שלום לרב! אני קורא שאלות של הרב באתר, והביטוי "צופן פנימי" חוזר על עצמו שוב ושוב בתשובות של הרב. הרב אומר שעם הצופן הזה צריך להאמין בה’, בתורתו ובטובו; הצופן הזה אמור לתת את התשובה הנכונה לגבי הזיווג; הוא גם אמור לשמש כלי למציאת מטרת וייעוד חיינו. הרב גם כותב כמה פעמים שתרבות המערב השחיתה את הצופן הזה והכניסה את השכל למקומות שהוא אינו אמור להיות השופט בהם. שאלתי היא: איך אני מגיע אל הצופן הזה? מעולם לא חשתי אותו ולא פעלתי על פיו. תמיד פעלתי על פי השכל, אבל באמת לאחרונה הרגשתי שאני חי את חיי יותר מדי מחוץ לחיים. כל האנשים שאני אוהב זה לא ממש אהבה, אני לא מתגעגע לאף אחד כמעט וכו’. איך מתחברים לעצם החיים הזה, לצופן הזה, שממנו נובעת האמונה והבהירות בכל ההחלטות החשובות האלה? אציין כי אני לומד בישיבה כבר שלוש שנים, ולמדתי לא מעט אמונה- ספרי הרב קוק ועוד, ולא הגעתי לצופן.

שלום רב: הצופן הוא כוח האמונה שצריך לעורר אותו. יש לעורר אותו בדרכי השכל. זאת אני מבין שעשית. אם כן צריך לעורר אותו גם בכך שמעוררים גם את עולם הרגשות. כיצד מתעוררים להרגיש? מתחילים לדבר על רגשות. עושים דברים שיכולים לרגש אותנו יותר. מציירים יותר ציורים שלא מתעסקים רק אם הצד האידאולוגי של החיים אלא על הופעת החיים על סיפורי החיים. משתדלים גם להשקיע בחברויות אמת. כל טוב