שלום לכבוד הרב! יש לי שתי בעיות שמקשות עליי בעבודת ה’: 1. אנו אמורים לעבוד את ה’ ככל יכולתנו, אולם כיצד ניתן לעשות זאת כשאנו חיים בעוה"ז כבשר ודם ואין לנו אפשרות להרגיש אפילו מעט מהנועם של העוה"ב? איך ניתן לחיות בעוה"ז הרבה שנים בעבודת ה’ מאומצת כשאנו לא רואים את פרי עמלנו? 2. קשה לי להבין את העניין שהקב"ה סובל כשרע לעמ"י ("עמו אנוכי בצרה", גלות השכינה), אני מרגיש שאנו חיים במעין משחק שהרי הקב"ה תמיד יכול לגאול את עצמו , ולכן קשה לי לעבוד את ה’ מכל הלב. אשמח לקבל גם מקורות כדי שאוכל להעמיק תודה רבה.

1. אדם שיודע כמה גדול ערכה של תורה שמח ומאושר בקיומה, כשם שמי שמציל חיי אדם שמח גם אם לא יקבל שום תגמול, וכל גמול על זה יקטן בעיניו ביחס לגודל המעשה. וכך אמרו חז"ל בפרקי אבות כי יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא. 2. כשם שאב ואם סובלים כשילדם סובל ממורה שמעניש אותו על מעשיו והם אינם מוציאים אותו מבית הספר, כי יודעים הם שבמשך הזמן הוא עתיד להגיע בזכות הלימוד למעלה גדולה למרות העונשים והסבל העוברים עליו.