באגרות הראי"ה (ח"ג תשנ"ג) כתב מרן הרב זצ"ל בעניין צפית לישועה, הרב חידוש שם שעיקר צפית לישועה שמקרב את ביאת משיח הוא ע"י חכמי וגדולי תורה היודעים רזי התורה, שצפי לישועת ה, וקשה לי אטו כשאדם פשוט מצפה לישועה אינו מקרב בזה את ביאת משיח, ואם כן למה נשאל כל אדם "צפית לישועה"? ואולי אפשר לומר שמצינו בגמ' סנהדרין שהגמ' שואל כיון שאנו מחכים והקב"ה מחכה למה משיח לא בא? ומתרץ הגמ' מידת הדין מעכב. שואל הגמ' אם כן למה אנו מחכים? ומתרץ הגמ' כדי לקבל שכר. ומעולם תמהתי אטו זאת כל ענין של לצפות הרי אל תהי כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס? ולפי דברי מרן הרב ניתן ליישב שעיקר הצפיה שגורם לביאת משיח הוא ע"י חכמי וגדולי התורה שיודעים איך לצפות ועל מה לצפות, ואם כל זה יש חיוב על כל אדם, בבחינת מתוך שלא לשמה בא לשמה, ועל זה מוסב דברי הגמ, מה הוא דעת הרב בביאור דברי האגרות הזאת, שתלוי בהם יסודות דתינו.

זו פרשנות שגויה של דברי הרב זצ"ל באיגרת זו. אין שום ספק שהרב סבר שכולי עלמא מחוייבים בצפיית הגאולה, שכן הכל נשאלים "ציפית לישועה". נכון הוא שעל דרך החיוב הרב מעצים את עומק צפיית הגאולה של "אדירי הדעה", שציפייתם היא אכן "מדרגה" איכותית ומשמעותית ביותר, ואולם את עיקר השלילה הוא מטיח באותם שהם "מקצצי נטיעות" הגאולה, כלומר אותם הסבורים שהגאולה כבר "כאן ועכשיו" - הידועים כמובן.