אנו נמצאים סמוך ונראה ליום העצמאות ה58 של מדינת ישראל. עד השנה, יום העצמאות היה יום חג עבורי - בהלל ובשמחה, והשנה - התחושות קשות והרגשות מעורבים, ואיני יכול לראות ביום העצמאות כחג. אמנם, לא ניתן להתכחש לנס ההצלה בתש"ח, ולכך שיש לנו ברוך ה’ צבא ישראל המגן על יושבי ארץ הקודש. אך, עם זאת, לא נוכל לעצום את עינינו לנוכח השחיקה בקשר בין המדינה לבין חלק מהסיבות שבעבורם נתקן יום העצמאות כיום שמחה והודאה: המדינה מאבדת את זהותה כמדינה יהודית וציונית. שמעתי מרב חשוב בציבור שלנו שאומר שייתכן שהמדינה אכן תאבד לחלוטין את זהותה היהודית - ולא תהיה עוד "ראשית צמיחת גאולתינו" - ומלכות המלך המשיח לא תקום מתוך המדינה... אם כן, במה יש לשמוח, אם, ל"ע, היה ילד אובדני, ומצהיר כי רוצה להמשיך ולהתאבד- ואנו יודעים כי אכן עלול לממש את איומו, וכל נסיונות להשפיע עליו להיטיב דרכיו עד כה לא צלחו - ורק הולך ומדרדר - האם היינו חוגגים לו בשמחה את יום ההולדת?

יש להפריד בין המדינה לבין הממשלה. הרב זווין נהג לומר הלל על המדינה וסליחות על הממשלה... אין להתיאש אלא לפעול במלוא הכוח (לא באלימות!) כדי לייהד את המדינה. הדבר בידינו בעיקר במישור החינוכי (בשנה הבאה כמחצית מילדי ישראל בכיתה א הם דתיים!). הגישה שאתה מציג יש בה חילול ה'. על שבת וצניעות משפט וחינוך לא יהודיים בכל המדינה אמרנו הלל, ובגלל החרבת קהילות קדושות - עם כל חומרת המעשה הנורא - נפסיק לומר הלל? כלומר גוש קטיף חמור יותר ממצוות חמורות בתורה?!. ראה גם בהצופה השבת. לתשובת הרב זלמן מלמד שליט"א