ב"ה שלום לכבוד הרב. לאחרונה אני מעט מוטרד מכל העניין של "אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם"... וכו’. לא תמיד רואים את הגדולה שלהם יותר מדי.ברור שהם צדיקים וחכמים גדולים,אבל לכאורה כמו שהרמב"ם כתב ספר הלכה כך גם הרב פלוני של ימינו כתב ספר הלכה,כמו שהרי"ף השקיע את כל/רוב זמנו לתורה גם רבנים בימינו ישנם שמנצלים כל עת לעסוק בתורה.כמו כן זה גם אנחנו לעומת האחרונים. דבר זה עוד יותר בולט אצל התנאים. אז נכון שכל התורה שבע"פ מושתת עליהם ועוברת דרכם,אבל זה נראה כאילו כל מה שהם יודעים לעשות זה ח"ו להגיד רק ’טהור’ ’טמא’ ’מותר’ ’אסור’ ’יצא’ וכד’. בן אדם יכול לדבר בהתלהבות על הגר"א,הט"ז, הבן איש חי,הרב אליהו זצ"ל, ואחרי 2 שניות לדבר על ר’ עקיבא,ר’ טרפון ורבן גמליאל כאילו הם חברים שלו.עוד דוגמא למשל- יכולים לספר לך שעות סיפורים על איך שכל עוף שהיה פורח מעל יב"ע היה נשרף,ושריב"ז סיים ללמוד את כל התורה בערך,אבל הלל,הרב שלהם,ניכר כסתם רב גדול שלא שורף אפילו יתושים. עוד שאלה היא על ה"רציחות" של רבנים. איך זה שבערך כל אמורא נתן עיניו במישהו והרגו,או למשל הסיפור עם ר’ יוסי דמן יוקרת איפשהו בתענית,שהתפלל על בנו וביתו שימותו.אין בזה בעיה מסוימת?

שלום רב: בגלל הזמן הרב שמפריד ביננו לבין הראשונים אנו לא יכולים לצייר את גדולתם. באופן כללי אנו סוברים שבדורות הראשונים הפער שהיה בין האנשים הגדולים לבין פשוטי העם היה גדול מאד. כוחות הנפש של האנשים גדולים היו כוחות נפש מיוחדים. גדולה של אדם לא נמדדת בכמה שעות הוא לומר. הגדולה נמדדת בעיקר באיכות המיצוי של האדם בכוחותיו. אדם גדול הוא אדם ששולט על עיניו. זה אדם שמצליח שלא להסיח דעת מעיסוקו למשך מספר שעות. האומראים שנקו לפעמים במידת הדין היה מפני צורך השעה וכדי להעמיד את התורה.