שלום! אני בת 18, בשירות לאומי עכשיו. לאחרונה יש לי קושי עם כיבוד הורים. ההורים שלי מבקשים ממני הרבה עזרה בעניינים שלהם - *בקידום של העסק של אמא, בלימודים של אבא.* כל אלה הם דברים שיש לי את הכשרונות לעזור להם, ואני יכולה לעשות את זה טוב ולהביא להם תועלת. לאחרונה אני מרגישה שזה מכביד עליי. זה תופס לי זמן ובעיקר תופס לי את הפניות הרגשית. מרגישה שאני מתעסקת בזה המון על חשבון הזמן שלי, ועל חשבון ההשקעה בתפקיד בשירות. מבחינתם כיבוד הורים אמור להיות בראש סדר העדיפויות שלי. אני יודעת שכיבוד הורים זאת זכות, מצווה וחובה בסיסית כלפי ההורים שלי. השאלה היא האם אני צריכה לעבוד על זה, לעשות את זה בשמחה גם על חשבוני, או שיש מקום בהלכה בו זה בסדר להרגיש שזה יותר מידי? שאני רוצה קצת להשתחרר מזה? מצד השכל, נשמע לי יותר הגיוני לעזוב הכל ולעזור להורים, יותר מלאנשים אחרים בשירות לאומי, כי זאת המשפחה שאליה אני קשורה ולהם אני חייבת. אבל ברגש זה גורם להרבה תסכול ולזה שהם נפגעים ממני. פער בין הרצון לתת בלי חשבון לבין הקושי שיש לי עם זה... במידה והשאלה מתפרסמת באתר אשמח שימחקו את הגיל שלי ואת הפרטים על העיסוק של ההורים שלי שסימנתי בין הכוכביות... תודה רבה!!

שלום. אני מבין את הדילמה שלך, הגורמת לך אפילו למצוקה. אני מרגיש שאת כועסת קצת, או מקפידה על ההורים, על כך שאינם מבינים את הצרכים שלך. אני מציע לבקש מההורים לשבת ולשוחח. שיחה נעימה, ללא כל שמץ של כעס, אלא מתוך אהבה והערכה להורים. אימרי להם,, שאת כבר "ילדה גדולה", ויש לך צרכים פרטיים. ואת מבקשת מהם שיהיו קשובים גם לצרכים שלך. נסי לבנות מתכונת, מתי וכמה את מסייעת להם, והציע להם להתנהל לפי המתכונת שאת מציעה. הכלל: לשוחח כבוגרת אל בוגרים, לא כילדה. ולזכור: מתוך כבוד ואהבה! ברכה והצלחה!