הרב, בתשובתך טענת שיש לחכמים סמכות להוסיף סייגים ואיסורים מכוח התורה שבעל פה. אבל הרי התורה שבכתב אומרת באופן המפורש ביותר: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ" (דברים ד, ב). אם התורה עצמה אוסרת באיסור מוחלט להוסיף על מצוותיה, כיצד חכמים יכולים להשתמש בסמכות מהתורה כדי לעבור על ציווי מפורש של התורה עצמה? האם אין כאן פרדוקס לוגי מובהק — שבו הסמכות המפרשת סותרת את הטקסט שממנו היא שואבת את כוחה?

א. חזרת אם כן - חלילה - לתפיסה קראית, שאינה רואה לנגד עיניה אלא רק את המקרא, ולא את פרשנותו? רק תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה? אותה תורה שציוותה לא להוסיף ולא לגרוע, היא היא שהעניקה סמכות לחכמים - "ועשית ככל אשר יורך", ועוד מקראות משלימים. מה ראית לאמץ מקרא א' ולא מקרא ב' ? ב. ושוב: אין כל אפשרות להסתמך אך ורק על המקרא, ללא שום פרשנות. האמת היא שאפילו הקראים נאלצו להודות בכך, כדברי ענן-מנהיגם עצמו: "חפישו באורייתא שפיר". כלומר, על העיקרון גם הם מסכימים, וכל השאלה אינה אלא רק כמה והיכן. ג. ועוד שוב: על מה ייסמכו הלכות שחיטה והלכות מילה, הלכות שבת והלכות סוכה וכו' וכו' לאורך כל התורה כולה? בכל אלה אין שום אפשרות-קיום, ללא ליווי על-פה. ד. ושוב, כאמור, כל כך הרבה ספרים ומאמרים נכתבו על נושא זה, זה כבר אלפי שנים וכולל העת החדשה, שהשאלה ממש עבשה, וממש מיותר להתייחס אליה שוב ושוב. מי שבאמת יתעניין, שיעמול "טיפה" ויקרא את הספרות הרלוונטית.