע לנו באופן כללי להחליט אם יש לדמותם לכלי זכוכית או לכלי חרס. אולם ההכרעה למעשה תיפול עפ"י שיקולים הלכתיים, הבנויים על החשיבה האנושית הרגילה, ולא עפ"י זו המדעית. אין ולא יהיה קריטריון הלכתי, הזהה לזה המדעי, שיקבע להלכה את דרגת הקושי של החומרים השונים" בספר אור ההלכה (לרב יצחק מקייס; צט, לז) כתב: "בקדרות של ימינו שעשויות מחומרים קשיחים וצפופים מאד, ומוחזקות הן שאינן בולעות כדי נתינת טעם, היה מקום להתיר להשתמש בו בשר וחלב, אך מכל מקום בודאי שאין להקל בזה שלא לפרוץ גדר, אלא בצירוף סניף לפי ראות עיני המורה". ובשערי ציון (שם מד) כתב: "והחוש יעיד שהרי אנו מבשלים בהם כל השנה ולא מרגישים טעם של מה שבישלנו קודם. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מהר"ם דפוס פראג סי' קפג, וז"ל: השיב רבינו תם על כלים של חמץ שמבשלים בהם הגוים מי תותים שאין לחוש וכו', דהא טעמינן ליה כולי שתא וליכא בהו טעם חמץ עכ"ל. לאחר כתבי זאת, מאת ה' נזדמן לי לדבר עם חוקרת וכימאית בכירה באגודת הכימיה האמריקאית (שימשה שם כראש המחלקה לכימיה), ד"ר אלן סטצ'ל, ואמרה לי שבאופן עשיית הכלים כיום אין בליעה כלל". והוסיף: "היה זה לעיני הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א ואמר לי שאומר בשמו שיש לצרף זה לסניף, ובמקום שצריך ליבון חמור ואי אפשר, אפשר להקל בליבון או הגעלה. ושוב כתב לנו בכת"י על הגליון וז"ל: כל דבר שאי אפשר בליבון ועבר עליו מעת לעת, בשעת הדחק אפשר בהגעלה או ליבון קל שקש נשרף בו, וכיו"ב בחזון עובדיה על הל' פסח גבי הכשר תנור לפסח. ויש לצרף דעת החוקרים שהברזל בימינו דחוס הרבה יותר משהיה בזמנם, והבליעה אינה כל כך כמו בזמנם. ואמנם אין להסתמך על זה בלא הכשר ח"ו, אלא שבשעת הדחק, וכן בדיעבד, הגעלה וליבון קל מהני במקום ליבון חמור, יצחק יוסף". ובספר זר השולחן (צה, פני השולחן שם נג) בדיני נ"ט בר נ"ט כתב: "הנה נקטינן לדינא דסמכינן על טעימת ישראל כמו שנתבאר בזר השולחן סי' צב, ז, ובפני השולחן י, ואם כן הכא נמי יש לסמוך על טעימת ישראל. ובאמת לולי דמסתפינא מחבראי, וכל שכן מרבותי, הוה אמינא דהיות שבזמננו ידוע לכל מי שיש מוח בקדקדו שאינו מורגש טעם הבלוע בקדירה בתבשיל שנתבשל בקדירה, ולדוגמא שאין שום הבדל בטעם ביצה שנתבשלה בקדירה של חלב לבין ביצה שנתבשלה בקדירה של בשר, ואזלינן בזה בתר רוב בני אדם שאין מבחינים הבדל ביניהם, ואף אם יש מומחים שיבחינו, לא משגחינן בהו. ואפשר דבזמן השו"ע והרמ"א היו להם קדירות של חרס שבהם נרגש יותר טעם הבלוע בהם, ולפי זה הוה אמינא דאין צריך להחמיר היום בדין נ"ט בר נ"ט שנעשה על ידי בישול, כיון דמסתמא אינו נרגש טעם הבשר בתבשיל שנתבשל בקדירה. אלא דשפיר עבידנא דמסתפינא, דאי נימא הכי יפול כל הדין של קדירת איסור שאוסרת התבשיל בבירא, דמסתמא אין טעם של איסור בתבשיל שנתבשל בה. אלא דעל כל פנים בזה אפשר בודאי להקל, דאם טעם תבשיל שמתבשל בקדרה של בשר ואין בו טעם בשר – יכול לאכלו בחלב. והרציתי את הדברים לפני גדולי הוראה והסכימו עמדי".