הגמרא במסכת קידושין יב, מביאה שני מקרים: א. שאם קידש אשה בתמר אפילו שבמקום זה שוה פחות מפרוטה מקודשת כי יתכן שבמדי (מקום אחר) שוה יותר מפרוטה, אבל ב. אמרה התקדשתי לאדם אחר והעדים במקום אחר אין חשש שמקודשת. מדוע יש הבדל בין המקרים, שבראשון משוים תיאורתית את החפץ המקודש (תמר) למקום אחר ולגבי האמירה שלגבי העדים לא בודקים ולא חוששים?

שלום אישה שאמרה שהיא התקדשה למישהו וכעת היא אשת איש אנו אכן חוששין לדבריה ואוסרים עליה להתחתן עם כל אדם. אשה שאמרה: "אשת איש אני", ולאחר מכן חזרה ואמרה: "פנויה אני" - אינה נאמנת, שהרי בדבריה הראשונים אסרה את עצמה מלהינשא "שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא". אבל אם נתנה טעם סביר והגיוני מדוע אמרה קודם לכן "אשת איש אני", כגון שאומרת: "לא אמרתי אשת איש אני אלא כדי להתחמק מאנשים שאינם הגונים שרצו לשאת אותי" - הרי היא נאמנת. (על פי כתובות דף כב/א). יום טוב