שלום כבוד הרב, לפי הבנתי בהתייחסות לי"ג מידות ול"ב מידות ובעיקר לכללי פסיקה רבים המפוזרים לאורך התלמוד (למשל יע"ל קג"ם) יש מחלוקות בין הפוסקים השונים לגבי הכללים עצמם. השאלה ששאלתי את עצמי בעצם היא האם כדי להסתמך על שני פוסקים שונים לשני דינים שונים חייב לוודא שהדין שהם קבעו אינו תלוי במחלוקת שיש להם כלפי כללי פסיקה מסוימים שגרמו להם לקבוע את הדין כך? הסיבה שאני שואל היא שאם איני בקיא בוודאות באופן הגדרת כללי הפסיקה של כל פוסק לאורך כל משנתו ייתכן והדעה שלו הובילה אותו לקבוע דין מסוים כך ואם נסתמך על פוסק אחר בדין אחר ייתכן ויהיה פה סתירה כי הפוסק השני הגדיר באופן שונה את כללי הפסיקה שהובילו אותו לכך. אמנם עקב הקושי הקיים בבירור הדברים הללו עלתה בי המחשבה הפוכה ומקילה הרבה יותר והיא וייתכן וכאשר אדם לומד מפוסק מסוים ויש סתירות בדבריו במקום אחר או כאשר לומד ממספר פוסקים שיש סתירה בעצם הדרך לקביעת פסיקתם השונה זה לא מפריע כל עוד הדרך ההלכתית אותה הנלמדת אינה כוללת סתירות בעצמה, אשמח ברשותך לשמוע את דעתך ואם תוכל בבקשה להפנות אותי לראשונים בנושא

שלום וברכה! לענ"ד, האפשרות הזו שאתה מציג, ששני פסקים של פוסקים שונים מבוססים בעצם על כללי פסיקה שונים ומתוך כך הם סותרים זה לזה, היא דבר שאיננו מצוי בפסיקה בימינו. בין הראשונים אנו אכן מוצאים לעיתים מחלוקות על כללי הפסיקה בין התנאים והאמוראים (עיין למשל רי"ף שבת מ"ז א; רא"ש ראש השנה ג', ה), ומחלוקות אלה מביאות כמובן להבדלים בפסיקה בין הראשונים בסוגיות שונות. אבל מחלוקות אלה בין הראשונים כבר הוכרעו בדרך כלל בשולחן ערוך וברמ"א, ולפיכך אין אנו זקוקים בדרך כלל להכריע בהן. ההכרעות ההלכתיות הרווחות כיום הן בין פסיקות של הפוסקים מן הדורות האחרונים. מחלוקות כאלה, בדרך כלל אינן מבוססות על כללים מוחלטים מן הסוג שציינת. אכן לא פעם המחלוקת בין הפוסקים אינה רק נקודתית בביאור הסוגיה הספציפית אלא מבוססת על שיטת פסיקה כללית יותר של הפוסק. כך למשל, כאשר נתבונן בדרכי הפסיקה של פוסקי דורנו, נמצא פוסקים שמעדיפים לפסוק על פי הנראה יותר לדעתם ביסודות הסוגיה, לעומת פוסקים שמעדיפים ללכת על פי על רוב הפוסקים, ואחרים שמעדיפים להסתמך על פוסקים מסוימים שהם מחשיבים במיוחד את דעתם. מבחינה זו, ייתכן באמת מצב כפי שאתה מתאר, שפסק של פוסק א' מבוסס על שיטת פסיקה מסוימת ופסק אחר של פוסק ב' מבוסס על שיטת פסיקה אחרת, כך שלכאורה יש כאן ניגוד, ואי אפשר לאחוז את שני הפסקים יחד. אך לאמיתו של דבר, שיטות פסיקה מסוג זה אינן מוחלטות, ולא פעם נמצא שאותו פוסק עצמו, אף שבדרך כלל הוא מעדיף לאחוז בשיטת פסיקה אחת, במקרים מסוימים הוא הולך בשיטת פסיקה אחרת. אין כאן נוסחאות מוחלטות מן הסוג של "הלכה כפלוני מחברו", אלא סוגים שונים של שיקול הדעת שיש מקום גם לסוג הזה וגם לסוג הזה, ולא פעם אותו פוסק עצמו מעדיף לעיתים שיקול מסוג אחד ובמקרה אחר שיקול מסוג אחר. כך למשל, פוסק שמעדיף לפסוק על פי הראיות בסוגיה ולא על פי רוב הפוסקים, פעמים רבות אין זה כלל מוחלט, אלא הדבר תלוי ביחס שבין שני השיקולים. אם בסוגיה מסוימת נחלקו הפוסקים ביחס של 60-40, ולדעת אותו פוסק ישנן ראיות חזקות לדעת המיעוט, הוא יפסוק כדעה זו למרות שרוב הפוסקים סוברים אחרת; אבל אם המחלוקת בין הפוסקים היא ביחס של 90-10, והראיות לדעת המיעוט הן פחות חזקות, אז כמובן ייתכן מאד שהוא יקבל את דעת הרוב למרות שיש ראיות מסוימות לדעה השניה. מתוך כך, לכל סוגיה ישנם המאפיינים המיוחדים שלה, וקשה מאד להשוות סוגיה אחת לחברתה ולקבוע בבירור שאכן יש כאן סתירה בין פסיקה א' לפסיקה ב'. עוד אפנה אותך בהקשר זה לסוגיה בעירובין ז' א, האומרת כדבריך, שאכן אין לנהוג כשתי דעות הסותרות זו לזו. אך הדוגמה שהגמרא מביאה לכך הן מחלוקות שבהן הסתירה היא מהותית בפסיקה עצמה, שמאותה מחלוקת עצמה נובעות שתי השלכות בשני עניינים והאדם מבקש לעשות בעניין א' כפי הדעה האחת ובעניין ב' כפי הדעה המנוגדת. הגמרא אינה מציינת את הסוג שהזכרת, שתי פסיקות שמנוגדות לא מצד עצמן אלא מצד כללי הפסיקה, ומשמע לכאורה שסתירה כזו אינה נחשבת כסתירה גמורה, משום שאין כאן באמת סתירה בין הפסיקות עצמן.