אני לא מגדירה את עצמי כאדם דתי, ותמיד הייתה לי שאלה. אני משתדלת לשמור על החוק, גם אם אני לא מסכימה איתו, מתוך הכבוד שלי כלפי הדמוקרטיה וכלפי הרוב. אם יש חוק שהוחלט ע"י הרוב (שמיוצג ע"י הכנסת, במקרה שלנו) אני רואה את עצמי מחוייבת ללכת על פיו, גם אם דעתי האישית היא שונה, כמו שאני מצפה שאחרים יעשו, אחרת נגיע למצב של אנרכיה. תמיד הייתה לי הרגשה שחלק גדול מהדתיים לא יתחשבו בחוקי המדינה אם הם לא תמיד בדיוק תואמים את ההלכה, מה שהתבטא בין היתר בחוסר המוכנות לקבל את ההתנתקות (החלטה שהתקבלה ע"י רוב) והניסיון לחבל בה בדרכים אלימות לא דמוקרטיות. אני מאוד בעד ביקורת, הפגנות וכל היוצא בזה, אך כל עוד זה במסגרת החוק והדמוקרטיה. האם בממסד הרבני או בציונות הדתית ישנו כבוד לחוק במדינת ישראל גם הוא לא חופף את ההלכה?

אדם מאמין בקדושת התורה יודע שהתורה נצחית וכל שלטון בעולם הוא חולף. אמנם יש להתחשב בחוקי השלטון כי ללא שלטון מסודר יכולה להיות אנדרלמוסיה שהיא מסוכנת יותר משלטון גרוע, אבל יש למצוא את הדרך איך להמנע בכל אופן מלעבור על שום איסור מן התורה או מחכמים בלי לגרום מחלוקת. ברור שמדינת ישראל יקרה לנו ואנו רוצים לשמור עליה מכל משמר, אולם על קברניטי השלטון לדעת שבמדינה יהודית אין לכפות בשום אופן על שומרי המצוות לעבור עבירה. דבר זה הגיוני אפילו לגבי בני דתות אחרות כמו המוסלמים או הנוצרים ששום מחוקק לא יעלה בדעתו לכפות עליהם לבזות את דתם. ואם הוא כן יעשה זאת עליו להבין שהאחריות על התגובות העלולות לבוא בעקבות מעשהו מוטלת עליו ולא עליהם. כל מחנך בעל שכל מבין שלא כופים על תלמיד מעשים הנוגדים את טבעו או מורשתו כי זה נוגד את החינוך. מחנך השואף להצלחה בחינוך משתדל בשכל ישר לחנך על פי טבע המתחנך ולא בניגוד לו. כך ראוי גם לכל שלטון הרוצה להצליח בשלטונו.