ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אמור
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
"אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם".
משונה פתיחת פרשה זו מכל פרשיות התורה. "אמור ואמרת" התורה מדגישה את מושג האמירה. ומדוע? כידוע, נחלקות המצות לפי מנין האברים שבאדם. וכשם שישנם אברים חשובים יותר, וחשובים פחות, כן הדבר במצות. בכוחה של הלשון לבנות את חייו של האדם, ובכוחה להורסם, כמו שנאמר במשלי (יח, כא), "מוות וחיים ביד לשון" כן במצות התלויות בלשון, האדם יכול להחיות את נפשו על ידי קיומן וחלילה להמיתו בזניחתן. נתייחד האדם משאר בעלי החיים שניתנה בו בינה יתרה, הבאה לידי ביטוי בכוח הדיבור שבו. וכך תרגם אונקלוס את הפסוק שנאמר בבראשית (ב, ז), "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממללא". פירוש, לרוח מדברת. בריאה גשמית יש לכל בעלי החיים, האדם שנתחבב ונברא בצלם אלוקים זכה לאפשרות הדיבור. ללמדנו שכוח הדיבור נובע מכוחו הרוחני המיוחד שיש לאדם. ולכך אף על פי שהדיבור הינו הבל היוצא מהפה בלבד, חשיבותו לעולם מכרעת בכל המישורים.
לוי, אביהם של משפחת הכהנים. שמו מורה על מהותו, לוי, לויה להקדוש ברוך הוא. גם בגופו נולד משונה משאר אחיו, שנולד מהול, לומר, שיש לו קשר טבעי הדוק יותר עם הבורא. בשבטו כוח הדיבור רוחני יותר. ולכן הפרשה פותחת בהדגשת האמירה. זהו שאמר הפסוק בתהלים (יב, ח), "אמרות ה' אמרות טהורות" ובמדרש רבה מובא:
"אמרות בשר ודם אינן טהורות, אדם מבטיח לעשות דבר מה לחבירו, מחר מת. ואינו יכול לקיים דבריו. אבל הקדוש ברוך הוא, וַה' אלוקים אֱמֶת (ירמיהו, י, י), למה הוא אמת? א"ר אבין, שהוא אלוקים חיים ומלך עולם".
נראה שהמדרש מסביר מדוע שונה פתיחת פרשה זו מכל פרשיות אחרות הפותחות ב"וידבר ה'" וכד'. אלא שיש הבדל משמעותי בין דיבור לאמירה. המפרשים מבארים שדיבור הוא ציווי ואילו אמירה היא סתמית. נראה שדיבור הוא אמצעי הקשר בין אדם לחבירו. אין זה דיבור לשם עצם הדיבור אלא אפשרות להידבר עם הזולת. זו הכנה ולא המטרה עצמה. אמירה היא התבטאות האדם לאו דוקא לכתובת מסוימת. תפילה להקדוש ברוך הוא שייכת לדיבור כי בקשת צרכיו של המתפלל היא פניה לבורא לסיפוק צרכים גופניים ורוחניים. ועל כן היא נקראת חיי שעה (שבת, י, א). לעומתה לימוד תורה הוא דיבור שהאדם מבטא לא כפניה למישהו, האדם מגלה את עצמו בתורה, בה הוא רוצה להדבק באלוקים חי, זהו דיבור לשם הדיבור עצמו.
אמירה שהיא חיי עולם, עם כל קלישותה החומרית היא האמיתית שאינה מושפעת מדברים חומריים מוגבלים וחולפים. על כן אמר הפסוק, אמרות ה' אמרות טהורות, אמרות בשר ודם אינן יכולות להיות אמרות אמיתיות כי לאדם יש סיבה אנוכית למעשיו, כמבואר במדרש הנ"ל:
"בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה משבחים אותו, וערב לו קילוסן. אמר להם, למחר אני בונה לכם דימוסאות ומרחצאות ומכניס לכם אמת המים. ישן ולא עמד, היכן הוא והיכן אמרותיו?".
אין אמירות המלך סיבה מצד עצם התחייבות הדימוסאות ומרחצאות ואמת המים, אלא ההנאה שגרמו לו היא הגורמת להבטחתו. אולם מציאותו היא ארעית וממילא כל מעשיו וכוחו זמניים הם. לאחר שלא עמד משנתו שוב אין סיבה, מצד המלך, שבגללה צריכים בני המדינה להנות מהמלכות. זו דרגת הדיבור שהיא תועלתית. אולם הקדוש ברוך הוא מבצע דברים מפני שהם צריכים מצד עצמם ולא מפני התועלת שיש לו מהם. זוהי הנצחיות האמיתית שאינה תלויה בשום גורם. מעשים אלו הם אמירה.
בפניה אל הכהנים, השבט המיחד את עבודת ה' במקדש עבור כל ישראל, באה לידי ביטוי הנצחיות של התורה וישראל. לכן אף הפניה אליהם היא בלשון אמירה בלשון האמיתית הניצחית אלוקית.
עוד שם במדרש (כו, ב):
"ר' יוסי ממלחיא ור' יהושע מסיכנין בשם ר' לוי אמר, מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מט פנים טהור ומט פנים טמא. והיה דוד מתפלל עליהם, "ה' תשמור התורה בלבם, תצרם מן הדור זה לעולם", אלו הדור ההוא שחייב כליה. אחרי כל השבח הזה הולכין במלחמה ונופלין. אלא על ידי שהיו בהם אומרי לשון הרע, היו נופלים. הוא שדוד אומר (תהלים, נז), נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה. נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים - אלו אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים - זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע. בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים - אלו אנשי קליעה. וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה - אלו אנשי זיפים. (שניהם בקשו להסגיר את דוד לשאול) אמר דוד (שם), רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אלוקים סלק שכינתך מביניהן".
כוח הדיבור באדם הוא גדול מאד. כאשר הוא פונה לאפיק הנכון, ללימוד התורה, הוא מחזק את הצד היותר רוחני שבו. ברם, בגלל המעלה המיוחדת של הדיבור, החטא בו, הוא חמור מאד, וכאשר הלשון משתבשת והדיבור הוא לשון הרע, האדם מאבד את יחודו בין בעלי החיים בעולם. ואז הם נופלין במלחמה, לפי שאדם שאינו ממלא את תפקידו בעולם כאדם אין לו זכות קיום והוא מת.
מעלתם המיוחדת של הכהנים גורמת להם למצות מיוחדות שאינן קיימות אצל ישראל. הצו הראשון הוא, לנפש לא יטמא טומאת מת היא חסרון במעלות הקדושה העליונה, ולכן כל ישראל אינם מוזהרים על טומאה זו, מלבד כאשר הם באים למקדש. אולם הכהנים שתמיד נמצאים במעלה יותר עליונה, שייכים למקדש גם כאשר הוא חרב, המקדש והקדושה היא חלק ממהותם. להם אסורה טומאת מת כל השנה.
כהן גדול שדרגתו הרוחנית עליונה יותר משאר אחיו הכהנים, לו, ציותה התורה להכנס לקדש הקדשים, דבר האסור על כל הכהנים. אותו, התורה מצווה לא להטמא אפילו לקרובים. כהן גדול מקריב אונן, אף על פי שמתו מוטל לפניו. אצלו העולם הרוחני כל כך ניכר שאין הוא צריך לראות במיתה דבר עצוב ורע. אדרבה בשכלו ובדבקותו הוא צריך להבין ולהרגיש כי הולך האדם אל בית עולמו הנפש חוזרת לאביה שבשמים, למקום מנוחתה האמיתי. ולכן אין כל מקום לצער. עליו לחוש שהמת דומה לאדם העוזב את אביו ואמו וחוזר אל ביתו. כל אדם אחר אינו יכול להנתק בקלות מהרגשת האבידה כאשר קרובו מת. אולם כהן גדול שדבקותו בעולם הרוחני צריכה להיות מוחלטת, ממנו דורשת התורה להתעלות ולראות שאין עזיבת עולם הזה דבר רע אלא דבר טוב.
סמכה תורה פרשת אמור לסיום פרשת קדושים, "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני...". ואמרו על כך במדרש (ז):
"אִישׁ ר' יהושע מסיכנין בשם ר' לוי אמר, זה שאול, וְאִשָּׁה בעלת אוב. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא, מוטב היה לו לשאול באורים ותומים של מעלה, ולא באוב וידעוני של מטן".
ישנו כוח הדיבור של הכהנים הנובע מקדושתם, שאול המלך היה יכול להשתמש בו במקום לפנות לכוח הדיבור הבא בטומאה, אוב וידעוני. אלא שאול שהרג את נוב עיר הכהנים ופגע בקדושתם, מצא את עצמו נזקק לשאול במתים. ולא פנה לאורים ותומים אשר על ידם יודע הכהן את התשובה הנכונה לאשר נשאל.
כדי לשמור על יחודם אין הכהנים יכולים לשאת אשה באשר בחרו. רק הכשרה והמיוחסת ראויה להם. ולא יחללו את זרעם. כמו כן אינם יכולים לעבוד בבית המקדש כאשר הם טמאים או בעלי מום. לא מום גשמי ולא מום רוחני. יתר המום הרוחני, מום הטומאה, שאסור לכהן הלוקה בו לבוא אל המקדש והוא מנוע מאכילת קדשים, שני דברים המותרים לבעלי מום גופני. כאשר התורה מצוה על המקריבים היא גם מצוה על הנקרבים. בעל מום בבקר ובצאן לא ירצה. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים". אף על פי שהכהנים יותר רוחניים, גם ישראל חייבים למסור נפשם על קדושת ה', כי הקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים ואנו עבדיו. במהותם ישראל בטלים להקדוש ברוך הוא והם יכולים למסור את נפשם על קידוש שמו, לעומתם אומות העולם אינם חייבים בכך, "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
אמרו במדרש רבה (פרשה כז, א):
"אלכסנדר מוקדון הלך למדינת אפריקי, יצאו לקראתו בפירות מזהב. אמר להם, וכי זהב נאכל בארצכם. אמרו לו, וכי אין אוכל בארצך שבאת לכאן. אמר להם, באתי לראות דינכם. בנתיים נכנסו שני אנשים לדין לפני המלך. אמר התובע, קניתי חורבה מהנתבע וכשחפרתי אותה מצאתי תחתיה מרגלית. ואמרתי קח המרגלית. כי חורבה קניתי ולא מרגלית. והנתבע השיב, כשם שאתה חושש מגזל כן אני חושש, וכשמכרתי החורבה מכרתי כל אשר בתוכה כולל המרגלית. קרא המלך לאחד מהם ושאלו אם יש לך בן, והשיב, כן. ואת השני שאל אם יש לו בת, והשיב, בחיוב. אמר להם, ינשאו הבן והבת והם יקבלו את המרגלית. התחיל אלכסנדר תמה. שאלו המלך האם לא דנתי כראוי. השיבו שדן כראוי. שאלו המלך וכיצד דנים דין כזה בארצכם. השיב אלכסנדר, מורידים את ראשו של זה ושל זה והאוצר הולך לבית המלך. אמר לו המלך, השמש שזורחת בארצכם והגשם שיורד שם בזכות בהמה דקה שיש בארצכם, שבזכותם אתם ניצולין. זה שאמר הכתוב (תהלים, לו, ז), אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' אדם בזכות בהמה תושיע ה'".
ויש לשאול מדוע תלה ההצלה בבהמה דקה דוקא. הן הפסוק מדבר בבהמה סתם שזה כולל גם בהמה גסה. ואפילו חיות כמבואר במסכת בבא קמא (יז, ב). ועוד יש לעיין, הרי העולם נברא בשביל האדם וכאשר האדם חוטא ומתחייב מיתה אין זכות קיום לבהמה שבאה לשמש את האדם. ואילו כאן האדם חי בזכות הבהמה.
והנה על הנאמר בפרשתנו (כב, כז), "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", אומר יונתן בן עוזיאל, ש"שלשת מינים אלו נבחרו להיות ראויים לקרבן מפני, ששור מזכיר את זכות אברהם אבינו שהקריב לשמו של ה' שוורים (שכיבד את שלשת האורחים שבאו לביתו בבן בקר רך וטוב, כמבואר בפרשת וירא). כבשים נבחרו כי הם מזכירים זכות יצחק שנעקד על גבי המזבח ותמורו הוקרב איל. ועז נבחר כי הוא מזכיר זכות יעקב שעשה תבשילין מעזים והביא לאביו וזכה לקבל את הברכות". כאשר מתבוננים בדרכם של החיות רואים שבהמה גסה אינה גרורה אחת אחרי השניה, אלא, כל אחת הולכת בנפרד. לעומת בהמה דקה שהן נגררות אחת אחרי השניה מבלי שים לב לעצמה, כמבואר במסכת בבא קמא (נב, א), שכאשר ראשי הצאן נופלים בבור כל הצאן נופלות אחריהם. נמצא שבהמה גסה מציינת עצמאות ואי תלות באחרים לעומת בהמה דקה שהן מהוות חטיבה אחת. וזהו אכן ההבדל בין אברהם אבינו שהוא קדושת הגוף, ובגוף נבדלים בני האדם אחד ממשנהו. וכן השור שהשתמש בו אברהם היה לצורך סיפוק צרכים גופניים של אורחיו. לעומת יצחק אבינו שבמקומו הוקרב איל. וכן יעקב אבינו שהשתמש בגדיים לקרבן פסח וחגיגה כמבואר במדרש שם (דאין לומר שלצורך מאכל אביו היו, דבודאי לא היו שני גדיי עזים מאכלו בפעם אחת). הצד הרוחני שבישראל (ובאדם בכלל) הוא מאוחד בין הבריות, ואינו נפרד כשם שהגופות נפרדות. ולכן גם הקרבנות כשב ועז מציינות בעצם טבעם את הקישור שיש ביניהם. (ויש הבדל בין מעשהו של יצחק שכולו לה' ואין לאדם הנאה בו. לבין מעשהו של יעקב שאמנם היו גדייו קרבן אך הוא נאכל על ידי אדם. שוני זה נובע מנפשיותם של האבות כפי שביארנו בעזרת השם בפרשיות חומש בראשית. ע"ש).
לפי זה אפשר להסביר את השוני בין אלכסנדר מוקדון למלך אפריקי. שמלכתחילה רמז לאלכסנדר שאם הוא בא לשלול שלל דומה הדבר לאוכל העשוי מזהב שעִם כל חשיבות החומר אינו ראוי לאכילה, והכוונה שאפשרויות האדם להנאה הינן מוגבלות ולפיכך אינו צריך לחמוד את של אחרים. וזו אכן תגובתו כאשר בעלי הדין מתווכחים ביניהם שאינם רוצים ליטול אלא לתת לזולת, והפתרון לדעתו של המלך שינשאו זה לזו. כלומר, החבור שבצוותא הוא האמצעי להשקטת הטענות. מה שאין כן לגישתו של אלכסנדר יש להסיר ראש הטרדנים והאוצר ילך לבית המלך. נתינה אינה קיימת לדידו, אלא לקיחה. ואפילו שהדבר גורם לסילוקם של נתיניו תושבי ממלכתו. על כך אמר לו המלך, אדם יכול להושע רק כאשר הוא מאמץ לעצמו הנהגת בהמה דקה שהיא מציינת צוותא והתעלות רוחנית החורגת ממסגרת הגוף. זריחת השמש המאפשרת פיתוח החיים היוצרים בעולם נעשית בזכות אימוץ שיטת בהמה דקה על ידי האדם.
_________________________________
לאחרונה יצאה לאור מהדורה רביעית של הספר "אבני ברקת" בארבעה חלקים:
שני חלקים על החומש, חלק שלישי על מועדים וימים מיוחדים.
חלק רביעי הגדה של פסח עם שיר השירים וביאור הגר"א.
ניתן להשיג בחנויות, או בטלפונים: 9972675-02, 050-7126758. או באימייל: [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכוח הרהור התשובה למימושה
אורות התשובה פרק ז, ב-ה
הרב מרחיב על כך שיש קול אלוקי באדם שקורא לו לחזור בתשובה אל ה' יתברך, וכאשר אדם מהרהר בתשובה הוא בעצם מצליח לשמוע את הקול הזה, ותפקידו להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצון הזה להתקרב אל ה' במעשים, ואומר הרב 'ולפי גדלה של התשובה כך היא מידת החרות שלה'.
רביבים קביעות עיתים לתורה
הדרכת התורה לכלל ישראל, לעבוד בששת ימי המעשה רוב היום ולקבוע עיתים לתורה בבוקר ובערב | ההדרכה הראויה לתלמידי החכמים הייתה, לשלב עבודה יחד עם לימוד התורה | המצווה ללמוד תורה יומם ולילה מתקיימת בשבתות ובחגים | על ידי לימוד זה הקבוע בכל יום, נחשבים כלומדים כל היום כולו | בשעות שאדם צריך לעסוק בהן בתורה, עליו להיזהר מאד שלא לבטל תורה
יומא מצוות חינוך הבנים - חינוך לשעות
השיעור עוסק בדיני האכלת קטנים וחולים ביום הכיפורים, ובוחן האם מותר להאכילם גם מעבר לצורך המינימלי של פיקוח נפש. בעקבות פסק הרמ"א והשגת ה'מנחת חינוך', הרב מנתח האם חובת התענית היא רציפה בכל רגע או מהווה מציאות יומית כוללת שברגע שהופרה פוקע איסורה. במקביל, נבחנת מהותה של מצוות החינוך – האם תכליתה הרגל לקיום מצוות בעתיד או חיוב עכשווי על מעשה המצווה, תוך השלכות מעשיות לשאלות חינוכיות שונות.
ענינו של ראש השנה עבודת ראש השנה מתוך אהבה
הרב בוחן את יסוד המצוות של ראש השנה ומסביר כיצד קיומן מתוך שמחה, חיבוב ודבקות מעורר את האהבה והרחמים של הקב"ה כלפינו בדין. דרך דברי חז"ל והראשונים על תפילות היום ותקיעת שופר, מודגש שהמבחן האמיתי של האדם הוא בעשייה שמעבר לחיוב הבסיסי ומתוך רצון פנימי עמוק.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ניצבים וילך
עַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה. - למה כתיב אֶת הַשִּׁירָה. הול"ל אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת. מה הטעם שאין מברכים את חודש תשרי בברכת החודש שבת מברכין. וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה. הטעם דכתיב וַיַּשְׁלִכֵם ל' רבתי. ומדוע כתיב חסר י'. ומדוע לא כתיב 'אל ארצות אחרות' בלשון רבים.
שיעורים בספר יהושע מבית המדרש להנהגת הארץ
יהושע פרק א'
השיעור עוסק במעברו של יהושע בן נון מחיי בית המדרש והתלות במשה אל עבר הנהגת עם ישראל וכיבוש הארץ. דרך מושגים כמו "לא ימוש" ו"חזק ואמץ", מוסבר כיצד המעבר לעשייה מעשית ומלחמה אינו ניתוק מהתורה, אלא הופעתה בשלמות בתוך מציאות החיים.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וסוד ההשגחה התמידית
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בביאור ספר הכוזרי ומזמור קל"ט בתהילים, תוך העמקה בהכרה שהבורא מחיה ומפעיל כל תנועה ואיבר באדם בכל רגע ורגע. מתוך כך מוארת מעלת ה'חסיד' החי בדבקות עליונה, ולצד זאת נשזרות תובנות על סבלנותו האינסופית של הבורא, מידות הרחמים וספרי המהר"ל.
אורות ארץ ישראל - הרב אליהו ברין סוד הגלות ותחיית ארץ ישראל
אורות ארץ ישראל א' - ג'
השיעור עוסק במשמעות הרוחנית של היציאה לגלות ככור היתוך לבירור וזיכוך כוחות החיים הישראליים והאוניברסליים. מתוך כך, מובהר תהליך הגאולה והשיבה לארץ ישראל כתנועה פנימית ועמוקה של תחייה לאומית ורוחנית שאינה מותנית מראש בתשובה שלמה.
מידות הראי"ה המצוות כציורי האמונה המעשיים
אמונה כ"א -כ"ב
השיעור עוסק בצורך המהותי של האדם באידיאל אלוקי עליון המעניק משמעות וחיות פנימית לחייו. מתוך כך מוסבר כיצד המצוות והמנהגים משמשים כביטוי מעשי וציור גשמי שמוריד את רעיונות האמונה הגבוהים אל מציאות החיים.
לנתיבות ישראל עומק השופר: זיכרון, חירות והמלכה
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א
השיעור עוסק במשמעות הפנימית של ראש השנה ומצוות השופר כחיבור בין יראה, חירות אמתית וזיכרון לפני השם. דרך דמותו של דוד המלך ונשמת כלל ישראל, מוסבר כיצד השאיפה לקרבת אלוקים והמלכת הבורא מעניקות חיות ומשמעות לכל רבדי המציאות.
כי תבוא שמחת המצוות וההידמות לדרכי השם
שיחת מוצ"ש פרשת כי תבוא
השיעור עוסק בחשיבות קיום המצוות והישיבה בארץ ישראל מתוך שמחה וברית, ומתמקד בחובת האדם להידמות למידותיו של הקדוש ברוך הוא. דרך סוגיות של גמילות חסדים ואהבת ישראל, מובהר הצורך לחבר בין הנטייה הטבעית לטוב לבין הדרכתה והכוונתה של התורה.
