בס"ד שלום לכבוד הרב יש לי מספר שאלות למה יש מעלה יותר גבוהה לימוד גמרא בעיון או לאמירת פרק שירה? אם אני רוצה לבקש בקשה מהקב"ה מה עדיף ללמוד גמרא, לקרוא תהילים או לעסוק בפרק שירה? כמובן שצריך הכל דבר בעתו מה טוב וכמובן שהכל ביחסי? האם שלוש השבועות תקפות היום? ואם לא אז מדוע?

זה כמו השאלה מה יותר צריך לאכול, בשר, לחם או ירקות? התשובה היא שהאדם צריך לקבל את הויטמינים מהכל, וכך גם לעניין שאלתך, צריך גם מזה וגם מזה. אדם צריך לדעת איך מנתחים דברים, איך שוקלים דברים, צריך לדעת את עומקה של תורה, וזה נקנה כמובן ע"י הגמרא. ויש גם חשיבות להתדבקות בקב"ה, כי לפעמים אדם בתוך לימוד הגמ' יכול להיות שקוע יותר מידי בטענות של הרמאי, ובכל מיני מחשבות שלא מקרבות אותו יותר מידי לקב"ה, ופרק שירה יותר מדבק את האדם לקב"ה. הרב אבא עליו השלום היה נוהג להשקיע את רוב זמנו בלימוד הגמרא וההלכה, ומידי פעם היה אומר תהילים ושאר דברים שמדבקים את האדם לקב"ה. מה המינון? על זה נאמר אין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ, צריך להקיף את כל חלקי התורה. איך לחלק את הזמן? זה כל אדם צריך לקבוע לעצמו. מעלת פרק שירה היא להבין שכל הבריאה כולה אומרת שירה לקב"ה. כשאדם הולך לטבע, והוא רואה את העשבים, האילנות, הציפורים, בעלי החיים, הנחלים, הים, הוא מתמלא מיד אהבה לקב"ה, שמחה גדולה, רוממות פנימית - זה גורם שירה! אז יש דרך לבטא את השירה הזאת, בפרק שירה. הפרק הזה בעצם בא לחבר בין הפסוקים שאנחנו אומרים לפסוקים שבעלי החיים אומרים. כשאדם שומע צפרדע הוא לא מבין יותר מיד מה היא אומרת אבל באמת קרקור הצפרדעים וציוץ הציפורים, שאגת האריות ונהמת הדובים, כל אלה מצטרפים לשירה, שירת הבריאה. בקשר לשלושת השבועות. השבועה היא 'אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ', אבל כשה' חפץ כבר אין שבועה ואולי אפילו השבועה היא הפוכה. השבועה היא כן לעלות לארץ! המצווה לעלות לארץ חוזרת למקומה. והשאלה היא מתי הקב"ה חפץ, ולזה יש תשובה גם עפ"י הפשט וגם עפ"י הזוהר. על פי הפשט, אנחנו יודעים שהארץ נותנת פריה בעין יפה, והגמ' אומרת על זה 'אין לך קץ מגולה מזה' (סנהדרין צ"ח, ב). וזה גם פסוקים מפורשים בסוף ספר דברים (פרק ל'), 'ושב ה' א-לוקיך... וקבצך מכל העמים אשר הפיצך... והביאך ה' א-לוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך...'. ואת זה שהארץ שהיתה שוממה 1900 פתאום פורחת, זה דבר שאנחנו רואים במו עינינו. אז הנה שהקב"ה חפץ בחזרתנו לארץ והוא מראה לנו את זה דרך ארץ ישראל בצורה ברורה מאוד. וגם על פי הזוהר. שהזוהר כותב שגזרת הכתוב היתה לאלף שנה, וכידוע זה עבר מזמן. ולכן בעקבות דברי הזוהר עלו כבר מרן הבית יוסף והאריז"ל, כי הם הבינו שכבר נגמרה השבועה. אז אם גדולי הפוסקים כמו אלה שהזכרנו ועוד רבים אחרים הבינו שכבר נגמרה השבועה, מי יכול לחלוק עליהם. בצורה עקרונית, השבועה לא נפסקה להלכה. היא לא מופיעה בשום אחד מספרי הפוסקים, לא שו"ע ולא רמב"ם. אז גם בזמן שהשבועה הייתה להגיד שזה אסור, אסור לעלות לארץ, אין הלכה כזאת. אנחנו גם יודעים שבגמרא זו מחלוקת, שתלמידי רבי יהודה לא קיבלו את דעתו בזה, וגם הרבה מגדולי ישראל עלו לארץ, רואים שחכמי ישראל לא פסקו אותה כאיסור.