לכבוד הרב שליט"א, שלום וברכה! התלבטתי מאוד אם לכתוב מכתב זה, שיש בו חוצפה משהו, אבל בכל אופן תורה היא וללמוד אני צריך. כמגיד שיעור לבעלי בתים, שכידוע לא מקבלים כל דבר כברור מאיליו. ודורשים הסבר מפורט 'ברחל בתך הקטנה'... הגעתי לסוגיה שמאז ומעולם לא עלתה לי יפה עם המציאות... אותם אי אפשר למרוח, והבטחתי להם, שאברר. עברו למעלה משנתיים, וככל שאני בודק יותר, אני תמה יותר ויותר. לא אאריך ואגש לעניין. השתדלתי לתמצת, ולהבהיר את הדילמה. רוב הדברים הם ציטוטים מהמקורות, למעט מספר פיסקאות. איך זה שה'כזית' לא כמו זית? ‏ תוספות בחולין קג:, עירובין פ: וביומא פ. מביאים שתי גמרות; כריתות יג: משנה: יש אוכל אכילה אחת וחייבין עליה ארבעה חטאות ואשם אחד, טמא שאכל חלב שהוא נותר מן המוקדשין ביוה"כ. ובגמרא: יד. ונתני שש חטאות ונוקמה כגון דאכל נמי כזית דם? בחדא אכילה קא מיירי, בשתי אכילות לא קא מיירי. ושיערו חכמים שאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים. ואילו ביומא פ. טומאת אוכלין כביצה – מנלן? א"ר אבהו א"ר אלעזר דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל.... רבי אבהו דידה אמר מכל האוכל אשר יאכל – אוכל שאתה אוכלו בבת אחת, ושיערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. והחשבון פשוט – זית וחצי ביצה – חד הם. וזה יוצא גדול מאוד, בהשוואה לזית המוכר היום. האומנם? מהסוגיות הבאות משמע שהזית הוא ממש, אבל ממש, לא חצי ביצה... זבחים קז: בעי רבא; המעלה ראש בן יונה שאין בו כזית ומלח משלימו לכזית מהו?... מכות טז: אמר רבה בר רב הונא; ריסק תשעה נמלים והביא אחד חי והשלימן לכזית לוקה ו'. ה' משום בריה, ואחד משום כזית נבילה. רבה א"ר יוחנן אפילו שניים והוא. רב יוסף אמר אפילו אחת והוא. ולא פליגי הא ברברבי והא בזוטרי. מנחות כו. משנה: הקטיר קומצה פעמים כשרה. ובגמרא כו: אמר רבי יהושוע בן לוי; פעמים ולא פעמי פעמים. ורבי יוחנן אמר; פעמים ואפילו פעמי פעמים. מאי בינייהו? אמר רבי זירא; יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית איכא בינייהו, ריב"ל סבר; אין קומץ פחות משני זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית. ורבי יוחנן סבר; יש קומץ פחות משני זיתים ויש הקטרה פחותה מכזית. [ המחלוקת היא – האם זה בהכרח שתכיל יד הכהן שני זיתים בקמיצה, או לא. אבל הנתון ה'יבש' שיד אדם בינוני מכילה כמות כזו של שני זיתים בקמיצה, היא לכולי עלמא... ] (ירושלמי יומא לב: לעניין הקומץ של הכהן הגדול: ...הגדול לפי גודלו אפילו כבן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעת קבין והקטן לפני קוטנו אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זתים. – דהיינו שיעור הקמיצה המינימלי – ע''פ קרבן העדה.) שבת עז. דתניא; רבי יהודה אומר, שישה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה – דם נבילה ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין. אמר רבי יוסי ברבי יהודה אף כשטמאו ב"ה, לא טמאו אלא בדם שיש בו רביעית, הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית. ביצה טו: משנה: ועושה תבשיל מערב יו"ט וסומך עליו לשבת. ובגמרא טז. תני ר' חייא; עדשים שבשולי קדרה – סומך עליהן משום ערובי תבשילין, והני מילי דאית בהו כזית. אמר ר' יצחק בריה דרב יהודה שמנונית שעל גבי הסכין - גוררו וסומך עליו משום ערובי תבשילין, והני מילי דאית בהו כזית. מרן כתב בסימן תפו: ושיעור כזית יש אומרים כחצי ביצה. ולא הוסיף דיעות נוספות, והוא הרי ראה זיתים. [אפשר לומר שהביא את היש אומרים – כדי לחלוק להם כבוד, או כדי להצמד לספר כתוב... כפי שהביא את הברוך שאמר, להסביר איך נראה כתב אשורי, בשעה שאצלו בבית הכנסת הכתב היה שונה... שהרי איך נראה כתב ספרדי – אף אחד עד אז לא כתב – כולם הכירו... אבל הוא עצמו ידע שהזית הוא הזית... ] אגב, בהלכות עירובין כתב מרן בסימן תט ז: ושיעורו [- של העירוב] שתי סעודות בינוניות שהם כששה ביצים. - שהם, על פי המשנה בערובין, שמצריכה מזון שתי סעודות; שמונה עשרה גרוגרות. דהיינו שכתב למעשה, כשיטת הרמב"ם. ושיטת הרמב"ם ידועה, כפי שאומרים בשיטתו, שהזית הוא כשליש ביצה בקירוב, וזה נלמד מדברי הרמב"ם בהלכות עירובין פרק א הלכה ט. ... שיעורו שתי סעודות שהן שמונה עשר גרוגרות שהן כששה ביצים בינוניות... משמע – שגרוגרת היא כשליש ביצה. וכן בהלכות שבת פרק ח הלכה ה. וגרוגרת אחד משלושה בביצה [- מפורש...] ואנחנו, הרי יודעים מהמשניות (כלים פרק יז משניות ו והלאה) שמורות מהם שיעורי חז''ל לפי סדר הגודל מהגדול לקטן (רימון, ביצה, גרוגרת, זית, שעורה...) ומהגמרות, לדוגמא שבת צא. אמר רב יהודה אמר שמואל מחייב היה רבי מאיר אף במוציא חיטה אחת לזריעה פשיטא כל שהוא תנן מהו דתימא כל שהוא לאפוקי מגרוגרת ולעולם עד דאיכא כזית קמ"ל - נמצא שזית הוא משהו בין חיטה לגרוגרת בכל אופן קטן מגרוגרת, ואם הגרוגרת היא שליש ביצה, הרי הזית הוא – כשליש או רביע ביצה... - ‏ועוד דוגמא באותו עמוד (שבת צא.) - ‏זרק כזית תרומה לבית טמא, מהו? למאי? אי לעניין שבת כגרוגרת בעינן!... מבואר שזית פחות מהגרוגרת. כך הבינו הפוסקים את דבריו. (אולי כדי שלא יהיה השיעור רחוק משמעותית מדברי התוספות העדיפו להעמיד בשיעור המקסימלי שאפשר; כשליש או רביע...) [אבל האמת, שאין הכרח. ייתכן מאוד שהוא עצמו (הרמב'ם ולמעשה גם מרן...) 'סובר' שהזית הוא כמו הזית שלנו, שהרי גם הוא ראה זיתים. והגרוגרת היא כשליש ביצה - פסק. שהרי בגרוגרות יש פערים משמעותיים בגדלים, וחז''ל לא ציינו באיזה גרוגרת מדובר. אבל בזית – דיברו על זית מאוד ספציפי... האגורי - כזכור ] ריטב"א שבת עו:, הוספה בסוף המסכת בהוצאת מוסד הרב קוק - הגרוגרת יש בו כמה זיתים [לאפוקי מהסברא שמידת הזית קרוב לגרוגרת – כשליש או רביע ביצה...] רב האי גאון (שו"ת הגאונים סי' צ"ה) תלו החכמים השיעורים בפירות ובביצים שהן קיימין בכל עת ואין משתנים. החזו"א (הובא בארחות רבינו חלק ב' עמ' ע"ה) שמעיקר הדין כזית הוא בגודל זית בינוני של היום, רק אח"כ התחילו למדוד לפי חלקי ביצה ומזה נתעוררו חומרות. הנצי"ב מוולאזין (מרומי שדה פסחים ל"ט.) במכתב לבנו, 'כמה מעכ"ה נ"י מחמיר בכזית מרור… וזה ברור דשיעור כזית המבואר בשו"ע הוא שיעור קטן מאד ולמה לנו להחמיר'... נכון, בגמרות להלן משמע שהיו פירות גדולים כתובות קיא קיב החרדל הכרוב האפרסק והענבים היו גדולים ונתקטנו. תענית כג בימי שמעון בן שטח חיטים ככליות שעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדנרי זהב. בירושלמי פאה ז הלכה ג מסופר שהיו פירות גדולים ביותר.. אמת. ולכן הם צויינו, שהיו גדולים – משום שזה לא היה טיבעי.... גם לאמוראים... ה'סברא' שנתקטנו הזיתים, נתקטנו הידיים (...) נתקטנו הביצים וכו' באה כדי ליישב את דברי התוספות עם המציאות. ברם, מדבריהם של בעלי התוספות - שצריך להוכיח מהסוגיות, מהו זית – מוכח שהם – בעלי התוספות, לא ראו זיתים מימיהם... [מה זו ביצה למשל לא היו צריכים להסביר, שהרי היא הייתה לפניהם...] ומדבריהם בפסחים לו. שזית – האילן מר ולא הפרי... וכן מדבריהם במנחות פו. הזית מוציא פירות שלוש פעמים בשנה – בשעה שאנו רואים פעם בשנתיים... ולמעשה, בספר קובץ המועדים פסח חלק ראשון עמוד סה בהוצאת מוריה - מכון ירושלים (תשס"ה) מתוך כיתבי יד, מובאת תשובה המיוחסת לתלמיד חכם מתקופת המהר''ם מרוטנבורג, שנכתבה כשישים שנה לאחר מותו של המהר''ם במגדל אינזישהיים. הלכה ח. כורכן בבת אחת ואוכלן פירוש; מצה חרוסת ומרור, ושיעור כזית – חצי ביצה. וקשיא היאך מחזיק בית הבליעה כ''כ, הא אמרינן שיעור בית הבליעה כביצה? ויש לומר, כשהאוכל מרוסק מחזיק יותר מכביצה. ולי הכותב אינו קשה כי ראיתי זיתים בארץ ישראל ובירושלים אפילו שישה אינם גדולים כביצה. ז.א. על פי עדותו של חכם בן זמנם, בעלי התוספות לא ראו מימיהם זיתים. (ואגב, הגודל שציין אותו חכם זהה לגודל המצוי היום...) [ מעניין, שבצפון צרפת - מקומם של בעלי התוספות - עד היום לא גדלים זיתים, מזג האוויר שם לא מאפשר... ] [*אציין, לגבי מידת הביצים, המידות שמצויות היום, מעט גדולות מהביצים של אז, שהיו תרנגולות 'בלאדיות' – גידול טיבעי, לעומת היום שהן מפוטמות בתערובת שתגדיל ותשביח התוצרת.. נמצא שהביצה הסטנדרטית היום היא לא מה שהיה פעם, אלא גדולה במעט. – עוד נקודה למחשבה] אם כן, למה עד היום נוקטים להלכה כשיטת בעלי התוספות?! הרי, אם אל רבותינו בעלי התוספות, היה בא ילד ומראה להם זית, הם בוודאות היו מחפשים תירוץ אחר לסתירה שהובאה לעיל! במקום לתרץ כל גמרא בנפרד תירוץ דחוק ולא הגיוני (נשתנו מידות הידיים, נשתנו הטבעים, גודל הפירות נשתנה, הדם אז היה סמיך.. וכו. ) עדיף לענות תשובה אחת שמסבירה הכל [כדרך שנקבעת חזקה – בנגיחה הראשונה השניה (והשלישית) נתרץ מה שנרצה. בנגיחה הבאה, נמחק התירוצים הקודמים ונאמר תירוץ אחד על כל המעשים – נגחן!] והיא; מסתבר שלא היה כל שינוי, תוספות גם לא טעו, פשוט לא ראו... ולגבי סתירת הסוגיות המוזכרות לעיל (בית הבליעה מכיל 2 זיתים / בית הבליעה מכיל כביצה) שידוע שביצה היא ממש לא שני זיתים. נאמרו מספר תירוצים. בניהם (תוספות ריד); יש הבדל מהותי בין הסוגיות, בכריתות מדובר בדרך אכילה, ויש צורך שכל אוכל ישאר כמות שהוא – דהיינו לא לעוס – שאחרת זה הופך לעיסת איסור אחד, ואי אפשר לחייב על כל פרט בנפרד, כמו שמובא במנחות עח. ; הפיגול הנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור. ויותר משני זיתים לא לעוס, נכנס להגדרת אכילה גסה - שלא מחייבת .. ואילו ביומא מובא 'מידע' מה כמות האוכל המקסימלית שניתן טכנית להכניס לבית הבליעה, או כדבריהם האוכל אשר יאכל... ולא נכנסנו לראיות מציאותיות, והוכחות ארכיאולוגיות. (- מדעיות) דוגמא; לעובדה שמעולם לא נמצא בשום מקום בעולם גרעין של זית בגודל ההוא, לעומת הגודל השני שנמצא בכל מקום ופינה בדייוק מדהים לגודל המצוי היום... ולכן, היות וכנראה ה'כזית' של חז''ל הוא לא אחר מהזית שלנו [ נפח או משקל? - מדברי הגמרא בכל מקום משמע בפשיטות – כגודל זית. זו משמעות הלשון 'כזית' - כמו זית. וכן משמע מאופן המדידה שהציע ר' יהודה במשנה בכלים – להכניס ביצה למים וכו..] [ הזן שכנראה הוא – הזית האגורי – שהוא בוודאות הזית המדובר, כפי שמובא בגמרא בברכות לט. זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינוני וזהו אגורי, ואמר ר' אבהו לא אגורי שמו אלא אברוטי שמו, ואמרי לה סמרוסי שמו, ולמה נקרא שמו אגורי? ששמנו אגור בתוכו. - הוא הזית הסורי שמצוי מאוד בארץ, ומכיל את כמות השמן הגדולה ביותר ביחס לפרי (עד 43% ! – על פי מועצת הזית) כנראה לזה התכוון הפסוק; ארץ זית שמן. (שאר המינים מכילים – על פי החקלאים – 33% ומטה..) שהוא לא הזית הכי קטן וגם לא הכי גדול שנמצא בארץ.] והרי נתון הגיוני; הרי ברור שבזמן הגמרא כולם ידעו מהו הזית האגורי. וכל המחלוקת היום היא – מי היה אותו זית... נמצא שאם יש 5 'דיעות' מי הוא ומה היה שיעורו, בוודאות רק אחת נכונה, ואולי גם היא לא.. ולמעשה ללא שיטת התוספות והנוקטים כשיטתם, ניתן לומר שלא היינו חושבים אפילו - שהוא לא הזית של היום - אלא היינו מזהים אותו עם הזית הסורי, שמצוי גם היום - כמו אז בשפע בארץ. זה תואם לכל הגמרות, גם ללשון הגמרא בברכות נב: לעניין איבוד 'פרורין שאין בהם כזית' וכן ללשון הזהר 'מאן דזרק פירורין דאית בהו כזית'. [חתיכות במשקל 25 30 גרם נקראות פירורים??...] תואם למציאות, וגם – סליחה על המילה הגסה – תואם לארכיאולוגיה... ולא חלקנו על בעלי התוספות. [ואגב, 'שיעור כזית' ולא 'מידת כזית' לא בכדי. שהרי מדובר בשיעור שכל אדם באשר הוא אדם אמור ל ש ע ר . והכוונה ללא עזרים משקולות ו/או אחר... ] והשאלה שוב, היא; למה פוסקים כשיטת התוספות להלכה? הרי גם מרן וגם הרמב'ם לא סברו כך!.. לתרץ תירוצים דחוקים שהשתנו הטבעים השתנו הזיתים השתנו הידיים וכו' וכו', בשעה שהם - בעלי התוספות – מעולם לא ראו זיתים?!... נפקא מיניה הלכתיות לא חסר... לטוב ולמוטב. לעז על הראשונים, לא בטוח ששייך כאן. פשוט הייתה טעות, וזו גדולה לתקן - מודים דרבנן היינו שבחייהו. עדיף מאוחר מלעולם לא. אולי הגיע הזמן? אם אני טועה, אשמח לקבל ביקורת. אבל אם הדברים נכונים.. ויהי רצון שנזכה לביאת גואל צדק, אמן. נצח תירם, עמנואל.

שלום וברכה! יישר כח על הבירור המקיף. אעיר ואוסיף תחילה על כמה נקודות בדבריך, ואז אציג את הנראה לענ"ד בעניין זה. א. ראשית, לגבי הראיות הרבות שהבאת לכך ששיעור "כזית" הוא כגודל זית של ימינו ולא כגודל של חצי ביצה, יש להוסיף עוד כמה ראיות: 1. המשנה בנגעים י"ג, ח אומרת: "טלית טהורה שהכניס ממנה ג' על ג' לבית טמא, נטמאה; וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור, טמאתו". מן הדברים עולה בפשטות שטלית בגודל של שלוש על שלוש אצבעות (6 על 6 ס"מ) היא גדולה יותר מכזית. 2. בפסחים מ"ד א עולה מן הסוגיה שמן הסתם כמות התבלין בתבשיל יש בה כזית בכדי אכילת פרס. על פי כזית של חצי ביצה, היחס בין כזית לבין פרס הוא 1:6 או 1:8, וכמובן לא סביר ששמים כמות כזו של תבלין בתבשיל. בעוד שעל פי הזית המוכר לנו הדבר מובן, שהיחס יוצא בסביבות 1:40 או אף יותר. 3. הרשב"א במשמרת הבית כותב: "...שהן חמש עשרה בצים, שהן הרבה מששים זתים...". דהיינו שזית הוא הרבה פחות מרבע ביצה. 4. הריטב"א, בסדר ההגדה של פסח, כותב: "...ומברך על הפרוסה ונותן ממנה כזית לכל אחד ואחד. ואם לא הספיקה היא, יאכל מן השלימה. ועם כל זה, טוב הוא שתהיה הפרוסה מספקת שיאכל כל אחד ואחד ממנה כזית." על פי הזית של חצי ביצה, כמובן חצי מצה לא תספיק לכזית לכל המסובים. 5. המאירי בשבת צ"ה א כותב ששורש קטן של צמח הוא בגודל של מעט פחות מכזית. 6. בשבת כ"ג א כותב המאירי שאכילת כזית מצה או מרור אינה נמשכת זמן כלל, "ומצה ומרור אין בהם צורך זמן, שאין זמן לאכילת כזית". ומדבריו שם עולה שזמן האכילה של כזית הוא פחות מן הזמן שלוקח להדליק נר חנוכה. ב. לגבי דעת הרמב"ם שגרוגרת היא שליש ביצה וממילא הזית הוא פחות מכך, יש להוסיף שכך עולה מדבריהם של ראשונים נוספים, כגון הרי"ף, הרא"ה, הריטב"א ועוד, שגם הם נקטו שגרוגרת היא שליש ביצה. כפי שהראית, מן הגמרא מוכח שהזית קטן מגרוגרת, ואין על כך מחלוקת (גם התוספות מסכימים לכך - עיין בתוספות ביומא פ' א, ד"ה "ושיערו", שהם מוכיחים שהזית קטן מגרוגרת, ומתוך כך הם נכנסים לדחקים כדי למצוא דרך שהזית יתאים לשיעור של חצי ביצה והגרוגרת תהיה גדולה יותר). ממילא, לדעת ראשונים אלה בהכרח הזית הוא פחות משליש ביצה. ג. בדבריהם של הראשונים שהוזכרו בסעיף הקודם לא נאמר במפורש כמה הוא הזית, אלא רק מוכח מדבריהם שהוא קטן משליש ביצה. אולם באופן בסיסי, כל המידות אמורות להיות כפי הגודל של אותם חפצים כפי שאנו רואים אותם לפנינו (כגון אצבע, אמה, ביצה, זית וכדומה). לעיתים אכן פוסקים טוענים ששיעור כלשהו הוא בגודל שונה מן הגודל של החפץ המקביל כיום, כגון דברי התוספות לגבי הכזית, או דעת החזון איש ששיעור כביצה הוא גדול מן הביצה המוכרת כיום; אולם קביעה כזו נעשית רק כאשר הפוסק מוצא הוכחה מן המקורות שמכריחה אותו לקבוע שהגודל של חפץ זה השתנה. כך למשל, על פי פרשנות התוספות עולה מן הגמרא ראיה לכך שהזית הוא בגודל חצי ביצה, ולפיכך האוחזים בשיטה זו נאלצים לומר שהזית שבזמן חז"ל היה גדול מן הזית שבזמננו. וכן החזון איש הסיק מן המקורות על פי פרשנותו ששיעור כביצה הוא גדול, ולפיכך נאלץ לומר שהביצים שבזמן חז"ל היו גדולות מן הביצים של ימינו. אבל כל עוד אין הוכחה שהדברים השתנו, אין סיבה להגדיר את השיעור בגודל שונה מן החפצים כפי שהם לפנינו. על פי פרשנותם של הראשונים הנ"ל החולקים על התוספות, אין מן הגמרא מקור מפורש לגבי שיעור הזית, אלא רק מוכח שהזית הוא קטן משליש ביצה. במצב כזה אין סיבה להניח ששיעור הזית שונה בגודלו מן הזיתים המוכרים והידועים, שהרי אין בגמרא שום סתירה לכך. ד. לגבי הטענה שבעלי התוספות לא הכירו זיתים, משום שאינם גדלים בצפון צרפת – אכן יש שטענו כך, ובנוסף לראיות שהבאת לכך ניתן להביא ראיות נוספות: 1. בתוספות בסוכה כ"ו ב, ד"ה "ולא", מתואר מצב שאוכלים את הזית עם הגרעין, מה שכמובן אינו מתאים למציאות. 2. בתוספות בברכות ל"ט א, ד"ה "בצר", משמע שסברו שבזית יש כמה גרעינים (ועיין הגהת היעב"ץ, שמגיה "הגרעין"). אולם הטענה שטענת, שמעצם העובדה שהתוספות מביאים ראיה לגודלו של הזית יש להסיק שהם לא הכירו זיתים – לענ"ד אין זו טענה. ייתכן שהתוספות הכירו זיתים, ואף על פי כן, כאשר הם ראו בגמרא ראיה לכאורה לכך שגודל הזית הוא חצי ביצה, הם הגיעו למסקנה שהזית שבזמן חז"ל היה גדול יותר מן הזיתים המצויים. כך למשל, כפי שכתבתי לעיל, החזון איש הביא ראיות מן המקורות כדי לקבוע את גודל הביצה, שלדעתו הוא שונה מן הביצים המצויות כיום, וזאת אף שכמובן החזון איש ראה ביצים והכיר את גודלם. כאשר לדעתו יש הוכחה מן המקורות לכך ששיעור כביצה הוא גדול, נצרך החזון איש לקבוע את השיעור על פי המקורות ולא על פי מה שראה בעיניו, וכך אפשר לומר גם לגבי התוספות. ה. לגבי דעת השו"ע - מה שכתבת, שהשו"ע בסימן תפ"ו הביא את דעת התוספות רק כדי לחלוק להם כבוד, אינו נראה לענ"ד. אבל יש לשים לב, שהוא מביא זאת כ"יש אומרים" ללא "סתם". וזו דרכו של השו"ע, שכאשר הוא מביא דברי אחד מן הראשונים שהם חידוש שלא נזכר בראשונים אחרים, הוא מביא זאת כ"יש אומרים" ללא "סתם". וכך גם כאן – דברי התוספות הם חידוש שלא בהכרח הוא מוסכם, אבל מכיוון שראשונים אחרים לא כתבו שיעור מדויק לגודל הזית, לא יכול היה השו"ע להביא כנגדם דעה חולקת, ולפיכך כתב רק את דברי התוספות כ"יש אומרים". ואכן כפי שציינת, בהלכות עירובין רואים שהשו"ע נקט כרמב"ם. וגם בהלכות פסח ישנה בשו"ע הלכה שקשה להבינה על פי הכזית של חצי ביצה: בסימן תע"ה סעיף א' כותב השו"ע שלכתחילה יש לאכול שני זיתים של מצה בבת אחת, כזית מן המצה העליונה וכזית מן המצה האמצעית. כמובן קשה להעלות על הדעת דבר כזה אם כל כזית הוא בגודל של חצי ביצה. וכך כותב הילקוט יוסף (קפ"ד, הע' טז): "...שגם דעת מרן השלחן ערוך אינה כהתוספות לכל מילי, שלא אמר כן אלא בסימן תפ"ו לענין מצה בליל פסח, שהיא מצוה מן התורה, ולכן החמיר להצריך לאכול חצי ביצה. אבל אין הכי נמי יודה הבית יוסף דלכל מילי כזית הוא פחות משליש ביצה, וכדעת הרי"ף והרמב"ם...". דהיינו שגם לדעת השו"ע עיקר הדין הוא שכזית הוא קטן, פחות משליש ביצה, ודבריו בסימן תפ"ו הם רק לחשוש לדעת התוספות להחמיר בשל תורה. ו. אחר כל הדברים האלה, אנו מגיעים לשאלה העיקרית – האם אכן למעשה יש לפסוק כשיטת התוספות, שהזית הוא חצי ביצה, או כשיטתם של הראשונים שהזכרנו, שעל פיהם עולה שהזית הוא כגודל של זית שבזמננו? ובכן, בדורות האחרונים אנו מוצאים פוסקים שנטו לפסוק במידה זו או אחרת שלא כשיטת התוספות. הזכרת בשאלתך את דברי הנצי"ב והחזו"א, ובנוסף להם כך עולה למשל מדברי הילקוט יוסף שהובאו לעיל, וכך מופיע בהערות הרב נבנצאל שליט"א למשנה ברורה, "ביצחק יקרא", סימן תע"ה. ועיין בהרחבה בקונטרס של הרב מרגולין, מובא בספר "וזאת הברכה" עמ' 365 ואילך, וכן בקונטרס "כזית בזמננו" של הרב זמיר כהן (בעיקר בסימן ג'), שהביאו עדויות מפוסקים חשובים בזמננו שצידדו בשיעור של כזית קטן, כגודל הזית של זמננו או קרוב לכך. יחד עם זה, אין להתכחש לעובדה שפוסקים רבים מאד, ראשונים ואחרונים, נקטו את שיעור הכזית על פי הגודל של חצי ביצה, וכך מורים גם פוסקים רבים בזמננו. על כן, לענ"ד קשה כעת לבוא ולהכריע באופן מוחלט כשיטה הקטנה ללא הסכמה רחבה. הדרך המסתברת היא אם כן להביא את השיטה הזו בחשבון, גם אם אין פוסקים כמותה באופן מלא. דהיינו שלכתחילה יש לחשוש לשיעור הכזית הגדול, אבל במקום צורך ושעת הדחק יש מקום לסמוך על השיעור הקטן. ובוודאי שלאור כל הראיות דלעיל אין לסמוך על השיעור הגדול להקל (כפי שלעיתים קורה, כגון שאנשים מקילים לאכול כמות משמעותית של מאכל ללא ברכה, או סומכים על השיעור הגדול לעניין חמץ פחות מכזית שאין עליו חובת בדיקה וביעור לדעת כמה פוסקים). עם הזמן, כאשר שיטה זו ונימוקיה יתפרסמו יותר, נקווה שנזכה להסכמה רחבה סביב סוגיה זו, ואז ייתכן בהחלט שנפסוק במוחלט כפי השיעור של זית שבזמננו. (דוגמה לאופן שבו נכון לענ"ד להתחשב בשיטה זו כשיקול בפסיקה הלכה למעשה, ראה כאן: https://www.youtube.com/watch?v=aUhwERQo02Y . השיעור מציג את המקורות בסוגיה זו, ובחלקו האחרון מוצגת הפסיקה למעשה כפי הנלע"ד.) (הבהרה בשולי הדברים: כל הדיון כאן בשיעור כזית, אינו אמור להשפיע כלל על שאר המידות, כגון ביצה, אצבע, טפח, אמה וכדומה. שאר המידות כולן קשורות זו בזו ביחס המופיע בדברי חז"ל, ולפיכך הגדרת גודלה של מידה אחת משפיעה בהכרח גם על האחרות. אולם לגבי הזית, על פי השיטה שהצגנו יוצא שבגמרא אין מקור שמגדיר את היחס שבין הזית לבין שאר המידות, וממילא גם אם נקבע את גודל הזית בגודל קטן אין זה אמור להשפיע על שאר השיעורים.)