הנשמה (החלק הלא גשמי לצורך הענין) הורדה מקרבתה לה’ ונכנסה בגוף גשמי במטרה להעלותו לקדושה ולהעלות את כל המציאות אתו. לנשמה עצמה יש רק תשוקה אחת, לעשות את רצון ה’ ולהתקרב אליו. כיון שכך הרי שהנשמה סובלת בכל רגע שאינו מנוצל לקדושה או ח"ו להפך. אם כך מדוע החלק הרוחני שבאדם מקבל עונש על כך שלא הצליח להתגבר על החלק הגשמי? הרי אם זה היה תלוי בנשמה אז כל רגע היה מנוצל לקדושה! כשאני בוחר [לא] לעשות מעשה, איזה חלק במבנה הנפש עושה את הבחירה? ומי ישא בתוצאות המעשה בסופו של דבר (בעה"ז, בגן-עדן/גיהנום, ובעה"ב)

ברגע שהנשמה יורדת לגוף נהפכים שניהם לחטיבה אחת שמשפיעים ומושפעים זה על זה וזה מזה. ברגע שקבלו ביחד החלטה טובה שניהם מתעלים ולהיפך להיפך. אין טענה שהשני השפיע לרעה, כשם שהאדם שקיבל השפעה מחוה אשתו ונכשל בעץ הדעת טען שהיא אשמה, אבל טענתו לא התקבלה כי לא היה צריך לשמוע בקולה. אם הנשמה היתה עומדת בהחלטה לא לעשות רע לא היה הגוף לבדו יכול לבצע את רעתו. מבחן האדם בהיותו מחובר מנשמה אלוקית ומגוף גשמי ובאמצא נמצאת הנפש שבידה כוח הרצון למי לשמוע ולהכריע ביניהם אם ילך בדרך הטוב או לא. המלה נפש היא בעלת משמעות של רצון כמו שנזכר בדברי אברהם אע"ה "אם יש את נפשכם".