ידוע שאחרי הצהרת כורש רוב עמ"י לא עלה לארץ. למרות זאת, התחילו בבניית בית המקדש ואז הבנייה הופסקה עד לשנה השנייה למלכותו של דרוויש בנה של אסתר. ומתוך זה עולה לי השאלה: האם היה הבדל בתגובת העם לאחר הסכמתו של דרויש להמשיך בבניין הבית לעומת התגובה לאחר הצהרת כורש? כל המקרה של נס פורים לא השפיע על צורת החשיבה של עמ"י בגולה וגרם להם לעלות לא"י ולהמשיך בבניית בית המקדש ביתר שאת? (גם מבחינת הכמות, האם אחרי נס פורים כמות היהודים בירושלים עלתה?)

לשואל שלום, אכן הגיוני היה לצפות שנס פורים וההצלה הגדולה יובילו להתעוררות לאומית אדירה ולעלייה המונית לארץ ישראל, אך המציאות היא שרוב העם המשיך לחיות בגלות. עם זאת, הנס יצר שינוי רוחני ותודעתי עמוק ("קיימו וקיבלו"), ושינוי זה הוא שאיפשר את המשך המפעל, הצמיח מנהיגים כעזרא ונחמיה שלקחו את שיירי העם שבארץ - קהילה קטנה, מאוימת ומתבוללת ביהודה - והפכו אותה לעם מלוכד וחזק, בעל שאיפות רוחניות סביב התורה, בית המקדש וירושלים. אנו נוטים לחשוב שגאולה צריכה להיראות כמו יציאת מצרים - ניסים גלויים, שבירת מוסכמות הטבע ושינוי מיידי של כל המציאות. תקופת בית שני מלמדת אותנו שגאולה יכולה להיות תהליך שדורש אורך רוח והתמודדות עם משברים, "קמעא קמעא". לימוד נוסף הוא, שלא הכמות קובעת. הנה, בתקופת בית שני, מיעוט קטן אך מסור, בעל חזון ועוצמה רוחנית, הוא זה שקבע את עתיד עם ישראל לדורות. הם אלו שהקימו את המקדש, ייסדו את התורה שבעל פה ורוממו את הקומה הרוחנית של האומה. בברכה נאמנה