מה זה ענווה?

אברהם אמר על עצמו שהוא עפר ואפר. דוד אמר שהוא תולעת ולא איש. משה ואהרון אמרו ונחנו מה. זה הרי מגוחך.. אברהם החזיר את העולם בתשובה הוא חייב לדעת שהוא יותר טוב מכל העולם הרי הוא בעברו של העולם יחיד, דוד כתב את ספר תהילים, מלך ישראל וגיבור מלחמה ומשה היה עבד ה’ ומסר את התורה לעם. המחשבה שהם לא מודעים לעצמם נשמעת אבסורדית. איך תלמיד חכם אמור לנקום ולנטור כנחש אם הוא חושב שהוא כלום? אין בו תורה, אין בו מעשים טובים, על מה ייקום וייטור? הוא כלום, תולעת. ואם יש בו תורה ומעשים טובים, למה הוא אומר שהוא כלום? אדם שעושה נחת רוח לבוראו הוא כלום? ובהמשך לשאלה זו: מה רע בלהיות מודע לעצמך, לדעת שאתה ירא שמיים? הרי הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, ואם יראת שמיים היא בידי אדם בלבד, למה שלא יתגאה בה? לה’ הכסף והזהב, לה’ הגבורה ולכן אין במה להתגאות בהם. היראה היא של האדם ושלו בלבד!

שלום רב: הענווה אינה התעלמות מעצמך. הענווה היא מידה שאינה מייחסת את הטוב שבך לך אלא לקב"ה שנטע בכל אחד מאיתנו ת הנטיה אל הטוב. האדם לא מייחס את מעשיו לעצמו אלא הוא כצינור להעביר את האור האלוקי דרך אישיותו. דווקא משום כך יכול התלמיד חכם להתמלא בגבורה וביכולת לנקום שהרי אין מעשיו מונעים מכוח עצמו אלא מכוח היותו צינור לשכינה. מלבד הענווה יש מידת שפלות רוח. בשפלות רוח לא מדובר רק על מה שאדם מייחס את חייו לקב"ה אלא יש בה התייחסות לכך שאנו מלאים נפילות וחולשות. כיצד אומרים זאת גדולי הגדולים. המבט האנושי הוא שמדרגת האדם היא פונקציה של היעד שאליו הוא מגיע. בודאי שנבואת משה כנבואה הזכה ביותר מלמדת על כך שמשה מתעלה מעל כל ישראל לפיכך זוכה למרגת נבואה בהירה. אולם במבט עומק משה יכול להגיד באמת שיחסית לשאר ישראל הוא פחות ערך. הכיצד? מדרגת האדם אינה נקבעת לפי התוצאות שאליהם מגיע . מדרגת האדם היא פונקציה של המקום והפרוטאנציל שהיה יכול להגיע לבין המקום שבו הוא נמצא. משה רבינו שפל רוח משום שהוא מרגיש שהוא בכשרונות שלו היה יכול להשיג יותר. משהשפל רוח גם כנגד הפחותים שבאומה משוםש אומר אותו פחות הפרוטאנציל שלו לא גבוה והמציאות שלו לא רחוקה מהחלום. אולם אצלו הפער גדול יותר שהרי משה יודע מרת נפשו ויודע שהיה יכול עוד להשיג. כל טוב