לרב שלום. רציתי לשאול בעניין משמעות התפילה- לימדו אותי שהעניין בתפילה זה לא לשנות את דעתו של הקב"ה (שאינו בנ"א שדעתו ניתנת לשינוי) אלא שהתפילה צריכה להשפיע עלינו. לרומם אותנו למדרגה יותר גבוהה של לדרוש את הרצון ה’, להתחזק באמונה שהכל ממנו וכד’. זה מביא אותי למבוי סתום, כי אם זה רק כדי לשנות את הדעה וההסתכלות שלי, אז אני מרגישה שאני לא צריכה להתפלל יותר, ממילא המציאות לא בהכרח תשתנה ואת העבודה העצמית אני יעשה מול עצמי ולאו דווקא מול הסידור. דבר נוסף - אני מרגישה המון קשר בין היחס שלי להורים שלי, ורמת החיבור והתקשורת איתם, לבין היכולת שלי להתפלל - ככל שאני יותר בקשר עם ההורים יותר קל לי להיפתח בתפילה, לרצון את ה’ וכו’. האם יש בזה הגיון? למה זה ככה? ומה לעשות כדי שהתפילה לא תהיה תלויה? (אני לא תמיד ביחסים טובים עם ההורים). תודה רבה!

שלום רב: המבט שלימדו אותך על התפלה אינו המבט היחיד והשלם. התפילה היא מציאות שנוצרת כתוצאה מכך שאדם עומד במרוכז כשהוא מצייר לעצמו את השכינה מולו אזי מתרומם האדם לרצות את המתאים לרצון ה'. האדם מביע את רצונו והופעת הרצון שלו היא מתברכת ומושגחת על ידי ההשגחה שחקקה חוק שכל פעם שמעוררים רצון אל מול השכינה יש שפע שגורם לכך שהרצון יכול לפעול במציאות ולברך את המציאות. אין כאן שינוי ברצון האלוקי אלא יש כאן חוק ודרך איך שהקב"ה ברא את העולם. העולם נברא שהחיות שלו תלויה וקשורה להופעת הרצון האנושי אל מול הרצון האלוקי הכללי. הרצון הפרטי שלנו מוציא אל הפועל את הרצון האלוקי הכללי. בנוגע לקשר עם ההורים אין פסול בכך שכשאת עושה מעשים טובים ורצויה בעיני הבריות את גם מרגישה קרובה גם בפני הקב"ה. ההורים הם האנשים שהכי את תלויה בהם יוקת מהם והיכולת להסתדר איתם נותן לך את האקלים הטוב גם להרגיש באופן כללי בטוחה בעצמך ומסוגלת לפעול בפני בורא עולם. אולם כפי שאת אומרת יש להעמיק בטובו של הקב"ה שהישועה יכולה לבוא ממנו גם כשהאנשים הכי קרובים לא מבינים אותנו. כך אומר דוד המלך: כי אבי ואימי עזבוני וה' יאספני" את האמונה הזאת את צריכה לפתח. במצב אמוני זה לפעמים דווקא המצבים שבהם או מרגישים בודדים ולא מובנים אפילו ע"י האנשים הקרובים לנו הם המצבם שעוד יותר או נדחפים לפנות לבורא עולם שודאי מבין אותנו ולהרגיש קרבת אלוקים מיוחדת מתוך הבדידות. כל טוב