מול הבית בו אני גר שוכן מגרש חנייה שלמעשה שייך לבניין שממול. לאותו בניין יש חנייה אחרת צמודה נוחה יותר כך שהם לא משתמשים במגרש זה כלל, הדירים שלהם שייכת החנייה לא מוחים כלל במי שחונה שם גם אם לפעמים חסרה להם חניה. אנו חונים במקום כ-30 שנה ומכייון שהורגלנו בכך ומכיוון שלבתים אחרים יש חנייה צמודה ואנו רגילים לחנות שם, לא חנו במקום אחרים כלל גם מי שהיה צריך, לאחרונה תושב שגר במרחק כמה בתים ויש ליד ביתו חניה מוצלת חיצונית החל להחנות את רכבו במקום. אחרי מספר ימיםן החל להכניס גם את הרכב מהעבודה והוא עומד באופן שתופס 2 מקומות למרות שיכול לעמוד מכונית אחר מכונית, בנוסף גם אמו החלה להכנס לחנייה למרות שגרה במרחק של מספר דקות הליכה ויש לה ליד ביתה חנייה מוצלת. מהי עמדת ההלכה לגבי זכויות שנוצרו לי עקב השימשו במקום כשאני יודע שלפי המשפט הכללי נוצרת לי זיקת הנאה שהיא זכות קנינית במקרקעי השכן עקב ריבוי שנים של שימוש ואי מחייה, האם זכותי עדיפה עקב קדימות של השנים במקום ולאור העובדה שיש להם מקום חנייה ולדבריהם בא להם ככה לחנות למרות שיש להם מקום מוסדר ונוח יחסית ולאחד אחר מקום מוצמד בחנייה של ביתו, והאם אין בהתנהגותם גם משום מידת סדום?

א. בגמרא במסכת בבא בתרא אכן מובאים דינים ומקרים בהם נוצרה "חזקת תשמישים" לשכנים בשטח או בנכסי חברם. כגון מרזב, שיורד לשטח חברו, או סולם, שמונח בשטחו של שכנו, על מנת לעלות לגגו שלו, או חלון, שפונה לשטח חברו ונעשה להאיר לביתו. (בבא בתרא דף נח:-נט:) ב. נחלקו חכמים אם חזקות שמוש אלו נוצרו באופן של מחילה – זאת אומרת, כאשר בעל החצר רואה שמשתמשים ברשותו, ואינו מוחה נוצרת חזקה. או שמא כל חזקות אלו נעשות, רק כאשר יש טענת קניה, כלומר שטוען, שקנה בפירוש מחברו את זכות השימוש ברשותו, ויש לו שטר או ראיה שהשתמש שבזכות שקנה שלש שנים. (מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש ועוד ראשונים מובא בשו"ע ורמ"א חושן המשפט קנג, טז). ג. יש הסוברים שבימינו מאחר ויש רישום בטאבו, אין האדם טורח למחות במי שמשתמש בחצרו, מכיון שבכל רגע הוא יכול להשתמש ברישום בטאבו, על מנת להוציא את המשתמש בחצרו בלא רשות. ד. הגם שלפי חוק המדינה, מי שמשתמש למעלה מ30 שנה בשטח כלשהו בידיעת הבעלים, שלא מחה בו, (ויכול להביא ראיה על כך) מקבל זיקת הנאה, שיכול אפילו לרשום אותה בטאבו. יש אומרים שאין להתחשב בכך מבחינה הלכתית, מכיון שאין דבר זה מצוי, ועל כן אינו הופך למנהג המדינה. ה. יש הסוברים, שכל המושג "חזקת תשמישים" שייך אך ורק כאשר השימוש הוא שימוש קבוע, כגון מרזב המנקז מים מן הגג, או סולם המונח דרך קבע בחצר חברו, אך בנידון דנן החניית הרכב אינה נעשית בקביעות, ללא הפסק, ולכן אי המחאה של בעל החניה אינה יוצרת חזקה על השטח. ו. כל המדובר ב"חזקת תשמישים" זה כלפי הבעלים של החצר שבה האדם משתמש, וזהו המדד ליצירת חזקה גם כלפי צד שלישי, שאינו בעלי החצר, ומאידך מעונין להשתמש בשימושים שכביכול תפסת חזקה עליהם. ולכן אם לא נוצרה חזקה כלפי הבעלים לא נוצרה חזקה גם כלפי צד ג'. ז. לאור האמור לעיל, ולאחר שקלול הדברים על פי כללי ההלכה, אין לך חזקה על החניה בחצר. לא כלפי הבעלים ולא כלפי צד ג (על פי התייעצות עם ראש הכולל הרב כלאב שליט"א). הרב יהודה אודסר.