ידוע לכולם שצריך לדבוק במידותיו של הקב"ה. "מה הוא רחום - אף אתה רחום", למעשה אומרים גם שצריך לדבוק במידה הענווה - כמו שהקב"ה עניו. אבל לפי עניות דעתי, איך שאני רואה את זה, הרי למעשה לא ניתן לראות את ענוונותות של הקב"ה כי הרי הוא כל הזמן מדגיש לנו את העניין הזה של כמה הוא גדול ויוצר הכל ואנחנו כלום לעומתו, גם כשנאמר שהקב"ה "מגביה שפלים" וכו’... לי זה לא נראה מתוך ענווה, להיפך! זה לכאורה רק מגדיל עוד יותר את כוחו והוא עוד יותר מראה לנו כמה הוא גדול וטוב. אז אין לנו פה דוגמא אישית למעשה. אז איך ניתן לדבוק במידת הענווה לפי הקב"ה, הרי זה לכאורה הפוך ממה שהוא מציג לנו?

את שואלת שאלות של גדולים. מהשאלות שלך יוצא שצריך להגדיר את מידת הענווה בדרך אחרת מן המקובלת. הענווה אינה עוסקת בגודל של האדם. הענווה אינה מגדירה מי גדול יותר ומי קטן יותר. הענווה היא יחס נכון אל הסובב אל האחר. מידת הענווה היא המידה שבא האדם יכול לתת מקום לכל הכוחות כולם. העניו הוא זה שיכול לעזור לכל הסובב אותו לבוא לידי מיצוי וביטוי. העניו אינו מבליט את עצמו אלא נותן מקום להופעת האחר. הקב"ה בהנהגתו את העולם, בעצם רצונו שיהיה בחירה מתנהג במידת הענווה. הקב"ה הוא מקומו של עולם. למרות שהוא יכול למלא את כל העולם במציאותו האין סופית הקב"ה מצמצם את עצמו ושמח לתת לנבראים מקום שבו הם יוכלו לבוא לידי ביטוי. אין לנו ענווה גדולה יותר מענוותנותו של בורא העולם. כך ניתן ללמוד מהנהגת הקב"ה את מידת הענווה. מה הוא מפנה מקום לנו הנבראים הקטנים, מה הוא עוזר לנבראים השפלים ביותר להצליח לבוא לידי ביטוי, כך אנו לא נתעסק בהופעת האישיות שלנו. אנו נהיה עסוקים באידאל, אנו נצניע את האישיות האישית שלנו ונפנה מקום להופעת האחר הסובב אותנו. כל טוב.