דברי הרמח"ל בתחילת ספרו מסילת ישרים, שכל העולם הזה הוא אמצעי כדי להגיע לתכלית שהוא העולם הבא. ובהמשך כותב שאל יאמר אדם שמספיק לו להינות משתי העולמות, ז"א, לעשות הכנה מסויימת לעולם הבא ועם זאת לא לאבד הנאות העולם הזה, כיוון שכשיגיע לעולם הבא יראה את חבירו שהתחיל כמוהו ועכשיו הוא ברמה הרבה יותר גבוהה ממנו בעולם הבא והנשמה תתחיל לקנא ולהצטער (כמו שקורא גם בעולם הזה). אז אם אנו צריכים לשאוף לעשות כמה שיותר מצוות לעולם הבא, אז עדיף לאדם להסתגר בתוך כולל/ישיבה, ללמוד בלי הפסקה ולצבור כמה שיותר מצוות לעולם הבא שהרי תלמוד תורה כנגד כולם וכך יגיע אל תכליתו ערוך ומוכן . אז למה לצאת לעבוד כשאין העולם הזה תכלית? זה מתסכל לחשוב שאין לאדם סיכוי להגיע למדרגתו של תלמיד חכם בעולם הבא כדברי הגמרא שאומרת ששניים שקבעו עיתים לתורה (למדו תורה במשך שעה נניח) ואחד היה צריך לטפל במת מצוה, מי "שויתר"מזמן עיתו בתורה והלך לטפל במת מצוה (ב-5 דקות האחרונות מתוך ה-60), קיבל פחות שכר מאדם שלמד 60 דקות מלאות, כיוון שזה מחיה את כל העולם וזה מחיה מת מצוה. (אני מכיר את פסיקת ההלכה שאין להתפרנס על חשבון כספי ציבור אם אין אדם הולך בכיוון הוראה לעם, ולכן מוכרח לצאת לעבוד או שיכול אדם לעשות הסכם יששכר וזבולון אך איני מונח מהתשובות הללו. בבקשה אם יש תשובות אחרות, אשמח לשמוע). מדוע איני יכול להגיע לשכר העולם הבא כמו תלמיד חכם שרוצה להורות הוראה? אני אשמח לקבל תשובה שתתן מרגוע לנפשי מדוע בכל זאת לשלב תורה ועבודה.

חכמים אמרו שאין אתה יודע שכרן של מצות. ועוד אמרו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. על כן, כל החישובים שאתה הזכרת אין להם מקום כלל. והעיקר, קיום המצות בצורה הנכונה אינו לשם שכר בעולם הזה או הבא אלא לשמו יתברך. וכל ההזכרות של גודל השכר הוא רק להבין את גודל המצוה. ועל כן, אם אדם ירא שמים ומתפרנס מיגיע כפיו ומשתדל להרבות בלימוד תורה ומצוות ומעשים טובים כפי יכולתו. הרי הוא עושה את רצון ד' ואשריו ואשרי חלקו בזה ובבא. וכבר אמרו חכמים גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. ואם יש בו שניהם על אחת כמה וכמה שהוא גדול.