הייתי רוצה ברשותך להעמיק את השאלה: אני רוצה לצטט חבר שלי ולשאול מה דעתך: הוא אומר שאין פסול בסרבנות אפורה מכיוון שבלאו הכי הישובים עצמם "נכנעו" ברגע שבאו לפנות אותם (הרי מראות ימית לא חזרו על עצמם והישובים לא גילו התנגדות נוכח צבא הגרוש) וגם מועצת יש"ע וויתרה על המאבק, הרי היא נכשלה בגדול בכפר מימון ובסופו של דבר הדתי הממוצע כמעט לא עשה דבר בכדי לעצור את האסון והוכחה לכך היא המספר המועט יחסית ( 7000) של מסתננים שהגיעו... אז כאשר הישובים "נכנעים" מועצת יש"ע - החליטה שלא לנצח, והדתי הממוצע לא "קם מהספה" איך בכלל אפשר לבוא בדרישות ממנו שיוותר על מקום העבודה שלו ויישב תקופה ארוכה בכלא (הוא אומר שלו היה חייל פשוט אז לא היה אכפת לו לשבת 28 יום) אבל הקרבה כ"כ גדולה כאשר המאבק אבוד - זו חוצפה לבקש ממנו, הוא אומר שלמרות שהיה בחטיבת הפינוי הוא לא גרש אף אחד וגם נמנע ככול יכולתו מלסייע בכל דבר שהוא. אבל אם חס וחלילה שוב יקרה אסון שכזה ושוב תתגלה אוזלת היד של הציבור הדתי ומועצת יש"ע - אז הוא יעשה אותו דבר. מה גם שאם הוא לא היה שם אז היו מביאים במקומו מישהוא אחר שכן יגרש בעוד הוא רק "יושב על המדרכה", מה דעת הרב?

אפשר להבין אותו, אבל למעשה היה עליו לא להיות שם. אמנם מי שזו פרנסתו אינו צריך לסרב באופן שיגרום לאיבוד מקום עבודתו. אבל היה יכול למצוא דרכים להשתמט, ובמקרה הגרוע להיות חולה. וכמה חיילים ושוטרים בקבע התייעצו איתי, והצליחו להשתמט בלא שפוטרו ממקום עבודתם.