מרש"י בכמה מקומות (ר"ה כב., יומא עד., ב"מ כו:, סנהדרין כו:, שם נז.) נראה שאיסור גזל מדאורייתא הוא רק בנטילת החפץ מהאחר ממש, כמו "ויגזל את החנית מיד המצרי" (שמואל ב כג), ואם אני מחזיק בדבר שאינו שלי שהגיע אלי לא ע"י לקיחה אקטיבית אינני עובר אלא על גזל מדרבנן. האם דעת רש"י מקובלת על כולם? בכלל הבנתי את רש"י נכון? תודה מראש

עיין דבר יעקב על בב''מ כו: שדן בשאלתך. בב''מ סא. כובש שכר שכיר [לא משלם לו את שכרו] עובר בשני לאוין [אחד מהם איסור גזל] וכן כתוב בבב''מ קיא. ונפסק בשו''ע חו''מ שלט,ב. מוכח שגם כשלא נוטל שום דבר מחבירו רק נמנע מלשלם לו את שחייב תמורת עבודתו עובר על 'לא תגזול'. אכן תוס' בב''מ כו: מסיק שיש לאו גזל אף כשבהיתר בא לידו ומבאר שהגמ' שם שאמרה שאין לאו זה היינו כי בשעה שרצה לגזול כבר התייאשו מכך הבעלים. אמנם רש''י שם מבאר שכיוון שבעת נטילה לא התכוון לגזול לא עובר משום לאו של גזל ולכאורה כוונתו כי בהיתר בא לידו. קשה על רש''י מכובש שכר שכיר וכן מקשה בית אהרון?-עיין דבר יעקב שרצה לתרץ ע''פ קושית רע''א שדווקא בכובש שכר שכיר יש לאו דגזל כי הפועל טרח,אך אצלנו במרים אבידה,בעל האבידה לא טרח. הריטב''א מצמצם את רש''י שהכופר בפיקדון בבי''ד כן יעבור בלא דגזל כי כפירה בבי''ד חשובה כגזילה מידו.[ייתכן והפשט הוא שכיוון שבי''ד יש לו יכולת לקחת הפיקדון ולהשיבו לבעליו,א''כ ניתן לראות את הפיקדון כגבוי וכבר ביד הבעלים.ממילא כשהשומר כופר בכך ומשאירו אצלו,הוי כנטילת הפיקדון מהבעלים מחדש]. רש''י סנהדרין ב. 'גזלות' חוזר על העיקרון שלו ואומר שהכופר בפיקדון,מרגע שעשה מעשה ושלח בו יד נקרא גזלן,וכן החוטף מחבירו,אבל לוה שלא החזיר חובו לא נקרא גזלן.תואם את שיטתו שגזילה היינו כשלוקח באופן אסור אך לא כשהגיע לידו בהיתר ורק מעכב זאת אצלו. אמנם הערוך לנר מקשה מכח גמ' בב''ק שכפירה בפיקדון הוי גזלן אף ללא שליחות יד ומגיה ברש''י כפי שכתוב בר''ן 'או ששלח יד'. בב''מ כו: נטל לפני ייאוש את האבידה ע''מ להשיבה.אחר ייאוש התכוון לגזלה,אינו עובר משום 'לא תגזול'. הריטב''א מדייק שאם התכוון לגזול קודם ייאוש,כן יעבור על 'לא תגזול'. מקשים אחרונים [מלא הרועים/ש' ר' שמואל סימן מא-א] לפי רש''י קשה שכן לשיטתו גם אם התכוון לגזול קודם יאוש,עדיין לא עובר על לאו דגזל כי בהיתר בא לידו?-מתרץ מלא הרועים שאכן לרש''י לא יעבור.וזה שהגמ' נקטה דווקא שהתכוון לגזול אחר ייאוש כי רק בגוונא כזו אינו עובר על 'לא תוכל להתעלם' [אם מתכוון לגזול קודם יאוש,כן יעבור ע''כ]. למסקנה מצאנו שתוס' חולק על רש''י.וגם רש''י עצמו מוקשה ממס' מקומות דבר שגרם לאחרונים לצמצמו. וזה לש' הרמב''ם: רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ג :'איזה הוא גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מטלטלין מידו, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל כלים משם, או שתקף בעבדיו ובבהמתו ונשתמש בהן, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה, וכל כיוצא בזה הוא הגוזל, כענין שנ' ויגזול את החנית מיד המצרי'. הלכה ד :'איזה הוא עושק, זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, ועל זה נאמר לא תעשק את רעך'. וזה לש' מגיד משנה הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ג :'אי זהו גוזל וכו'. לפי דעת הרב הסוגיא שבפ' המקבל (דף קי"א) דאסקינן התם זהו עשק זהו גזל ולמה חילקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין, פירוש בעושק וגזל האמורין גבי שכירות דלעיל מינה אמר כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות משום בל תגזול ומשום בל תעשוק וגבי שכירות א"א לגזול כעין ויגזול את החנית בשום צד. אבל באמת לא נתחוור לי ענין זה לפי פשט הסוגיות שהרי בכתוב לא מצינו כי אם פסוק אחד מלא תגזול ואוקימניה בפ' איזהו נשך (דף ס"א) בכובש שכר שכיר דגזל גמור מבינייהו דרבית ואונאה אתיא וא"כ היאך נעשות מצוות חלוקות וצ"ע. והרב סמך על הסוגיא דפרק מרובה (דף ע"ט:) דאמר היכי דמי גזלן כעין ויגזול את החנית וכו' ואינה מוכרחת' מסכת בבא קמא דף קה עמוד ב :'אמר רב ששת: הכופר בפקדון, נעשה עליו גזלן וחייב באונסין, ותנא תונא: וכחש בה - למדנו עונש, אזהרה מנין? תלמוד לומר: לא תכחשו'. רש"י:'נעשה עליו גזלן - משעת כפירה ואע"פ שלא נשבע ומכאן ואילך אין לו דין דשומר חנם אלא חייב באונסים אם יאנס.וכחש בה למדנו לעונש - דכתיב בתריה והשיב את הגזילה אלמא קמה ליה ברשותיה משעת וכחש עד דעביד השבה וזהו עונשה. דייק מכאן הרה''ג ברוך פז שליט''א שכאן שכפר בפיקדון שהגיע לידו בהיתר,הוא לא עבר על איסור גזל,רק נעשה עליו גזלן והיינו שרק מקבל דין של גזלן שהנפק''מ תהיה שיתחייב באונס. וכך לש' רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכה יד :'הכופר בפקדון בבית דין אם היה ברשותו בעת שכפר נעשה עליו גזלן וחייב באונסיו'. אשריך צדיק שאתה לומד תוך שימת לב לדברי רבותינו הענקים. הרב בניהו שרגא