ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שו"ת "במראה הבזק"
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
אדם חונה ברחוב בחניה הסמוכה לביתו כבר שנים רבות (כ-15 שנה). בזמן האחרון, דייר חדש התחיל לחנות שם, ומסרב לשנות ממנהגו על אף הפצרותיו של האדם החונה שם כבר שנים רבות. עוד נציין שבעת קניית הבית, האדם שילם עוד כ-10,000 דולר כתוספת למחיר הדירה בעקבות ה"הטבה" של חניה ליד הבית (אף-על-פי שלא רכש את מקום החניה). האם יש חזקה למקום חניה שכזה? אודה לכם מאד על הוראתכם בנדון.
תשובה:
א. אין זכות קניינית לאדם זה בחניה שליד ביתו, הואיל שזו חניה ציבורית 1 .
ב. אין חזקה לחניה במקום זה 2 , ולכן אין שום טענה על הדייר החדש שהחל לחנות שם 3 .
שו"ת "במראה הבזק" (606)
רבנים שונים
44 - אחריות בין שכנים על נזקי מים
45 - טענת חזקה על חניה ציבורית
46 - בעלות השולח על מכתב שכבר נשלח לנמען
טען עוד
^ 1.אין אדם יכול למכור מה שאינו שלו, ולכן אין באפשרות הקבלן למכור חניה ציבורית, אף אם היא ממוקמת סמוך לדירה או בית פרטי, ומטבע הדברים חונה שם האדם שהחניה קרובה לביתו. לכן האפשרות היחידה להסביר את מה שאירע היא שהקבלן העלה את ערך הדירה בכ-10,000$ בשל העובדה שדירה זו קרובה לחניה הציבורית יותר מדירות אחרות (ואולי אף בשל יתרונות נוספים בדירה, שלא הובאו לידיעתנו).
^ 2.דין זה מבואר בגמרא (בבא בתרא ס ע"א): "ר' אמי הוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה... דידי למבואה מפיק בני מבואה מחלין, גבאי דידך לרשות הרבים מפיק, מאן מחיל גבך?" אמנם, מהגמרא (בבא בתרא כג ע"א) משמע שלא כך, שכן על המשנה "ר' יהודה אומר... ואם לקחו אפילו בית רובע, הרי הוא בחזקתו" – שואלת הגמרא: הרי שנינו כבר שטוענים ללוקח "לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות – הרי זה בחזקתה". על זה עונה הגמרא שישנה צריכותא: "דאי אשמעינן התם גבי רשות הרבים, דאימור כונס לתוך שלו הוא אי נמי אחולי אחול בני רשות הרבים גביה, אבל הכא לא, ואי אשמעינן הכא דכיון דיחיד הוא, אימא פיוסיה פייסיה אי נמי אחולי אחיל גביה, אבל רבים מאן פייס ומאן שביק אימא לא צריכא". משמע מהגמרא שאם הייתה שנויה רק המשנה העוסקת ברשות היחיד, היינו אומרים שברשות הרבים אין טוענים ללוקח, כי מחילה אינה מועילה, אך כיוון שגם לגבי רשות הרבים שנינו כן, אם כן גם ברשות הרבים מועילה מחילה.
הראשונים העלו כמה אפשרויות ביישוב הסוגיות: הרי"ף והרא"ש לא גרסו את המילים "אי נמי אחולי אחול בני רה"ר גביה", וכן נראה מדברי הרשב"א (ס ע"א ד"ה אנא בני מבוי מחלין גבאי). לשיטתם אין שום אפשרות למחילה ברשות הרבים, שאף אם ימחלו אנשי העיר הזאת – הרי הרשות של כל העולם היא, והם לא מחלו. הגמרא (כג ע"א) תוסבר שהקמ"ל הוא שהטענה היא בלוקח חצר ובה זיזין הפונים לרשות הרבים שכנס לתוך שלו. כדברים אלו כתב גם הריטב"א (כג ע"א ד"ה ואי אשמועינן). וכן נראה שסובר גם רבנו ירוחם (נל"א ו קב ע"א), שכתב: "ואם יש עדים שכך היה מתחילה רה"ר – לא אמרינן טוענין ללוקח".
הרשב"א בתשובה (ב סי' רצב), וכן נראה מהתוספות (בבא בתרא כג ע"א ד"ה אחולי אחילו גביה), כתבו שאפשר לפרש שהגמרא (ס ע"א) מתכוונת למחילה בשתיקה, היינו שטוען בעל הזיז שבני רשות הרבים לא מיחו בו, ומחילה כזו אינה מועילה; אך מחילה בפירוש כן מועילה, כפי שנראה פשטות הסוגיה (כג ע"א), ולכן אם יטען שראוהו בני רשות הרבים ולא טענו נגדו כלום – לא יועיל, אך אם יטען שהתאספו הרבים ובמעמד ז' טובי העיר מחלו לו – יועיל. ב"לחם רב" (סי' טז) כתב שהרשב"א הסביר כך לסוברים שבחזקת תשמישין אין צריך טענה, אך לשיטתו, שחזקת תשמישין צריכה שלוש שנים וטענה, אי אפשר לומר כהסבר זה, שכן שם בגמרא לר' אמי היה גם זיז שיוצא מרשותו, אך בניגוד לאותו אחד שבא לדון לפניו, שהזיז שלו יצא לרשות הרבים, זיזו של ר' אמי יצא למבוי, וטען ר' אמי "דידי למבואה, מפיק בני מבואה מחלין גבאי" אם מדובר כאן במחילה בשתיקה, איך הועילה חזקתו של ר' אמי במבוי? אלא שהסבר זה הוא רק לסוברים שבחזקת תשמישין אין צריך טענה.
כיוון שדעה זו נפסקה להלכה, יש לדון באפשרות שהעלה הרשב"א. השו"ע (חו"מ סי' קנג סע' ב) כתב: "הוציא את הזיז ולא מיחה בו בעל החצר לאלתר – הרי החזיק בעל הזיז", הרי שפסק כרמב"ם, שחזקת תשמישין לאלתר הוי חזקה ואין צריך טענה. הרמ"א כתב שם: "ויש אומרים דכל חזקות אלו בעינן ג' שנים... וכן בעינן שיבא בטענה, כמו בחזקת קרקע". נראה היה שפוסק כך, אלא שעל מה שכתב השו"ע (סי' קנה סע' לה), שכל ההרחקות אם ראה חברו שלא הרחיק ושתק הרי מחל ושוב אינו יכול לחזור בו, כתב על כך הרמ"א: "וכן ראוי להורות, אע"ג די"א דבעינן חזקה שלש שנים וטענה". הסמ"ע (שם סי' קנג סע' לב) כתב שאין כוונת הרמ"א לחזור בו מפסיקתו, ואין הכרעתו כאן הכרעה כללית, אלא שיש לחלק אם עושה את הדבר בתוך שלו, ואף-על-פי-כן הצריכוהו חכמים להרחיק מרשות חברו בזה לאלתר הוי חזקה, לבין אם משתמש בשטח של חברו וטוען לחזקה בשימוש בשטח של חברו – בזה פסק הרמ"א שצריך ג' שנים וטענה. מנגד כתב הט"ז (שם סי' קנה סע' לה) שהכרעת הרמ"א היא כרמב"ם, ובכל המקומות הסתפק והביא את דברי החולקים, וכאן בא להכריע כמי לפסוק.
אם כן לא מבעיא לרמ"א (לשיטת הסמ"ע) שצריכה חזקה זו טענה ובנדון דידן אין טענה, שהרי אינו טוען שקנה חניה זו מהציבור, אלא אפילו לשו"ע ולרמ"א (לשיטת הט"ז) שפסקו כרמב"ם שאין צריך טענה, כבר כתב ה"לחם רב" שזה דווקא ביחיד שטוען לחזקה על שכנו, מה שאין כן ביחיד שטוען חזקה על הציבור – בזה לא תועיל חזקה שבשתיקה. הסברה הפשוטה היא שיש ראיה משתיקתו של יחיד למחילתו, שכן אם רצונו לעכב ולמנוע מחברו להשתמש בשלו היה עליו למחות בו, אולם ציבור אין ראיה שמחלו מזה שאיש לא מיחה בו, הן מחמת שאין מקפידים למחות כריש גלותא (בבא בתרא לו ע"א), והן מחמת ש"קידרא דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי".
כמו כן פשוט הוא שלרי"ף, לרא"ש, לרבנו ירוחם, לריטב"א ולרשב"א (בחידושים) לא תועיל טענתו, שלשיטתם אין מועילה חזקה ברשות הרבים בשום פנים ואופן. היה מקום לדון מכיוון אחר, היות שמהגמרא (בבא בתרא ס ע"א) מפורש לחלק בין מבוי לרשות הרבים, וכך אמר שם ר' אמי: "דידי למבואה מפיק בני מבואה מחלין גבאי, דידך לרשות הרבים מפיק מאן מחיל גבך", אם כן יש לנו לברר מהו ההבדל בין מבוי לרשות הרבים. הריטב"א (בבא בתרא ס ע"א ד"ה לדידי בני מבואה), בהסברו מדוע מועילה מחילה במבוי ואילו ברשות הרבים אינה מועילה, כתב: "ואע"ג דרבים נינהו כיון שהוא מיוחד להם יכולים למחול או למכור, אבל... לרה"ר מאן מחיל, דהא כל העולם יש להם בו זכות, ואפי' בני עיר אחרת". אחר-כך כתב הריטב"א: "מ"מ שמעינן מהא דכל מקום שהוא של בני העיר, שיש להם רשות למכרו, יש חזקה". יוצא מדבריו שמבוי הוא מיוחד ליושביו והם יכולים למכרו, ולכן מסיק הריטב"א שכל מקום שיכולים בני העיר למכרו בלי שיערערו עליהם בני עיר אחרת – מועילה בו חזקה על-ידי מחילה שבשתיקה, על-פי ההסבר שכתב הרשב"א בתשובה, או על-ידי מחילה בפירוש על-פי שאר הראשונים. כיוון שכך היה אפשר לומר שהואיל שבסמכות העירייה לעשות בשטחים הציבוריים כרצונה: למכור, להפקיע וכדומה, אם כן תועיל במקרה כזה חזקה, כמו שמועילה במבוי, ואליבא דהרמב"ם והשו"ע אף אין צריך לכך טענה, אלא מספיק ששתקו ולא מיחו.
אך נראה שגם אם תועיל חזקה בנדון זה, מכל מקום אין בחניה במקום מסוים, אפילו אם מדובר בתקופה ארוכה של כחמש-עשרה שנה, כדי ליצור חזקה על מקום זה. שכן, כל עניינה של חזקה הוא ביטוי לבעלות על חפץ, נכס או אפילו תשמיש מסוים, באופן שזכויות השימוש מובטחות רק למחזיק (עיין בחידושי הרי"מ פסחים ד ע"א, שעל מה שכתב רש"י, שמסירת מפתח היא קניין השכירות, כתב: "ועיקר הקניין מה שהוא בחזקתו למנוע אחר בשלו"). ולכן פעולת החזקה צריכה להיות פעולה שבמהותה מוכיחה בעלות. אם כן, אי אפשר לומר שחניה במקום מסוים למשך זמן ממושך היא פעולה שמוכיחה בעלות על מקום החניה, שכן מקום החניה הוא ציבורי והוא נועד כדי שהציבור יחנה בו, וזה שחנה בו הרי הוא כאזרח מן השורה, וכל תשמישיו בשטח זה הריהם כשל כל אדם אחר.
^ 3.היה אפשר לכפות על הדייר החדש שלא לחנות שם, מדין "כופין על מידת סדום", על-פי התוספות רא"ש ("שיטה מקובצת" בבא בתרא יב ע"ב ד"ה אמר רבא), שלמד מדברי רבה שם שכאשר נדרש אדם לוותר על חלקו בגוף הנכס לטובת האחר, ואין לו הפסד בכך – בזה נאמר "כופין על מידת סדום" (בניגוד ל"ועשית הישר והטוב", ששייך דווקא כאשר אין לאדם זכות כלשהי בנכס, שמשום "הישר והטוב" אומרים לו שיימנע מלקנות את הנכס לטובת אדם אחר שיש לו עניין בנכס, וכגון דינא דבר מצרא). אך כל זה נכון רק כאשר בתמורה לוויתור על חלקו מקבל האדם חלק אחר תמורתו, ובזה נאמר "כופין על מידת סדום", שכן לו אין זה משנה איזה חלק יקבל; אולם כאן נדרש השכן לוותר על חלקו בחניה הציבורית מבלי שיקבל אחרת תמורתה, ועוד שבשביל להגדיר מציאות זו כ"מידת סדום" יש לבדוק היטב אם אין טענה כלשהי לדייר החדש מדוע הוא חונה שם, שכן אם יצביע הדייר החדש על צורך כלשהו, ולו המינימלי ביותר, שבשלו הוא מעדיף לחנות דווקא במקום זה – שוב לא יהיה אפשרי להגדיר זאת כ"מידת סדום".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
