הרב מרדכי פוגלמן כתב בבית מרדכי סי ל"ג כך: "...לפי זה אנו באים לידי מסקנה ישירה כי אם אין חיוב עוד לקרוע על ערי יהודה, גם על ירושלים ובית המקדש, אחרי שנכבשו ושלטון ישראל עליהם אין עוד חיוב לקרוע, כי בהדי הדדי קתני להו ודין אחד להם". מובן טעמו הראשון של הרב פוגלמן לגבי ערי יהודה, "אחרי שנכבשו ושלטון ישראל עליהם אין עוד חיוב לקרוע", זה מובן. אך איך אפשר להגיד שאין חובה לקרוע בראיית ירושלים ומקום המקדש כי בערי יהודה אין חובה לקרוע? ואם תאמר "כי בהדי הדדי קתני להו", למה לא נגיד את הדין ההיפך? הרי יכולנו לומר שבגלל שיש חובה לקרוע על ראיית מקום המקדש - כך גם יש חובה לקרוע על ראיית ערי יהודה.

שלום וברכה! אכן סברתו של הבית מרדכי אינה פשוטה, כפי שאתה מעיר. ופוסקים אחרים לא סברו כך. לגבי קריעה על ירושלים נחלקו הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה א', עג) והגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ה', לז) האם בזמננו שזכינו לשלטון יהודי בעיר יש לקרוע עליה. (כאשר מתבוננים בנימוקיהם נראה שגם הגרש"ז, הסובר שיש לקרוע, מודה שבעיקרון שלטון יהודי בירושלים פוטר מחובת הקריעה, אלא שלדעתו השלטון שלנו בירושלים כעת אינו שלם ולכן יש לקרוע.) אולם לגבי בית המקדש שניהם מודים שיש לקרוע עליו (עיין באגרות משה שם), וכך מסתבר, שהאבלות על חורבן המקדש אינה אבלות על היעדר הריבונות במקום המקדש אלא על היעדר המקדש ועבודתו. (כך למשל, בזמן בית שני היו תקופות ארוכות שהמקדש היה בנוי והעבודה התקיימה כסדרה, אבל השלטון בארץ היה שלטון זר; לא מסתבר כלל שאנשים קרעו על ראיית המקדש במצב כזה.) ובכל אופן, בדבריהם רואים שלא כסברת הבית מרדכי שנותן דין אחד לערי יהודה וירושלים והמקדש. לדעתם כל אחד מהם נידון לעצמו: ערי יהודה וירושלים תלויות בשלטון ישראל, ואילו המקדש תלוי בבניינו. ועיין בהרחבה בדבריו של דודי הרב יעקב אריאל שליט"א (באהלה של תורה ב', עו), שמבאר את החילוק שבין ערי יהודה לבין המקדש בעניין זה, שהקריעות עליהן נובעות ממהויות שונות ולפיכך דינן שונה. עוד אתייחס לדברים שמביא הבית מרדכי בשם הרצי"ה קוק זצ"ל כנימוק לפטור מקריעה: "כיום אנו שולטים על הכותל ועל הר הבית (גם אם יש בו מסגד), והעיכובים להקמת בית הם עתה מצדנו - עיכובים הלכתיים ופוליטיים". אחר בקשת המחילה, קשה לי להבין את הדברים. העובדה שאנו שולטים במקום המקדש ובכל זאת איננו בונים את הבית מסיבות שונות, היא עצמה סיבה לקרוע. ממה נפשך: אם סוברים שבעיקרון יש כיום בידינו את האפשרות לבנות את המקדש, הרי המצב בימינו מבחינה זו הוא חמור יותר מאשר בדורות הקודמים, שהם לא יכלו לבנות את הבית ולא היתה כלפיהם תביעה לבנות, בעוד שאנו יכולים לבנות ובכל זאת איננו בונים. ואם סוברים שכיום אין באפשרותנו לבנות את המקדש, מחמת אילוצים מדיניים או מחמת מניעות הלכתיות ורוחניות, הרי זה מבטא בחריפות את הריחוק הגדול שלנו מבניין המקדש, שאפילו כאשר מקום המקדש נמצא בידינו עדיין איננו יכולים לבנותו. נאמר זאת כך: מעולם בהיסטוריה היהודית לא היה מצב כזה, שמקום המקדש נמצא בידי עם ישראל ואין בונים את המקדש. מצב כזה אינו נורמלי, ועל עצם המצב הזה ראוי לקרוע. יחד עם זאת, למעשה במצבים רבים לענ"ד אין חובת קריעה על ראיית מקום המקדש. וזאת מסיבה אחרת – לא משום שמקום המקדש נמצא בשליטתנו, אלא משום שאנשים כיום מגיעים לירושלים ורואים את מקום המקדש בתדירות גבוהה יחסית. דהיינו שבאופן עקרוני חובת הקריעה קיימת גם בזמננו, ולמשל אדם שגר בחו"ל ורואה לראשונה את מקום המקדש, או מגיע לארץ לעיתים רחוקות, צריך לקרוע. אבל אדם שגר בארץ ומגיע לירושלים פעמים רבות בחייו, אינו חייב לקרוע. כעין זה עולה מדבריהם של כמה פוסקים, וכגון דבריו של הרב יעקב אריאל (באהלה של תורה, שם): "עם זאת נלענ"ד שתושבי א"י הרואים את מקום המקדש לעתים קרובות, וגם כאשר אינם עולים לירושלים רואים אותו בדרכים אחרות, ויכולים להגיע אליו בקלות, לא חלה עליהם חובת קריעה. והדבר דומה למי שנולד בירושלים שאינו צריך לקרוע." להרחבה בנימוק הזה, אני מעתיק לכאן חלק ממאמר שכתבתי בעניין זה: נראה שהסיבה המציאותית לכך שרבים מאד כיום אינם נוהגים לקרוע על ראיית המקדש, היא משום שאנו רגילים בראיית מקום המקדש לעתים מזומנות, ולפיכך אנשים אינם מתרגשים ומצטערים בראייה זו. אולם לכאורה אין זה נימוק מספיק מצד ההלכה, שכן בשו"ע (או"ח תקס"א, ה) נאמר: "היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא - תוך ל' יום, אינו קורע קרע אחר; ואם לאחר ל' יום, חוזר וקורע. והוא הדין בערי יהודה ובמקדש." דהיינו, שמי שלא ביקר בירושלים במשך שלושים יום, חייב לקרוע, אף שראה אותה כבר כמה וכמה פעמים. ומקור הדברים הוא מן הירושלמי. בשו"ת הרדב"ז (ח"ב תרמ"ו) אכן מתאר את המציאות שאין נוהגים לקרוע, אך הוא מקשה על כך מן הירושלמי הזה, וכותב: "...לפי שראיתי שאין העם נזהרים בזה. ואתה תהיה מן הנזהרים." אף על פי כן, החיד"א בספרו ברכי יוסף מקבל את המנהג שלא לקרוע, וכעין זה מופיע בשם הגרש"ז אויירבך זצ"ל (הליכות שלמה ח"א עמ' רפ"ח, עיין שם). כיצד הדבר מתיישב עם דברי הירושלמי ופסיקת השו"ע? נראה שהדבר מובן יותר, כאשר מתבוננים בהיקף הכללי של הקריעות המחוייבות בהלכה. ניתן לראות בפוסקים תופעה ברורה של צמצום חובת הקריעה: על פי הנפסק בשו"ע (יו"ד ש"מ, ד-ח; ועיין או"ח תקמ"ז, ו), הקריעה על נפטר אינה רק על הקרובים שחייבים עליהם באבלות, אלא גם במקרים רבים נוספים: כאשר אדם נמצא יחד עם קרובו האבל על קרוביו; מי שנמצא בשעת יציאת נשמה של אדם מישראל; מי שנוכח בהלוויה של אדם כשר (או אף שמע על פטירתו, קודם הקבורה); מי ששמע על פטירה של תלמיד חכם; כאשר נפטר ת"ח שלימד אותו מעט תורה. הרמ"א מצמצם מאד את חובת הקריעה בכל המקרים הללו, והאחרונים, ובכללם הפוסקים הספרדים, מצמצמים את החיוב עוד יותר, עד שנותרה חובת קריעה רק על קרוביו, ועל רבו מובהק (שאינו מצוי כיום). נציין שני נימוקים שניתנו לתופעה זו: 1. אם נחייב בקריעה בכל המקרים הללו, "נתמלא כל הבגד קרעים". (נימוק זה מופיע כבר בגמרא - סנהדרין ס' א). 2. לגבי העומד בשעת יציאת נשמה מופיע בפוסקים, שאם נחייב על כך בקריעה, אנשים יימנעו מלשהות עם החולה הנוטה למות, כדי שלא יצטרכו לקרוע את בגדיהם כשתצא נפשו. וכעין זה ניתן לומר בענייננו - אם אנשים יקרעו את בגדיהם בכל עלייה לירושלים, יהיה בזה איבוד של בגדים רבים, ויהיו לא מעט אנשים שפשוט יימנעו מלבקר בירושלים. מדוע בדורות הקודמים לא חששו לכך, אלא חייבו בקריעות רבות? - נראה שיש שני הבדלים משמעותיים: 1. אמצעי התחבורה היו כמובן הרבה פחות טובים. הבדל זה שייך לגבי חלק מן הקריעות המוזכרות לעיל, כגון שאנשים הגיעו להלוויות רק במקומות סמוכים ולא יכלו להגיע להלוויה מרוחקת (ואף שמעו על הפטירה רק לאחר ההלוויה). וכך גם לגבי ירושלים - בעבר אנשים נסעו הרבה פחות, וגם מי שגר בארץ ישראל, הגיע לירושלים לעתים נדירות. הבדל זה גורם כמובן לכך שכיום ההפסד שבקריעת הבגד הוא גדול בהרבה, ומסתבר שלא למצב כזה התכוונו חכמים בתקנתם. ומעבר לכך, זה גם הבדל מצד התחושה של האדם - אינו דומה תחושתו של מי שמבקר בירושלים בפעם השניה או השלישית, למי שמבקר בירושלים בפעם החמישים, גם אם עברו שלושים יום מן הפעם הקודמת. 2. רואים בבירור במקורות, שאנשים שקרעו את בגדיהם המשיכו להשתמש בהם, על ידי תפירה כלשהי או אף בלי תפירה. בעוד שכיום, כל קריעה של בגד פירושה השלכתו לפח. ושוב מסתבר, שחכמים שחייבו בקריעות, לא התכוונו לחייב בקריעות רבות גם במציאות כזו. כמובן, קשה לחדש מדעתנו דין על סמך סברות כאלה. אך כאשר מחד אנו רואים מנהג ברור להקל ולא לקרוע על ראיית המקדש, ומאידך אנו רואים שהפוסקים העלו סברות כאלה לפטור מקריעות שונות, מסתבר לצרף את הדברים יחד, וללמד זכות גם על מנהג זה. לכאורה, עדיין יש מקום גדול לקרוע, כאשר אדם עולה להר הבית. שהרי זהו דבר שלגבי רוב האנשים (גם העולים להר) איננו תדיר, וצער החורבן מתחזק מאד כאשר אנו רואים בעינינו את הר ה' בשממונו. (באופן מציאותי אין מאפשרים לקרוע בהר הבית, אך ניתן לקרוע מיד ביציאה מן ההר.) אך כאן דומני שיש לומר ביתר שאת את הנימוק דלעיל, שאם נחייב את כל מי שעולה להר הבית לקרוע את בגדו, יצטמצם במידה משמעותית מספר העולים להר, ולפיכך חיזוק דרישת המקדש מחייב דוקא להקל בקריעה זו ולא להחמיר בה. ולפיכך, ודאי שהמחמיר וקורע תבוא עליו ברכה, אך גם למיקל יש על מה שיסמוך, ועדיף שיעלה בטהרה ולא יקרע, מאשר שימנע מלעלות מחמת הקריעה. ויהי רצון שנזכה לתיקון שלם ולאיחוי הקרעים, ולא נוסיף לדאבה עוד.