אם אין רע יורד מלמעלה, משמע חורבן בית המקדש הוא טוב גמור. אם כך מדוע אנחנו מתאבלים ועצובים וצמים על משהו טוב?

שלום וברכה אכן, אנו יודעים שאין רע יורד מלמעלה וזהו יסוד מרכזי המכוון שכל מה שנראה בעינינו כרע, כולל חורבן בית המקדש, ועוד אירועים בהסטוריה שלנו, הוא למעשה טוב ונעלה כל כך עד שאינו מושג בשכלנו כרגע. אך בכל זאת ישנם מצאנו כמה גישות מדוע אנו מתייחסים לרע כרע ומתאבלים על כך: 1.הטוב הוא מסותר ובלתי נתפס. על פי תורת החסידות, קיימות שתי דרגות של אור אלוקי – האור הגלוי והאור המכוסה ("עלמא דאתכסיא"). דברים שנראים לנו כייסורים מגיעים מהעולם המכוסה, שהוא אור נעלה ועוצמתי כל כך, עד שהאדם אינו יכול לקלוט אותו והוא "מסתנוור" ורואה חושך במקום אור. אנו מתאבלים על הריחוק ועל חוסר היכולת שלנו לחוות את הטוב הזה באופן גלוי. 2. התעוררות לתשובה ומניעת הרגל. הייסורים והחורבן נועדו למרק את העם ולהביאו לידי תשובה. המגיד מדובנא מסביר כי מטרת הצרות היא להזכיר לנו שאנו בגלות. ללא האבל והבכי, היינו מתרגלים למצבנו ושוכחים את החסרון הרוחני של השכינה. הבכי משמש אמצעי להחדיר לפנימיות הנפש את משמעות הריחוק מהקב"ה. 3. החורבן כחלק מתהליך הבנייה. רבי עקיבא ראה בחורבן תהליך של 'חרישה', שדווקא דרכו תצמח הגאולה הנעלה ביותר. כשם שמותר לסתור בניין כדי לבנות בניין יפה יותר, כך החורבן הוא חלק מבניית הבית השלישי. האבל נובע מהכאב על אובדן הקיים, למרות הידיעה שזהו שלב הכרחי בדרך לבית נצחי. 4. חיבור לשמחה הפנימית. מובא בגמרא שב 'חדרים הפנימיים' (בתי גואי) של השכינה, השמחה קיימת תמיד והחורבן לא נגע בהם כלל. מי שמתאבל בכוונה על ירושלים החיצונית שנחרבה, זוכה להתחבר לאור הגאולה שמאיר כבר עכשיו בפנימיות, ובכך הוא "זוכה ורואה בשמחתה". לסיכום, האבל אינו סותר את הטוב האלוקי, אלא הוא הכלי המאפשר לנו להכיר בחסרון הגלוי ולעורר את הרצון לגאולה שלמה. ברכה והצלחה וכל טוב