חברי בית המדרש בקשו לשאול את הרב עזריה. ויש לזה נפק"מ. 1- האבני נזר (או"ח, רמ"ח) כותב: שהזב שיוצא עם כיסו זה נחשב משצל"ג כיוון שאין הליכת הזב לצורך הכיס אלא הוא צריך ללכת. וצריכה לגופה היא כשההוצאה היא עילת ההליכה. לפיו, איזה דוגמאות יש כשההוצאה היא עילת ההליכה? 2- כותב בשו"ת שולחן מלכים, יב, שמי שמותר לו בשבת להוציא שקית ודרך אגב הוא שם בפנים תפילין, לגבי התפילין זה נחשב הוצאה כלאחר יד. מדוע זה נקרא כלאחר יד?

לשואלים, שלום! 1. בעניין שיטת האבני נזר (או"ח רמב, ולא רמח) אינני בטוח שהבנתי את כוונתכם. ההוצאה נחשבת "צריכה לגופה" כאשר האדם מעוניין שחפץ פלוני יהיה במקום מסוים ורק לשם כך הוא לוקח אותו, למשל, כאשר הוא רוצה להביא מתנה לחברו, או כאשר הוא מביא לביתו חפץ מחברו. 2. בספר שולחן מלכים (לאנדא, 'הלכה למשה' דף רעח ע"ב - רעט ע"א) כתב שחיילים בצבא זר שהוכרחו לצאת לדרך בשבת עם חפציהם, ומתלבטים כיצד לנהוג לגבי התפילין, רשאים "לישא התפילין צרורות בשמלותם על שכמם בימי השבת", וזאת בצירוף שלושה 'שבותים' לצורך מצווה: א. ההנחה שאין לנו רשות הרבים אלא כרמלית; ב. הוצאה כלאחר יד; ג. ריבוי בשיעורים, שלדעת הרשב"א הוא דרבנן, וכאן הרי חייב לקחת עמו כמה חפצים על פי פקודות הצבא והוא מוסיף להם את התפילין. לא נאמר כאן שכל הוצאת תפילין אגב משהו אחר היא "כלאחר יד", אלא שהוצאתם "צרורות בשמלותם על שכמם" היא כלאחר יד. נראה שאין כוונתו שעצם הנשיאה על הגב היא "כלאחר יד", שהרי מבואר בגמ' בשבת (צב ע"ב) שהמתכוון להוציא לאחוריו הרי זו דרך המלאכה, אלא כוונתו כנראה שהתפילין קשורות באופן כלשהו לבגדים בצורה שאיננה מקובלת. אגב, הביא שם משו"ת מהר"ש ח"ג סי' מג היתר לשאת תעודה מזהה כלאחר יד בכרמלית לצורך תפילה בציבור (בתקופה שבה נאסר לצאת לרחוב ללא תעודה מזהה). לעניות דעתי הדברים מנוגדים לדברי כמה ראשונים (רמב"ן רשב"א ור"ן) בשבת קלד,ב שאסרו לטלטל אזמל לצורך מילה אפילו במבוי שלא עשו בו שיתוף ואפילו כלאחר יד. אך יש פוסקים שנראה שהתירו שבות בשינוי לצורך מצווה (גר"א ביורה דעה סי' רסח סק"י), ואין כאן המקום להאריך.