שלום רב. שאלתי: בשכונתי ישנה שורה של כמה בתים צמודי קרקע בעלי 2 קומות אשר מצויים בשלבים האחרונים של בנייתם. בקצה שורת הבתים ישנו שטח אדמה חשוף אשר אליו משליכים פועלי הבניין או בעלי הבתים עצמם כל מיני קרשים משומשים ומשטחי עץ בגדלים שונים ומשונים. שטח האדמה הנזכר פרוץ באופן שהפרוץ מרובה על העומד ואיש אינו טורח לשוב ולגודרו באופן שיהיה מקום המשתמר. שטח אדמה זה נמצא במצב פרוץ זה כבר כשנה שלימה. בנוסף, איש אינו טורח לפנות את הקרשים והמשטחים והם הולכים ונערמים באותו השטח כאשר חלק מהקרשים ובייחוד המשטחים מתפרקים ונשברים לחתיכות ואין איש שם על לב לשומרם ולהצילם מהתפרקות והשתברות. אלא שהבית האחרון בשורה ממש צמוד לשטח אדמה זה ורק קיר בטון השייך לאותו הבית מפריד בין שטח הבית לשטח האדמה הנזכר. על גבי הקרקע בשטח האדמה הנזכר הצמוד להבית האחרון הנזכר מחוצה לו מונחים כאמור על גבי הקרקע קרשים ארוכים בודדים מסודרים זה על גבי זה והם מהוקצעים ונאים למראה ובכך הם שונים מאוד מכל שאר הקרשים הפזורים והמושלכים בשטח האדמה הנזכר. אם כן איפוא שאלתי היא: א. האם עצם היותם מהוקצעים ונאים מעלה חשש כי בעליהם חפץ בהם ולא הפקירם כשאר הקרשים שבאותו השטח ב. האם עצם היותם מונחים באופן מסודר זה על גבי זה וגם שהם מונחים בצד בצמוד לקיר הבטון הנזכר האם זה מעלה חשש שמא הם שייכים דווקא לבעלי הבית האחרון בשורת הבתים? ג. האם אפשר לסמוך על העובדה שקרשים נאים ויפים כאלה הונחו במקום פתוח ופרוץ שאינו משתמר כלל וללמוד מכך שבעליהם בעצם רומז על כך שהוא אינו מקפיד אם ייקחם אדם זר ד. מכל האמור עד עתה האם יש לחשוש שמא לא הפקירום בעליהם ויהא מותר לי לקחתם לעצמי

בס"ד אכן מכך שהקרשים הנ"ל מונחים באופן מסודר בצמוד לקיר, יש לחשוש שהם אינם הפקר, ויש לברר לפני שלוקחים אותם. מקור הדין: שולחן ערוך חו"מ רס סעיף ט: "כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה..." ובסעיף י': "כיצד, מצא טלית או קרדום בצד הגדר, הרי זה לא יגע בהם". וכך כתב זאת בקיצור שולחן ערוך (סימן קפז סעיף ג): "כל המוציא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה כגון טלית וקרדום בצד הגדר, ואפילו יש להסתפק אם הניחם שם בכוונה או אבדם שם, אסור ליגע בהם". בברכה,