אני אברך בשיעור ה’ ויש לי ילד קטן. אשתי לומדת בשנה א’ במכללה שהיא מאוד רחוקה. בנתיים יש לה הסעה, יש סיכוי שאולי לא תהיה לה, ההוצאה החודשית שלי היא 4000 שקל בחודש אנחנו משלמים גם את הלימודים שלה. ההכנסה מהישיבה כולל כל ה"חלטורות" 2000 ש"ח בחודש. ההורים שלי עוזרים בשאר אע"פ שאין להם הרבה, הם פשוט רואים בזה אידיאל. אני מרגיש רע מאוד עם העזרה שלהם וגם מפחד שלא יהיה לאשתי איך להגיע ללימודים שנה הבאה. הציעו לי לעבוד בכל מיני ישיבות תיכוניות בתור מדריך (אחת מהחובות היא שעות של לימוד תורה), וככה גם להיות קרוב למכללה וגם לא להשען על ההורים שלי והבונוס הכי גדול זה שאמשיך ללמוד תורה. הבעיה היא שאני מרגיש התעלות מאוד גדולה בישיבה שלי בזכות הרבנים. האם אני צריך לספוג את כל ההוצאות 2000 ש"ח בחודש בלי עזרה מהורי ולהשאר בישיבה או לעזוב וללכת להדריך וללמוד תורה קצת פחות. מה ה’ מצפה ממני לעשות בתנאים האלו?

רצונך לעמוד על רגליך מובן מאוד. אך אם הוריך מעוניינים לתמוך בהמשך לימודיך ואתה גם רואה ברכה בלימודיך אתה יכול לדחות את יציאתך לעבודה בעוד שנה. נצל את הזמן הקצר שנותר לך ללמוד לשקוד בתורה ולהתעלות בה.