מימרא הנמסרת מרב לרב | הרב יצחק שטסמן | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
פסחים

קטגוריה משנית

1454

14 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

סג. מימרא הנמסרת מרב לרב - האם די בהזכרת בעל השמועה או שצריך להזכיר גם את שם מעביר השמועה
בגמ' א"ל רברבנותיה דמר וכו' גרמא ליה למר דלא תימא שמעתתא מפומיה', וברשב"ם 'דכל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר'

רשב"ם פירש שמה שהקפיד רב יהודה על רב יצחק שלא הלך בעצמו לשמוע את נוסח ההבדלה שאמר עולא, זהו משום דעתה לא יאמרו מימרא זו בשם רב יצחק.
ומבואר שאילו היה רב יצחק הולך לשמוע ההבדלה, היו מזכירים בשמו, ויש להעיר מהא דאי' בנזיר נו ב, ש"מ כל מילתא דמיתאמרה בבי תלתא, קדמאי ובתראי אמרינן, מציעאי לא אמרינן וכו', עיי"ש, ומזה הוכיח הגר"ש קלוגר זצ"ל [בחכמת שלמה או"ח סימן קנו] שאם איזה אחרון מביא דברי ספר הקודם לו שהביא בשם הקדמונים, כשבאים להזכיר שמועה זו אין צריך להזכיר אלא רק את שם האחרון ושם הראשון, ולא את שמות האמצעים, עיי"ש, וא"כ לכאו' גם בנדו"ד דאמירת נוסח הבדלה, אם יאמר רב יצחק את המימרא בשם אביי, הרי ימשיכו לאומרה בשם רב יצחק, שהוא האחרון, [עי' מה שהובא בזה באוצר מפה"ת כאן], ואם משום אותם שישמעו ממנו ויעבירו הלאה, הרי בלא"ה השומעים מהם לא היו אומרים בשם רב יצחק, שהרי הוא רק אמצעי, דעולא הוא בעל המימרא.
ולכאו' צ"ל שכאן אין זה מימרא של עולא, דעולא לא אמר מימרא אלא רק נהג מעשה, ורק רב יצחק הפך את זה למימרא, והוא נחשב מוסר המימרא איך צריך להבדיל, ודו"ק.
ובעיקר הנדון במימרא שלא מזכירים שם אומרה, עי' בשו"ת פנים מאירות [בהקדמה] שכתב שגם אם לא הזכירו שם אומרה, כלפי שמיא גליא מי הוא שחידש ויסד החידוש ודבר תורה הלז, ואין מקפחים שכר בעל השמועה בשביל שלא הזכירו את שמו, וכתב דמה שצריך לומר בשם האומרה, זהו כדי שיקבלו השומעים דבריהם, [ובזה יישב הא דהיו מחברים שהעלימו שמם מספריהם, שכיון שנתפשטו חיבוריהם, ממילא בכל זמן שלומדים מתוך ספריהם יהיו שפתותיהם דובבות בקבר וכו', עיי"ש]. ועי' בחיד"א [בשם הגדולים, מער' ספרים אות ז סימן כו] שהסכים לזה, ועיי"ש עוד במה שהאריך בנדון זה. [ויש לעיין קצת בסוגיין לפ"ז, וי"ל].
ובירושלמי [ברכות פ"ב ה"א, שקלים פ"ב ה"ה, ומו"ק פ"ג סוף ה"ז] נחלקו במה שהאומרים דבר שמועה מפיו שפתיו דובבות, אם היינו כמו אותו ששותה קונדיטון [-כוס של דבש עם יין ופלפלין], או כמו השותה חמר עתיק [-יין ישן, ועי' בקרבן העדה במו"ק שם וביפה מראה בברכות שם מה שכתבו לפרש פלוגתתם], ופירש הנחל יצחק [בהקדמה, ב'פתח השער' אות ח-ט] דפליגי אם יש מעלת 'אומר דבר בשם אומרו' גם כשחוזר על מימרא של אחר בשם האומרו, בלא שהוסיף משלו כלום, דלמאן דאמר 'כהדין קונדיטון', צריך שיהיה דומה ליין קונדיטון שיש בו הוספה ותערובת בתוך היין, ושייכת מעלה זו רק במי שהוסיף וחידש משלו בהלכה, עיי"ש עוד. וע"ע במה שכתב השדי חמד [ח"א עמ' 337-338] בדין זה דאומר דבר בשם אומרו, ובגדרי ההלכה בזה, ואכמ"ל.
ובעל הקהלות יעקב [הו"ד ב'תולדות יעקב' פרק טו, עמ' רמ] אמר שמדינא אין צריך להזכיר את הספר ששם ראה המקורות הקודמים לדבריו, מכיון שאח"כ ראה בעצמו את הספרים, עיי"ש מה שהוכיח כן מהגמרא [בע"ז טז:] שלא הביאו שם אמורא שהביא השמועה, וכדפירש הראב"ד בחדושיו שם שרק לפרקים היו מזכירים לכל בעלי השמועה. אך סיים הקהלות יעקב דמכל מקום מצד מעליותא יתכן שטוב להזכירו וטובת עין יש בזה. והוסיף דיתכן עוד שעיקר הקפידא היתה בזמנם שהיו מוסרים איש מפי איש, ולא כשרק מעתיקים מספרים, אלא דעכ"פ עין טובה יש בזה. ובחדושי הגר"ש היימן זצ"ל [ב'הערות קצרות' שבסוף הספר] הביא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל דמשמע שגם כששמע מימרא מאחד בשם אחר, מחוייב להזכיר גם ממי ששמע כן בשם בעל המימרא. אך נסתפק הגר"ח איך הדין כשראה דין בספר בשם ראשון, אם כשמזכיר דברי הראשון מחוייב הוא להזכיר שראה זאת באותו הספר או לא. ובפרט באופן שדברי הראשון נדפסו כבר, ואחר שראה באותו הספר שהביא דברי הראשון בשמו, ראה הדברים בשם הראשון עצמו, עכת"ד. ועד"ז הובא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שכשמזכירים דין שהמשנ"ב מביא בשם המגן אברהם, אין צריך להזכיר את המשנ"ב, כיון שדברי המגן אברהם נדפסו, וביד כל אחד לראותו. [הו"ד ב'הערות' כאן].
עוד יש לציין בנדון זה הא דאי' בב"ק סא. בהא דשאל דוד הלכה, והלכו שלושת הגיבורים לשואלה, דמפרשינן דהא דכתיב 'ולא אבה דוד לשתותם' היינו דלא אמרינהו משמייהו, דאמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למות על דברי תורה, אין אומרים דבר הלכה משמו, עיי"ש, וחזינן דבלא"ה היה ראוי לומר שמועה זו בשמם, אף שהם אינם בעלי השמועה אלא רק היו השליחים לאומרה לדוד.
ו הרמב"ם [בהקדמה לשמונה פרקים] כתב בזה"ל, ודע, כי הדברים אשר אומר אותם באלו הפרקים ובמה שיבוא מן הפירוש, אינם עניינים שחידשתים אני מעצמי וכו', אלא הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים במדרשות ובתלמוד וכו', ומחיבורי הרבה בני אדם. ואע"פ שלא אזכור 'אמר פלוני', 'אמר פלוני', שזו אריכות אין תועלת בה. ואפשר לפעמים ששם האיש ההוא יכניס בלב מי שאין תבונה בו שזה הדבר נפסד, ויש בו תוך רע שלא ידעהו. ומפני זה ראיתי שלא לזכור האומר, הואיל וכוונתי שתושג התועלת לקורא, ושנבאר לו העניינים הצפונים בזאת המסכתא, עכת"ד. [ולכאו' משמע מסיום דבריו דכוונתו לומר שיש תועלת בכך שאומרים הדבר בלא שם אומרו, כדי שיתקבל יותר. ואמנם בתחילת דבריו שם כתב הרמב"ם רק 'שזו אריכות אין תועלת בה', ולכאו' לטעם זה אין עדיפות לא לומר שם אומרו, אלא רק שאין תועלת בהזכרת שם אומרו, ודו"ק].

סד. 'ברכה הסמוכה לחברתה' בחלוקת 'שבע ברכות' לכמה אנשים
בגמ' 'חוץ מברכה הסמוכה לחברתה', וברשב"ם 'שהרי פוטרתה הראשונה שנפתחה בברוך'

כתב השערי אפרים [לבעל הבית אפרים, שער ט, בפתחי שערים שם ס"ק יט] שהברכות שמברכים אחרי ההפטרה הם ברכות הסמוכות לחברתה ולכן אינם פותחים בברוך, ומטעם זה אין נכון לחלקם לכמה אנשים. דאף דיש לומר דשומע כעונה, והו"ל כאילו הוא עצמו פתח בברוך, מכל מקום יותר טוב שאיש אחד יברך כולם, וכמו שבע ברכות שבחופה שאין מחלקין הברכות לשנים, מלבד ברכה אחרונה שפותחת בברוך בפני עצמה, עכת"ד, ומבואר מדבריו שכיון ששבע ברכות הם סמוכות לחברתן, לכן אין ראוי לחלקם לכמה אנשים, וצריך שאחד יאמרם. [מלבד ברכת 'אשר ברא' שפותחת בברוך].
וכ"כ בשו"ת הר צבי [או"ח ח"א סימן מד] מדנפשיה שאין לחלק את שבע הברכות ולכבדם לשבעה אנשים שונים, שהרי ברכות 'שוש תשיש' ו'שמח תשמח' לא פתחו בהן בברוך מפני שהן ברכות הסמוכות כל אחת לחברתה, עיי"ש. [אך לכאו' משמע מדבריו שרק ברכות אלו צריך לחבר, ולא שאר ברכות].
אמנם כמה פוסקי זמנינו כתבו ליישב המנהג לחלק הברכות, עי' בשו"ת אגרות משה [אהע"ז ח"א סימן צד] שכתב שמדברי הרשב"ם [ורש"י] בסוגיין מדוייק שברכה שתקנוה להיות סמוכה, אין דינה להיות בפתיחה כלל, שכתבו [בד"ה יש מהן] שהטעם שברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך זהו משום שפוטרתה הראשונה שנפתחה בברוך, [ולא כתבו שהאדם המברך נפטר מלפתוח בברוך בשניה מחמת שפתח בראשונה]. וכתב האגרות משה שלכן גם אם אירע שאומרים ברכה זו בלא סמיכה לברכה אחרת, הרי היא באותה חשיבות ברכה שיש לה כשנאמרת בסמיכות. [וכעי' כעי"ז להלן אות סו]. ומזה העלה דאין קפידא לחלק שבע ברכות להרבה אנשים גם בשביל צורך כל שהוא, שאין בזה דחוי וקולא באיסורין, (אך עכ"פ בלא צורך כלל, אין לעשות כן ולשנות מכפי שנסדר שתהיה סמוכה, וכשאחד אומר הברכה יש להחשיבה יותר סמוכה, עיי"ש), וכתב דאף דעדיף לחלק הברכה דוקא למי שכיוון לברכות הקודמות, מכל מקום אם צריכים אפשר לחלק גם למי שלא נתכוין, עיי"ש.
כעי"ז כתב בשו"ת ציץ אליעזר [ח"ו סימן ב], שיש מקום לקיים המנהג לחלק הברכות, שמכיון שמתחילה נסדרו כברכה הסמוכה לחברתה, כבר נקבע עליהם שם ברכה גם בלי סמיכות. וכיון שאין באים לשנות את סדר הברכות אלא רק לכבד הברכות לאנשים נפרדים, י"ל דשפיר מותר לעשות כן אפילו לכתחילה, עיי"ש עוד, [ודן בתו"ד שם אם יש להתיר לכבד באחת הברכות רק למי שכיון לבו בשמיעת הברכה שלפניה מפי המברך הקודם, כדי שתוכל להחשב אצלו בגדר שומע כעונה, וכדאי' באו"ח סימן קכו לענין ש"ץ שטעה ועמד אחר תחתיו, אך בסו"ד העלה להתיר בכל גווני]. ועי' גם בשו"ת משנה הלכות [ח"ד סימן רד] שהאריך ליישב המנהג לחלק הברכות בשבע ברכות בכמה טעמים, והאריכו הפוסקים בנדון זה, ואכ"מ.

סה. גדר 'ברכה ארוכה' שאומרים בה 'ברוך' גם בפתיחתה וגם בחתימתה
בגמ' 'כל הברכות כולן פותח בברוך וכו' חוץ וכו'' וברשב"ם ותוס'

מבואר בתוס' [ד"ה כל] דברכה שאחר מגילת אסתר חותמת בברוך, [שאומרים 'ברוך אתה ה' הא-ל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם הא-ל המושיע'], משום שהיא ברכה ארוכה, ואינה דומה לברכת פירות וברכת המצוות שהן קצרות. (ובדומה לזה כתבו התוס' [ד"ה חוץ] שהברכה שלאחר ההפטרה נחשבת 'ברכה ארוכה', וצריכה לפתוח בברוך, אף שיש בה רק אריכות דברים באותו ענין, וכמו"כ דנו התוס' [בד"ה הטוב] שהיה צריך להחשיב את ברכת 'הטוב והמטיב' דברכת המזון לברכה ארוכה). ולכאו' תוס' לשיטתם, שכתבו בסמוך [ד"ה חוץ], ד'ברכה קצרה' פתיחתה זוהי חתימתה, עיי"ש, וממילא בברכה שיש בה תוספת א"א לומר כן.
אמנם ברשב"ם [להלן קה. ד"ה הא נמי] פירש דברכה ארוכה היינו 'שיש בה הפסק תחינה, כגון ברחמיך הרבים רחם עלינו, וברכת אבות יש בה דברי ריצוי וכו'', [וכן אי' ברש"י ברכות מו. ד"ה כדתניא, וכתובות ז: ד"ה ברכת].
ויתכן שדברי הרשב"ם בזה הם לשיטתו, שלא פירש שהטעם שברכה קצרה אינה חותמת ב'ברוך' משום דפתיחתה זוהי חתימתה [וכדברי התוס'], אלא כמו שכתב לגבי ברכה הסמוכה לחברתה, שהטעם שאין צריך לפתוח בה בברוך זהו משום 'שהרי פוטרתה הראשונה שנפתחה בברוך', וממילא שייך טעם זה גם בברכה שיש בה תוספת מילים ואינה קצרה כ"כ, דס"ל לרשב"ם שדוקא אם יש בה הפסק 'תחינה' או 'דברי ריצוי', בזה בעינן שיזכיר שוב לשון ברכה בחתימתה, אך בלא"ה אין צריך לומר בחתימה ברכה, גם כשיש בברכה תוספת מילים והיא ארוכה, ודו"ק.

סו. האם ראוי להסמיך 'תפילת הדרך' לברכה אחרת
בתוס' ד"ה כל הברכות

כתבו התוס' [ד"ה כל] שהטעם שתפילת הדרך חותמת בברוך ואינה פותחת, משום שאינה כשאר ברכות אלא שבח ותפלה בעלמא, והו"ד בטור [או"ח סימן קי סעיף ו], ופירש דהיינו שאינה כברכת הנהנין ושאר ברכות שתיקנו על שם המאורע, אלא היא בקשת רחמים ותפלה בעלמא שמתפללים להקב"ה שיוליכנו לשלום. ומפני שיש בה אריכות דברים חותמין בה בברוך.
משמע מדברי התוס' שאין על תפילת הדרך שם ברכה, אלא שבח בעלמא, וכתב הדבר שמואל דלכאו' לפ"ז מותר לאומרה גם שלא לצורך, דשבחות ותפלות הרי הותר לאומרם אפילו בהזכרת שם שמים ואין בזה איסור ברכה שאינה צריכה. אמנם הדברות משה [עמ' שיב-שיג] כתב שאין כוונת תוס' לומר שברכות אלו אינן ברכות ממש, שהרי פשיטא שצריך לענות אחריהן אמן, וכן שנמנין ברכות אלו בחשבון מאה ברכות. אלא כוונת התוס' לומר שכיון שהם רק לשבח ותפילה בעלמא, לכן נחשבים הם כברכות גם בלי פתיחה, שעצם עניינם מוכיח שהן לשבח ולברכה, ואינם כשאר ברכות שהם על דבר הנאה ומצוה, עיי"ש עוד מה שהאריך לדון ולפרש בזה.
הראשונים כתבו תירוצים נוספים אמאי אין תפילת הדרך פותחת בברוך, רבינו יונה [ריש ברכות (א. ד"ה אלא)] כתב שכל ברכה שבמקומה היא סמוכה לחברתה ואינה פותחת בברוך, גם כשאומר אותה בפני עצמה נאמרת היא כפי שאומרה במקומה, וגם אז אינה פותחת בברוך. וכיון שבתפילת י"ח סמוכה ברכת 'שומע תפילה' לחברתה, ממילא גם כשאומר 'שומע תפילה' בתפילת הדרך אינה פותחת בברוך, אע"פ שאינה סמוכה לחברתה. (ועי' בדבר שמואל דחזינן מדברי רבינו יונה דתפילת הדרך אינה ברכה חדשה, אלא שתיקנו שאותה ברכה עצמה דשומע תפילה שבתפילת י"ח, אומרים גם כשיוצא לדרך. והגרש"ז אויערבאך זצ"ל [במנחת שלמה כאן] הוסיף דאף שלגבי ברכת 'אשר ברא' כתבו התוס' בסמוך [ד"ה חוץ] שאע"פ שהיא סמוכה לחברתה פותחת היא בברוך כיון דפעמים אומרה לבדה כשאין פנים חדשות, אין זה סברא הפוכה מרבינו יונה, משום דשאני ברכת 'אשר ברא' דמעיקרא נתקנה גם לאומרה בפני עצמה, משא"כ שומע תפלה עיקרה בתפילת י"ח). ובזה יישב רבינו יונה הטעם שברכת 'אהבה רבה' אינה פותחת בברוך גם כשאומרה לבדה בלי ברכת 'המעריב ערבים', שכיון שבמקומה סמוכה היא לחברתה, אין חשש בכך שאינה פותחת בברוך גם כשאומרה לבדה.
ופירש הדבר שמואל דסובר רבינו יונה דברכה הסמוכה לחברתה שאינה פותחת בברוך אין עניינה שפתיחת הברכה הראשונה משמשת גם לפתיחת ברכה זו, והו"ל כאילו נפתחה גם ברכה זו בברוך, דא"כ כשאומרה בפנ"ע היה צריך לפותחה בברוך, אלא עניינו שלא תיקנו פתיחה בברכה הסמוכה לחברתה, וכך היא מטבע של הברכה בלא פתיחה. (ומה שאמרו שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה, היינו כשהיא ברכה בפנ"ע, אבל ברכת 'שומע תפילה', שכיון שכשאומרה בתוך תפילת י"ח יש עליה שם ברכה גם בלא שם ומלכות, שוב לא פקע ממנה טופס ברכה גם כשאומרה בפנ"ע, אף שאין בה מלכות. [ועי' כעי"ז לעיל אות סד]).
(והוסיף הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [במנחת שלמה כאן] שמה שמצינו בברכת 'אשר יצר אתכם בדין וכו'', שאומרים על הקברות [וכדאי' בברכות נח:], שפותחים בה בברוך אע"פ שחתימתה היא 'מחיה המתים', וברכת 'מחיה המתים' שבתפילת שמונה עשרה סמוכה היא לחברתה, זהו משום שדוקא תפילת הדרך היא כמו 'שומע תפילה' במקומה, אבל ברכת מחיה המתים שעל הקברות אינה תפילה אלא שבח ואמונת ה', ולא היה מסתבר לתקנה לאומרה באותה קביעות כבמקומה, ששם היא תפילה גמורה).
והראבי"ה [סימן פו] יישב שהטעם שתפילת הדרך אינה פותחת בברוך, זהו משום שלא חשו חכמים להאריך במקום סכנה ולפתוח בברוך, ודיו בחתימה. ובארחות חיים [דין מאה ברכות, אות ה] כתב בשם הראב"ד שכל ברכה שאין לה קבע, אינה פותחת בברוך, [וכתב שלכן ברכת הזימון אינה פותחת בברוך], ותפילת הדרך אין לה קבע, שאינה נאמרת אלא בהילוך פרסה. (וכעי"ז כתב הארחות חיים על ברכת 'אלוקי נשמה', שאינה פותחת בברוך משום שאין לה קבע, שאינה אלא בשינת קבע).
אך הביא הטור [שם בסימן קי] שהר"מ מרוטנבורג באמת הקפיד להסמיך תפילת הדרך לברכה אחרת, ולכן כשהיה יוצא לדרך בבוקר, היה אומר תפילת הדרך אחר ברכות השחר, כדי להסמיכה לברכת 'הגומל חסדים טובים', (או לברכה אחרת של ברכות השחר, וכמבואר בדברי המהר"ם מרוטנבורג גופיה שהובאו בתשב"ץ קטן סימן רמג, [הו"ד בב"י שם ובפרישה אות ח]), ועי"כ תהיה ברכה סמוכה לחברתה, והובא לדינא בשו"ע [שם בסעיף ו].
וכתבו הפרישה [שם אות ח] והב"ח [או"ח סוף סימן ו] דלאו מדינא הסמיך המהר"ם מרוטנבורג תפילת הדרך לאחת הברכות, דמעיקר הדין גם הוא מודה שאין תפילת הדרך צריכה לפתוח בברוך גם כשאינה סמוכה לחברתה [מהטעם שכתב רבינו יונה הנ"ל], אלא רק מטעם זהירות וחסידות הסמיכה לברכה אחרת, דפשיטא שלהסמיכה לברכה עדיף. (והביא הב"ח שם שרבינו יונה עצמו כתב [בספר היראה] שכשמברך 'אשר יצר', יסמיך לה 'אלוקי נשמה' כי היא סמוכה לה, אף דמעיקר הדין אין צריך לפתוח ב'אלוקי נשמה' בברוך גם כשאינה סמוכה, [וכדברי רבינו יונה גופיה בברכות הנ"ל], והיינו שגם לדידיה מטעם זהירות וחסידות עדיף לסמוך לברכה ממש).
ולכאו' גם מדברי השו"ע משמע שרק לכתחילה ובדרך זהירות ראוי לסמוך תפילת הדרך לברכה, שהביא בדין זה שהמהר"ם מרוטנבורג היה סומכה לברכת 'הגומל חסדים טובים', ולא כתב דין זה בלשון ציווי. וכן כתב המשנ"ב [שם ס"ק כח] שבמקום שאינו יכול לסמוך תפילת הדרך לברכה מסוימת, כגון שאין לו על מה לברך, והוא יושב בעגלה בין אנשים ואינם רוצים להמתין עליו עד שירד ויעלה, אעפ"כ מותר לומר תפלת הדרך, עיי"ש. [והובא על החזו"א ובעל הקהלות יעקב שלא הקפידו להסמיך תפלת הדרך לברכה, (עי' בארחות רבינו ח"א עמ' סא, וב'אשי ישראל' פרק נ הערה טז)].
וכתב הפרישה [אות ח] דמשמע שהמהר"ם מרוטנבורג היה מקפיד לסמוך תפילת הדרך לברכה גם כשהיה יוצא באמצע היום ולא יכל להסמיכה לברכות השחר, ובע"כ שהיה מסמיכה לברכה אחרת, כגון לברכת 'אשר יצר' דהטלת צרכיו לאחר שהחזיק בדרך, או שאכל פרי ובירך אחריו, וסמך תפילת הדרך לאותה ברכה. וכן הביאו הפוסקים למעשה שכשהולך לדרכו באמצע היום, יסמיך תפילת הדרך לברכה אחרת, כגון שיאכל או ישתה דבר ויברך ברכה אחרונה, או יטיל מים ויאמר אשר יצר, עי' במגן אברהם [שם ס"ק יג] שהביא כן מדברי השל"ה, הנחלת צבי והאגודה, וכן הביאו האליה רבה [שם ס"ק יג] והמשנ"ב [שם ס"ק כח] שלכתחילה ראוי לעשות כן.
ונחלקו הפוסקים אם לכתחילה ראוי להסמיך תפילת הדרך דוקא לברכה אחרונה דאכילה, או שאפשר להסמיכה גם לברכה ראשונה דאכילה, שמדברי הפוסקים [הנ"ל] שהזכירו שיאכל ויברך ברכה אחרונה, משמע שרק לאחר שיברך ברכה אחרונה על מאכל ומשקה יאמר תפילת הדרך, והטעם שאין ראוי להסמיכה לברכה ראשונה דאכילה, נתפרש בהגהות חת"ס [על המג"א שם] שזהו משום שהאכילה הוי הפסק.
(וכתב החת"ס שמטעם זה גם אין ראוי להסמיך תפילת הדרך לברכת הריח, משום שמה שמריח בשמים הוי הפסק בין סמיכת תפילת הדרך לברכה. אמנם הביא החת"ס דמורו היה נוהג להסמיכה לברכת הריח. וגם ב'טהרת השולחן' [הנדפס ב'ילקוט מפרשים' בשו"ע מהדורת פרידמן, שם בסימן קי] מבואר שאין חשש הפסק אם מסמיכה לברכה ראשונה דאכילה, (עיי"ש שכתב לתמוה על המגן אברהם שכתב שיסמיכה לברכה אחרונה, דאמאי לא נקט שיסמיכנה לברכה ראשונה, [וכתב שזהו משום דהוי 'ברכה קצרה', וכדלהלן]), וגם במשנ"ב [סימן רט ס"ק ח] מבואר שאכילה אינה נחשבת הפסק, אם לא הפסיק בדיבור).
ועוד טעם נוסף שלא להסמיכה לברכה ראשונה דאכילה, כתבו האחרונים ע"פ דברי ר"ת [בתוס' דידן] שבברכות קצרות כמו ברכת פירות ומצוות דפתיחתן זו היא חתימתן, צריך לפתוח בברוך גם בברכה הסמוכה לחברתה, [וכתב ר"ת דמטעם זה ברכת הבדלה פותחת בברוך, וכן 'והערב נא' היא ברכה אחת מטעם זה], והו"ד ר"ת במגן אברהם [סימן מז ס"ק ד] ובמשנ"ב [שם ס"ק יא] בשיטה ראשונה, ועי' בטהרת השולחן [הנדפס ב'ילקוט מפרשים' בשו"ע מהדורת פרידמן, שם בסימן קי] שפירש דמטעם זה נקטו הפוסקים דיסמיכנה לברכה אחרונה דברכת הנהנין ולא לברכה ראשונה, משום שברכה ראשונה היא 'ברכה קצרה'. [ואמנם מצינו פוסקים שלא חששו לזה, עי' מה שהובא בנדון זה ב'אשי ישראל' פרק נ הערה יד. ועיי"ש דמכל מקום משמע בכמה פוסקים שברכת 'בורא נפשות' אינה נחשבת 'ברכה קצרה' לענין זה].
ועכ"פ באופן שא"א להסמיכה לברכה אחרונה דאכילה, כתבו הפוסקים דיסמיכנה לברכה דלפני האכילה, עי' באורח נאמן [סימן קי ס"ק כח] ובלקט הקמח החדש [סימן קי ס"ק יב], וכן כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [הו"ד ב'הליכות שלמה' ח"א פרק כא הערה 11].

סז. האם חותמים ברכת 'בורא נפשות' בשם
בתוס' שם

תוס' [סוד"ה כל] הביאו דברי הירושלמי שבברכת 'בורא נפשות רבות' חותמים בשם, שאומרים 'ברוך אתה ה' חי העולמים', ובדבריהם בברכות [לז. ד"ה בורא] הביאו התוס' ב' נוסחאות אם מסיימים ברכה זו בשם או לא. וגם הטור [או"ח סימן רז] כתב דאף שבגמרא דידן לא הוזכר חתימה בברכת בורא נפשות, מ"מ בירושלמי חותם בה 'ברוך אתה ה' חי העולמים', וסיים שכן היה נוהג הרא"ש, וכן כתב בפירוש ר"ע ברטנורא [ברכות פ"ו מ"ח] שברכה זו חותמת בשם, וכן הכריע בביאור הגר"א [או"ח שם] דהעיקר כדעה זו שחותמים בשם, והו"ד במשנ"ב [שם ס"ק ה], אך סיים המשנ"ב בשם המגן גבורים דהעולם לא נהגו כן.
ועי' בפמ"ג [סימן רז, במשבצו"ז שם ס"ק א] שכתב שיסוד המחלוקת אם מסיימים בורא נפשות בשם או לא, תלויה בפירוש הברכה, אם יש בזה ענין אחד או ב' דברים, דמאן דחתים הברכה בשם. סובר שיש בזה הודאה על ב' עניינים, תחילה מברכים על שברא נפשות וחסרונם, ואח"כ מוסיפים 'ברוך אתה ה' חי העולמים', גם על מה שברא לתענוג ולהחיות ולהשיב נפש. ואילו מאן דלא חתים בשם סובר שברכה אחת היא, 'וחסרונם' מוטל על 'כל מה שבראת'. [והיינו דהמשך הנוסח הוא ביאור למה שאמר 'וחסרונן', שמודה על שברא דברים להחיות נפש כל חי, כדי למלא את החסרון של הנפשות הרבות]. וסיים דמכל מקום חילוקי הנוסחאות אם אומרים 'שברא' או 'שבראת', אינו תלוי בפירושים אלו.
ויסוד הדבר נתפרש בב"י [שם, והו"ד בפרישה שם אות א] שכתב דלפירוש הירושלמי שחותמים בשם, החלק הראשון של הברכה ['בורא נפשות רבות, וחסרונם', דהיינו צורכי סיפוקם] קאי על הדברים ההכרחיים לצורך קיום חיותן, כמו לחם ומים. ומלבד זה מודים גם על שנבראו כל שאר הדברים שאינם הכרחיים לצורך קיום חיותן אלא רק להתענג, כמו פירות וכדומה, ועל זה קאי ברכת החתימה. ואילו לתלמודין שלא הוזכר חתימה בברכה זו, הכל ברכה אחת, ו'ברוך אתה ה'' שאומר ברישא קאי גם על הסיום 'על כל מה שבראת וכו''.
וגם בערוך השולחן [שם סעיף ד] רמז לזה, וכתב דיתכן שטעם הירושלמי דחותמים ברכה זו בשם, משום דפירוש ברכה זו הוא כפירוש הטור [שם] דהברכה קאי על ב' עניינים, 'בורא נפשות רבות וחסרונם', דהיינו הדברים ההכרחיים שהם חסרים, כמו לחם ומים, ואח"כ מוסיפים על שאר הדברים שברא בעולם להתענג בהם, שלא היו הנפשות חסירות מהם אילו לא נבראו, 'על כל מה שבראת וכו' להחיות בהם נפש כל חי', דהיינו שהקב"ה טוב ומטיב, ונותן אפילו דברים שאינם הכרחיים לקיום הנפש.
(אמנם מדברי התוס' [בברכות שם] לכאו' משמע דפירוש הברכה אינו תלוי אם חותמים בה בשם, שכתבו שם שאין מסיימים בשם, ואעפ"כ כתבו פירוש זה ד'בורא נפשות רבות וחסרונם' היינו לחם ומים שא"א בלעדיהם, ו'על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי', היינו מה שבעולם שגם אם לא נבראו יכולין העולם לחיות בלעדיהם, ונבראו רק לתענוג בעלמא, כמו תפוחים וכיוצא בהן).

סח. הזכרת תיבות 'כי הוא יום תחילה למקראי קודש' בקידוש בליל שבת
בתוס' ד"ה חוץ, בסוה"ד, 'ויש הפסק שאומר כי הוא יום תחילה למקראי קודש וכו''

כתב המגן אברהם [בסימן רעא ס"ק כב] שיש שכתבו שבקידוש שבליל שבת אין אומרים ' כי הוא יום תחילה למקראי קודש' אלא רק 'תחילה למקראי קודש' [ומדלגים תיבות 'כי הוא יום'], כדי שיהיו מנין התיבות שבעים, עיי"ש, [ואמנם סיים שם המגן אברהם שאין לשנות שום מנהג כי לכל מנהג יש טעם ויסוד וכו'], וגם בביאור הגר"א [שם] כתב דברמב"ם [שבת פכ"ט ה"ב] ליתא לתיבות 'כי הוא יום', שמיותרים הם. וכן הובא במעשה רב [אות קכא] שהיה מדלג ג' תיבות אלו ד'כי הוא יום'.
[אמנם בביאור הגר"א שם משמע דלא ס"ל לטעם דמנין התיבות, שכתב טעם אחר בהא דמתחילים הקידוש באמירת 'יום השישי', דזהו משום דקאי על תוספת שבת. וכן מדכתב שאין לדלג תיבות 'כי בנו בחרת ואותנו קדשת', אף דעי"כ יהיה מנין האותיות יותר, וכמו שכתב המגן אברהם דמטעם זה עדיף לדלג].
אמנם בתוס' כאן [סוד"ה חוץ] חזינן שהזכירו תיבות אלו בנוסח הקידוש, וגם רש"י [בברכות מו. ד"ה כדתניא ובכתובות ז: ד"ה מידי] הזכיר תיבות אלו, וכמו שכתב הערוך השולחן [בסימן רעא סעיף כו] דמבואר ברש"י ותוס' דתיבות אלו נזכרים בנוסח הקידוש. וגם היד אפרים [שם ס"ק כב] ציין לדברי רש"י האלו על דברי המגן אברהם הנ"ל.
ועי' באשל אברהם [לאב"ד בוטשאטש, תניינא או"ח סימן רעא סעיף י] מה שכתב באורך בפירוש נוסח ברכת הקידוש, ובאמירת תיבות אלו.

פסחים

הרב יצחק שטסמן

ספרו "כל נדרי" המופיע באתר זכה בפרס ירושלים לספרות תורנית תש"ע

פסחים
נטילת ידים אחרי בדיקת דם ותרומת דם בזמן הזה
דף קיב
ניסן תש"ע
פסחים
נעילת נעלים כשרגליו לחות ממימי הרחיצה
דף קיא
ניסן תש"ע
פסחים
אפיקומן - חטיפתו והצנעתו
קט
ניסן תש"ע
פסחים
האם למעשה יש להיזהר מעקירת שן?
דף קיג
ניסן תש"ע

פסחים

48 דק'
פסחים
מחלוקת רש"י ותוס' בדין בדיקת חמץ (חלק ב')
פסחים ב.
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | ט"ז טבת, התשנ"ה
42 דק'
פסחים
מצוות השבתת חמץ
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל | כ"ב אדר ב' תשע"ט
46 דק'
פסחים
קידוש בשבת
שיעור כללי על מסכת פסחים
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' אדר תשע"ו
פסחים
פסחים בצורה קלה- פרק ט'
סיכום תמציתי של הגמרא
הרב מאור צוברי

פסחים

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
38 דק'
חקת
פרשת חוקת – מי פה המציאותי
הרב יצחק חי זאגא | ו' תמוז תשפ"ה
הלכות שלושת השבועות
מנהגי שלושת השבועות
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ
פורים בראי דורנו
אילת השחר - כך היא גאולתן של ישראל
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | אדר ב' תשס"ה

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב ינון גרוסברג
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב חיים דרוקמן
הרב שמואל אליהו
הרב יהודה לייב גרונר
הרה"ג שמחה קוק זצ"ל
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
הרב דוד חי הכהן
הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו