יש אירועים של ניסים שנחגגים ביחוד מאורעות חיובים שקרו לגדולי ישראל (למשל שחרור מהמאסר של הרבי ב-ג תמוז). הרי לפי הראיה האמונית אין הבדל בין אם קרה נס חיובי או שלא כי זה רצון השם (עצם המאסר של הרבי במקרה זה) ויתרה מכך יש הרבה יותר מקרים שלא קרו ניסים וההיפך ולא חוגגים. מדוע חוגגים אירועי ניסים חיובים אלה, אם הכל מאת ה ולא משנה התוצאה? הרי יש אירועים עכשווים עם תוצאות כאלה ואחרות שלא נחגגים?

ו"הכרת הטוב" מה תהא עליה? נניח שהורה חייב לזון את ילדיו, ובוודאי בהיותם קטנים. האם לא מוטלת עליהם חובת הכרת הטוב, לשעה - ככל שהם מודעים לכך - ומכל שכן לכשייבגרו ולכל ימיהם? ולא רק הם אלא גם ילדיהם וילדי-ילדיהם? ואם כך בשר ודם, על אחת כמה וכמה בורא עולם, שמנהיגו בטובו ובחסדו הגדול יום יום, שאכן אנחנו מודים לו יום יום על "השיגרה", ומכל-שכן ועל-אחת-כמה-וכמה על מה שאינו שיגרה! במדרש הגדול מובא, בנימה חמורה, שכל הכופר בטובתו של אדם סופו שיכפור בטובתו של מקום, וזה מן המגונה ביותר. הלכה היא אפוא בידוע - הלכה פסוקה ומחייבת, להודות לבורא עולם על כל הטוב שגמלנו, ומכל שכן על החריג.