נעלו אותי בבית-כנסת אחרי שחרית כי המשכתי ללמוד במקום יחסית גלוי ולא שמו לב ונעלו אותי בשבת. לא נלחצתי כל כך אבל לא היה לי כוח להישאר עד שיפתחו בצהריים ובעוונותי הוצאתי כמה שלבים מהתריסים וירדתי דרך החלון ואת התריסים ישר הנחתי במקום שמור. אין שום אפשרות אחרת לצאת מבלי להוציא כמה תריסים כי אפילו החלונות תקועים עם מסמרים בלי אפשרות להזיז. האם אני אשם על הנזק של התריסים? כי הם נעלו אותי! אבא שלי לעיתים לא מרשה דברים מסוימים אבל כש"בדיעבד" רואה שעשיתי ’מוחל’. הוא לא מרשה שאדליק מזגן בלילה כי אני משאיר אותו דלוק עדהבוקר ואני ישן, אז הוא לוקח את השלט ומחביא ואני לוקח ושוב מדליק ונראה שהוא רק כועס, אבל האם זה גזל? יותר מזה במכולת שאני ’רושם’ הוא כועס מאוד אם אני רושם שטויות אבל בלי שהוא רואה אני רושם ובחשבון הוא רואה סכום גדול ויודע שלקחתי שטויות ומשלם כל פעם כשיש לו אפשרות. בעצם ב-2 המקרים לחסום את הדברים האלה (להגיד למוכר שלא יתן לי ובעיה שלו אם הוא רושם לי ולקחת לתמיד את השלט). האם זה גזל?

1) לפי הנתונים המונחים לפנינו (שהגבאי פשע) אתה פטור על הנזק כיוון שמותר לאדם להציל עצמו מהיזק אף ע"י פגיעה במי שמזיק אותו. מקור הדין: גמ' מסכת בבא קמא כח: וכך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן שעט סעיף ד. הרי שמילא חצר חבירו כדי יין ושמן... ה"ז נכנס ויוצא כדרכו, וכל שישתבר מהכדים בכניסתו וביציאתו הרי הוא פטור עליהם. ואם שברם בכוונה... ה"ז חייב. יש לדון האם דין עביד איניש דינא לנפשיה הוא רק כאשר הפוגע מזיד או גם כאשר הוא שוגג או אנוס. החוות יאיר בסימן קסה שאל: רואים בסוגיא בב"ק כג: שאין היתר לאדם לעשות דין לעצמו. הסוגיא דנה האם מותר לאדם לשחוט את העיזים של חברו המזיקות אותו ברה"ר ומסקנתה שאם התרה בבעלים מותר לשוחטם אפילו שלא ביום השוק.עונה החוות יאיר "אלא ע"כ הטעם דלא אמרינן עביד איניש דינא לנפשיה רק כשבא חבירו להזיקו בכוונה ורצון יכול לעמוד מנגד להציל ממונו ולהזיק חבירו בין בגופו בין בממונו מה שאין כן כשבהמת חבירו מזקת אותו בלי ידיעתו ובלי רצון חבירו". אך בסוף תשובתו מעיר: "מ"מ עדיין לא נתיישבה דעתי במה שכתבנו לחלק ולומר דבנזקי בהמת חבירו שלא מדעתו של חבירו לא שייך לומר עביד איניש דינא לנפשי' מהא דאמר בסוגיא דעביד איניש דינא לנפשי' ת"ש שור שעלה ע"ג חבירו להרגו ובא בעל התחתון ושמט את שלו ונפל עליון ומת פטור מאי לאו במועד דליכא פסידא פי' ומ"מ פטור דעביד איניש דינא לנפשו אפילו בדליכא פסידא אע"פ דההיא בבהמת חבירו מיירי שבאה להזיק בלי ידיעתו וצ"ע, מ"מ הדין דין אמת כמ"ש". ונראה לתרץ, שהסוגיא בדף כח מדובר שבא להציל את בהמתו והדרך היחידה להציל היא ע"י הריגת הבהמה התוקפת. אבל בסוגיא בדף כג אפשר להציל את סחורתו ע"י הברחת העז אלא שהורגו למנוע אותו מלהזיק עוד פעם וזה אסור ואין בזה עביד איניש. עביד איניש מותר רק כאשר מציל עצמו עכשיו ולא כדי להציל עצמו פעם הבאה. ולכן בנידון דידן שהאיש הכלוא ניזוק ע"י המבנה של הציבור יכול לחלץ עצמו ע"י שבירת החלון. 2) בן שאביו מקפיד עליו לא לקנות והבן קונה, הרי זה גוזל אביו. מקור בדין: השולחן ערוך יורה דעה סימן רמח כותב "גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים. וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם". ואם הדברים נאמרו על אישתו שעושה מצוות בממונו ק"ו לבן שמבזבז ממונו. ונראה שטענתך שהאב יכול להציל עצמו מהגזלה, אינה ראיה שהוא מתיאש ומוחל על הגזלה.אע"פ שמצינו שאם אדם אינו שומר מנזק תולים שהתיאש,עיין בב"מ כא: "תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנים תחתיה מותרות משום גזל"וע"ש בתוס' ד"ה תאנה "שהבעלים מתיאשים לפי שסבורין שעוברי דרכים דלא מעלי יורו היתירא בפירות שמוצאים ויתלום בעוברי דרכים" וכן בכב: תמרי דזיקא מותרין כייוןם שמתיאש מראש. מיהו אם בנה גדר אסורים מפני שהבעלים שומר את שלו. ולשון רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק טו הלכה טז "הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל." ורק לגבי מה שלא גילה דעתו אנו אומדים ביאוש. מעבר לכך, נראה שאין ראיה במה שהאב אינו מחרים השלט לגמרי ואינו סוגר את החשבון במכולת, שמוחל ומתיאש שהרי כל פעם כועס מחדש. יכול להיות שאביך מקוה כל פעם מחדש שבנו למד ויתבגר ולא ימשיך לגוזלו. והואיל ואין כאן אומדנה דמוכח שמוחל אי אפשר לסמוך על כך. וגם א"א לגזלן עצמו לגרום ליאוש הבעלים ובזה להתיר לעצמו את הגזל. וכל זאת בלי לדון בדין כיבוד הורים. ברכה והצלחה שנה טובה. הרב משה מאיר אבינר