שלום וברכה. תהיתי, אם היהדות מכירה בבן אדם כאדם, עם טעויות, מסוגל לכפר על עצמו (וכשבית המקדש היה קיים אז הכהנים מכפרים בעזרת קורבן)... למה זה נדמה שבחיים כאדם פרטי אנחנו מצווים פשוט לשתוק ולהודות? אסביר- הבעת רגשות כמו כעס, עצב, שמחה, אכזבה זה אנושי לגמרי! אבל פתאום אסור לכעוס כי זו איכשהו עבודה זרה, אסור להיות עצובים, חובה להיות רק בשמחה ולהכיר תודה ואסור בכלל להתלונן כי "זה מה שהשם רצה בשבילי".... אני כבר לא יודעת- מה מותר לי להרגיש ואיך לדבר?!

שלום נכון ומותר להרגיש ולבטא רגשות ותחושות שמועילות לאדם. אין צורך ולא מועיל לבטא רגשות ותחושות "לשמה" ללא תכלית. לדוגמא: מישהו "חתך" אותי בכביש בצורה מסוכנת, האם להסתובב יום שלם או זמן רב עם תחושת הכעס עליו תועיל לי משהו לחיים, למרות שהרגשה זו מוצדקת לגמרי. דוגמא נוספת: חשבתי שפלוני יזמין אותי לבר מצוה של הבן שלו, מה שבסוף לא קרה, האם לחוש את העצב והמרמור יום/ יומיים/ שבוע יקדם אותי לאן שהוא בחיים, למרות שהאכזבה מוצדקת. על האדם לשפר ולהתקדם ולהסתכל קדימה, ולא לחיות עם הרגשות שליליות מהעבר. האדם השמח והאופטימי יהנה יותר בחיים, יהיו לו יותר חברים והוא יצליח במה שהוא עושה. וגם את המקרים המבאסים שקורים במהלך היום הוא ידע לתת להם את מקומם הראוי. יום טוב