שלום וברכה. אני יודע שהשאלה היא קצת ארוכה למסגרת כזאת אבל בכל זאת אשאל משום ששמעתי מספר רבנים בנושא וקראתי ואין לי דברים ברורים. השאלה שלי מתייחסת לפסיקת ההלכה, כלומר איך בפועל פוסקים את ההלכה. אני יודע למשל שלרב עובדיה ובניו יש משנה סדורה בזה (עם הרבה מאוד כללים) אך כידוע כמעט לכל כלל שהם יביאו יש בסוף חולקים ונראה לענ"ד שקשה לקבוע מסמרות שיש כללים מסוימים שרק על פיהם ניתן לפסוק. כמו כן אנו רגילים לכך שבאופן כללי כן פוסקים ע"פ השו"ע והרמ"א, אבל אם נשים לב אז נראה שהאחרונים (ב"ח, מג"א, ש"ך, ט"ז, גר"א ועוד רבים) הרבה פעמים חולקים עליהם וממילא הם בודאי הבינו שניתן לחלוק על השו"ע. בקשתי היא להנחייה לפחות כללית ואם יש אז הפנייה לספרים או למאמרים בנושא שיוכלו לתת כיוון יותר נקודתי. אציין רק שב"ה אני כבר יושב לא מעט שנים בישיבה ואני לומד גם הלכה במקורותיה והתעוררתי לזה משום שראיתי שרוב הבחורים לאחר שלומדים סוגיה אינם שואפים לבחון בעצמם את העניין למעשה אלא יודעים את הראשונים והאחרונים שבה אך בפועל מיד פוסקים כמו הילקו"י, שש"כ ועוד (כמובן שאין עניין לחלוק עליהם ולחדש אך נראה לי שכן יש עניין לברר את ההלכה ע"פ ההבנה שלנו לאחר שעמלנו ולמדנו את סוגיא). תודה רבה!!

לשואל, שלום ומועדים לשמחה! שאלת שאלה כבדה, ואכתוב כמה כללים הנראים לעניות דעתי. ותחילה הקדמה: אין ספק שבבית המדרש של חז"ל הלימוד היה הלכה למעשה, וחז"ל הגדירו כלימוד הנכון ביותר את הלימוד "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא". לימוד שמחובר להלכה למעשה הוא אמיתי יותר, הן מבחינה זו שהאדם עושה את מעשיו באופן שמובן לו יותר ומתאים להגיון שלו, והן מבחינה זו שהלימוד עצמו הוא אחראי ויסודי יותר כאשר האדם יודע שלימודו ישפיע על הנהגתו למעשה. אך יש בלימוד כזה גם סכנה: סכנה לטעות בלימוד ובהוראה, וגם סכנה שתהיה תורת כל אחד ואחד בידו ותיעשה התורה כתורות רבות, בהעדר סנהדרין שמכריעה ברוב דעות כפי שהיה בימי התנאים. זהו הרקע העקרוני לכללים שלהלן: 1. מי שהוסמך להוראה מרבותיו (ומסתבר שהוא הדין במי שנסמך להוראה על ידי הרבנות הראשית על פי מבחנים) יכול עקרונית לפסוק פסקים חדשים בדברים שלא כתובים בפירוש בספרי ההלכה (עיין שו"ע יו"ד סי' רמב סעיפים יג-יד). ואם בכוחו להכריע בראיות ברורות - יכול גם עקרונית לחלוק על פוסקים או להכריע במחלוקות בין הפוסקים (עיין רא"ש בסנהדרין פ"ד סי' ו וברמ"א חו"מ סי' כה סעיפים א-ב). ועיין על כך באריכות בהקדמה לשו"ת אגרות משה של הרב פיינשטיין זצ"ל, וכן בספרו של הרב חיים דוד הלוי זצ"ל 'מים חיים' ח"ב עמ' 245-247. 2. מי שלא הוסמך להוראה - אסור לו לחדש פסקי הלכה למעשה. אם יש לו חידושים - יתכבד ויציע אותם בפני רב מוסמך ויקבל את הסכמתו. 3. גם רב מוסמך, אם באה לפניו שאלה שאיננה דחופה, ויש לו פנאי להתייעץ עם גדול בתורה - חובה עליו לעשות זאת. כך כתב בשולחן ערוך (חו"מ סי' י ס"ב): "כל מי שבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו, ויש עמו בעיר גדול ממנו בחכמה ואינו נמלך בו, הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה" (ומקורו ברמב"ם הל' סנהדרין פ"כ ה"ח, על פי יבמות קט ע"ב, ועיין במאירי שם, ובברכי יוסף בחו"מ שם סק"ג, ובהרחבה במשפטי עוזיאל ח"ד, חו"מ סי' א, אות ג: "במהות חובת המלכה"). לעניין זה, נראה שכיום "יש עמו בעיר" הוא כל רב גדול שעונה בעצמו לטלפון. זאת, אפילו במקרה שאינך חולק על קודמיך אלא רק מחדש פסיקה שלפי ידיעתך היא תקדימית, על סמך דימוי מקרה למקרה. לעניין זה, אם הפסיקה איננה חידוש גמור אלא רק הכרעה בין דעות קיימות בפסיקה - יש יותר מקום לפסיקה עצמאית ללא התייעצות (כמשתמע מהרמ"א בחו"מ הנ"ל). ממילא, אם למשל אחרי עיונך בסוגיה והגעתך למסקנה מסוימת אתה מוצא בספרים ומאגרי מידע פוסק מוכר הסובר כמוך - אתה רשאי להישען עליו ולנהוג כדעתך (אם אתה מוסמך להוראה, כנ"ל). כמו כן, אם דנים בדבר שלושה תלמידי חכמים המוסמכים להוראה והגיעו למסקנה מסוימת - אינם צריכים להימלך בגדול מהם (ברכי יוסף, שם). 4. יש מקורות בחז"ל שמדגישים את העצמאות בפסיקה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (עיין בבא בתרא קל ע"ב - קלא ע"א), ויש לאידך גיסא גם מושג של "כבר הורה זקן" (עיין סנהדרין כד ע"א). לגיטימי שחכם יאמר: "אמנם כך נראה לי, אבל ראוי לבטל דעתי מפני גדולים" (כמו בסנהדרין שם), וגם לגיטימי שידבק בהבנתו. קשה לקבוע בזה כללים מוחלטים: הדבר תלוי בהכרת החכם את מקומו, ואת מקומו של מי שהוא חולק עליו, וגם במידת השכנוע הפנימי בצדקת טענותיך בסוגיה המסוימת. 5. לעניין הכרת מקומך שלך, שתי שאלות מבחן: א. האם בלימודך אתה רואה שאתה מכוון בדרך כלל לשיטות הראשונים והפוסקים? מכוון בלימוד הגמרא לקושיות הראשונים (מהסוגיה עצמה, לא מסוגיות רחוקות) ותירוציהם? ב. האם תלמידי חכמים העוסקים בהלכה למעשה מחשיבים את דעתך ורוצים לשמוע את דעתך בנושא פלוני? (שוב, עיין ברא"ש בסנהדרין הנ"ל: "ומביא ראיות לדבריו המוקבלים לאנשי דורו"). 6. נראה שבסופו של דבר יש בזה גם עניין של אופי והחלטה אישית. יש מגדולי ישראל שהיו תקיפים בדעתם ועצמאיים יותר בפסיקה, ויש שפחות. ראה בהקדמת הבית יוסף, על כך שפסק כרי"ף והרמב"ם והרא"ש במקום לבחון את הסוגיה מדעת עצמו: "ומי זה אשר יערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות, ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שביררו הם, או להכריע במה שלא הכריעו הם. כי בעונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם, כל שכן להתחכם עליהם... ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל...". וגישה הפוכה לגמרי בשו"ת הרי"ד סי' א: "מה שנראה לי להוכיח מתוך הספר אני כותב... ואין בנו כח ודעת לשקול בפלס הרים מי גדול מחבירו, הילכך נניח הרבנים ההמה עליהם השלום בכבודם ונחזור לבינת הספרים לראות להיכן הדין נוטה" (וראה בהרחבה שם). 7. מסתבר לענ"ד שהדרך הראויה לאדם לדבוק בה כעיקרית היא הענווה והצניעות כלפי גדולים, והמחלוקות הן היוצאות מן הכלל; ראה למשל בהקדמת הרמב"ן למלחמות ה', שבדרך כלל נהג כלפי הרי"ף בכלל "כבר הורה זקן", ורק במקרים מיוחדים הלך על פי "מה שעיניו רואות". וכידוע הבית יוסף התקבל להלכה לאין ערוך בהשוואה ל"ספר המכריע" של הרי"ד. 8. כאשר מדובר על פסק של ספר שכבר התקבל בכלל ישראל - חובת הזהירות והצניעות כפולה ומכופלת (עיין רמ"א בחו"מ סי' כה ס"א; וכידוע גם בזה היו יוצאי דופן, כמו הגר"א). בעניין זה, נראה שקבלת הספרדים את השולחן ערוך הייתה חזקה יותר מאשר קבלת האשכנזים את השו"ע והרמ"א, ואין פלא שכל החיבורים שציינת - הם אשכנזיים. 9. כאשר מדובר על פסיקה לעצמך בלבד, ולחומרא, יש יותר מקום לנהוג על פי מסקנתך בלימודך. בהצלחה מרובה בלימוד ובהוראה!