ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לב הלימוד -הלכות חמץ ומצה

דף הבית ראשי בית מדרש הלכה ומנהג הרמב"ם היומי ספר זמנים חמץ ומצה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשע"ח

לב הלימוד -הלכות חמץ ומצה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

יש בכללן שמונה מצוות: 3 מצוות עשה, 5 מצוות לא תעשה:

א- שלא לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה. ב- להשבית שאור מארבעה עשר. ג- שלא לאכול חמץ כל שבעה. ד- שלא לאכול תערובת חמץ כל שבעה. ה- שלא יראה חמץ כל שבעה. ו- שלא ימצא חמץ כל שבעה. ז- לאכול מצה בלילי הפסח. ח- לספר ביציאת מצרים באותו הלילה.



פרק ראשון - איסורי החמץ

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

איסורי החמץ: א- אכילתו - שנאמר ''כי כל אוכל חמץ ונכרתה'' (איסור האכילה הוא בכל שהוא, אך חיוב כרת הוא רק על כזית); ב- הנאה ממנו - שנאמר ''ולא יאכל חמץ'', שלא יהא בו היתר אכילה. ג,ד - הנחתו ברשותו - שנאמר ''ולא יראה לך שאור בכל גבולך'', ונאמר ''שאור לא ימצא בבתיכם''. ה- חמץ שעבר עליו הפסח (אפילו באונס) אסור בהנאה, מדברי סופרים, מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא.

תערובת חמץ - חמץ שהתערב בפסח בדבר אחר - אוסר בכל שהוא, ואין חייבים כרת על אכילתו. ואם אכל תערובת שיש בה כזית חמץ בכדי אכילת שלוש ביצים - לוקה מן התורה, ואם אין בה כזית בכדי אכילת שלוש ביצים - לוקת מכת מרדות.

זמני האיסור: י''ד ניסן מתחילת שעה חמישית - איסור אכילת חמץ מדברי סופרים; מתחילת שעה שישית - איסור הנאה מדברי סופרים; מחצות היום (תחילת שעה שביעית) - איסור אכילה והנאה מן התורה.



פרק שני - השבתת החמץ ובדיקתו

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

השבתת חמץ - מצות עשה מן התורה להשבית החמץ מיום י''ד אחר חצות, והיינו שיבטל החמץ מלבו ויחשוב אותו כעפר, וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל.

בדיקת חמץ - תיקנו חכמים לבדוק אחר החמץ בליל י''ד לאור הנר, ולהוציאו מכל גבולו.

מדיני בדיקת החמץ - אין לקבוע מדרש או לימוד תורה בסוף יום י''ג, שמא יימשך וימנע מבדיקה בתחילת זמנה; כשבודק בחורים ובסדקים - בודק דוקא לאור הנר, אך כשבודק באכסדרה שאורה רב - רשאי לבדוק גם לאור החמה.

מקומות הצריכים בדיקה: כל מקום שאין מכניסים בו חמץ (כגון: גג היציע, רפת בקר, לול, מתבן, אוצרות יין ושמן שאינו מסתפק מהן, בית דגים גדולים) - אינו צריך בדיקה; מקומות שבסתמן מכניס חמץ (כגון: אוצרות שכר ויין שמסתפק מהן, בית המלח, בית השעוה, בית דגים קטנים, בית העצים, בית המוריס, חורי הבית האמצעיים) - צריך בדיקה, אלא אם כן יודע בודאי שלא הכניס בהם חמץ; מקום שאינו יכול להגיע אליו - מבטל את החמץ בלבו.

ספק חמץ - באופן עקרוני אין חוששים שמא חולדה או תינוק הכניסו חמץ למקום שאין מכניסים בו חמץ, אך חוששים לכך כשיש רגליים לדבר, וכגון שהניח עשר חלות ומצא תשע, או שראה עכבר שנכנס לביתו וחמץ בפיו, או שראה תינוק נכנס ובידו ככר ולא מצא פירורים המעידים שהתינוק אכל שם את הככר, וכל כיוצא בזה. ובכל מקרה שיש רגליים לדבר שאבד שם חמץ - חייב לבדוק פעם נוספת.

חמץ שבכלים - אם יש בו כזית במקום אחד, או שני חצאי זיתים שחוט של בצק ביניהם והם ניטלים עם החוט - חייב לבערם.

חמץ שבבית - אפילו שני חצאי הזיתים אינם ניטלים יחד, חייב לבערם. ואם הם דבוקים בכתלים או בקרקע, ואין חשש שיתקבצו יחד, אינו צריך לבערם.

בדיקת חמץ בבית שכור - כשקיבל את המפתח לפני י''ד ניסן - חובת הבדיקה מוטלת על השוכר, וכשקיבל את המפתח בי''ד - חובת הבדיקה על המשכיר. השוכר בית בי''ד ניסן, הרי הוא בחזקת בדוק, עד שישמע (אפילו מנשים עבדים וקטנים שיש בהם דעת) שאינו בדוק. ואם היה בחזקת בדוק, ונמצא שאינו בדוק, אין זה מקח טעות, ועל השוכר לבדוק.

היוצא מביתו קודם הפסח: בתוך ל' יום הקרובים לפסח, או יותר מל' יום קודם הפסח ודעתו לחזור קודם הפסח - חייב לבדוק. יותר מל' יום קודם הפסח ואין דעתו לחזור קודם הפסח - אינו צריך לבדוק.



פרק שלישי - סדר הבדיקה והביעור


העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

זמן הביעור - מסוף בדיקת חמץ בליל י''ד, עד תחילת שעה שישית ביום י''ד.

י''ד ניסן שחל להיות בשבת - בודקין החמץ בליל י''ג, ומניח מעט חמץ במקום מוצנע כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת, ואת השאר מבער לפני השבת. ואם נשאר מהחמץ ביום השבת אחר ד' שעות, מבטלו, וכופה עליו כלי עד מוצאי יו''ט ראשון, ומבערו.

לא בדק בליל י''ד (בשוגג או במזיד) - בודק בי''ד בשחרית; לא בדק בשחרית - בודק בזמן הביעור (תחילת שעה שישית); לא בדק בשעת הביעור - בודק בתוך החג; לא בדק בחג - בודק אחר הרגל, כדי לבער את החמץ שעבר עליו הפסח.

ברכת הבדיקה - ''אקב''ו על ביעור חמץ''. ואין מברך אלא כשבודק בליל י''ד או ביום י''ד או בתוך הרגל, אבל אם בודק אחר הרגל - אינו מברך.

ביטול חמץ - כשבודק בליל י''ד או ביום י''ד קודם שש שעות, מבטל את כל החמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו. ואחר שש שעות, החמץ נאסר בהנאה וכבר אינו ברשותו, ולא מועיל בו הביטול. ולפיכך אם אחר שש שעות מצא חמץ שלא היה בדעתו לבטלו ולא ביערו, עבר על בל ייראה, ואינו יכול לבטלו כעת, וחייב לבערו בכל עת. ואם מצאו ביו''ט, כופה עליו כלי עד הערב, ומבערו.

יצא מביתו ונזכר שיש בו חמץ: אם יצא לעשות מצוה, או לאכול בסעודת מצוה - אם יכול לחזור לביתו לבער ולשוב לעשיית המצוה, יחזור, ואם לאו, לא יחזור. ואם יצא להציל מן הגיס, מן הנהר, מן הדליקה, ומן המפולת - יבטל בלבו ודיו. ואם יצא לצורך עצמו - יחזור מיד. ואם היה החמץ פחות מכביצה - יבטל בלבו ודיו.

אופן ביעור החמץ - שורפו, או פורר וזורה לרוח, או זורקו לים. וחמץ שנפלה עליו מפולת בגובה שלושה טפחים או יותר, נחשב כמבוער, ודי לבטל בלבו. וכן אם נתן לגוי קודם שעה שישית, אינו צריך לבער.

הנאה מהפחמים של שריפת החמץ - שרף קודם שעה שישית, מותר ליהנות מהפחמים בתוך הפסח. שרפו משעה שישית ומעלה, נאסר בהנאה, וגם הפחמים אסורים בהנאה.



פרק רביעי - לא ייראה ולא יימצא

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

חמץ שאינו שלו - אסור להשהות חמץ ברשותו, גם כשהוא טמון או נמצא בעיר אחרת או מופקד ביד גויים; אך אין איסור להשהות בביתו חמץ שאינו שלו, כגון חמץ של הקדש או של גוי. וכשמשהה חמץ של גוי ברשותו צריך לעשות מחיצה י' טפחים, שמא יבוא להשתמש בחמץ, ובחמץ של הקדש אינו צריך לעשות מחיצה, משום שהוא רגיל לפרוש ממנו.

גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל: אם הישראל קיבל אחריות על החמץ, או שהגוי אלים ויודע הישראל שהגוי יחייבו אותו על כרחו באחריות החמץ - הרי זה כחמץ שלו וחייב לבערו.

נתן לגוי חמץ בתורת משכון: פירש שאם לא יביא הכסף בזמן (שחל לפני הפסח), המשכון קנוי מעכשיו - הרי זה כחמצו של גוי; לא אמר ''קנה מעכשיו'' - נחשב כפקדון, וכחמצו של ישראל.

מכירת חמץ: מכר הישראל את חמצו לגוי, או שנתנו לו במתנה גמורה - הרי זה כחמצו של גוי, ומותר לו לחזור ולקנותו ממנו לאחר הפסח; מותר למכור לגוי בזול, ולומר לו שאולי יקנה ממנו אחר הפסח, אך אסור למכור לו על תנאי. ואם מכר על תנאי, עבר על בל יראה ובל ימצא.

תערובת חמץ (אפילו שיש רק כל שהוא חמץ) - אם היא ראויה לאכילה, יש בה איסור בל יראה ובל ימצא. ואם אינה ראויה לאכילה, מותר לקיימה בפסח, אך אסור לאוכלה עד אחר הפסח.

חמץ שאינו ראוי למאכל כלב (כגון: פת שעיפשה, מילוגמה שנסרחה), או שבטלה ממנו צורת החמץ (כגון: בגדים שכיבסו אותם בחלב חיטה, ניירות שדיבקו אותן בחמץ) - אין צריך לבערו.



פרק חמישי - חימוץ והכשרת כלים

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

החימוץ האסור - החמץ האסור בפסח הוא העשוי מחמשת מיני דגן (חיטה וכוסמת, שעורה שיבולת שועל ושיפון) המעורבים במים. מיני קטניות אינם באים לידי חימוץ אלא לידי סרחון, ואין בהם איסור חמץ. מיני דגן שלש אותם במי פירות (יין, חלב, דבש, מי תפוחים ורימונים, שמנים וכדו') ללא מים כלל, אינם מחמיצים אלא מסריחים, ומותרים באכילה.

בישול חיטים במים - אין לבשל חיטים במים, ואם התבקעו בתבשיל, הרי הם חמץ גמור. לא התבקעו - החיטים אסורים מדברי סופרים, ויש להוציאן ולשורפן, ושאר התבשיל מותר. וכן אין לקלות בצק בשמן על מחבת. ומותר לבשל פת או קמח קלוי, וכן להרתיח את המים הרבה ולהשליך לתוכן קמח (משום שהקמח מתבשל מיד, קודם שיחמיץ), אבל נהגו לאסור דבר זה (שמא לא ירתחו המים יפה יפה).

בלילת חיטים ושעורים במים - אין בוללים שעורים במים, מפני שהם רפים (=רכים) ומחמיצים מהר, ואם בלל ורפו עד כדי שיתבקעו כשיניחן על פי הביב שאופים עליו חלות, אסורים. ומותר לבלול חיטים במים כדי להסיר את הסובין, ומיד לטחון אותם במים. אך נהגו שלא לבלול חיטים במים, שמא ישהו ויחמיצו.

מצה שמורה - נאמר בתורה ''ושמרתם את המצות'', ומכאן למדו חכמים שיש לשמור את המצה מכל צד חימוץ, והזהירו שהדגן שאוכלים ממנו בפסח (למצת המצוה בליל הסדר) לא יבואו עליו מים כלל אחר שנקצר.

דברים שיש להזהר בהם, כדי שלא יבוא לידי חימוץ: אין לשין עיסה גדולה אלא שיעור חלה בלבד (כ50 סמ''ק); אין לשין במים חמים או במים שנשאבו בו ביום; אין לשין תחת השמש או תחת הרקיע ביום מעונן; אין להניח את העיסה ולהתעסק בדבר אחר; אין לעשות סריקין המצויירין (מפני ששוהים בעת עשייתם); אין שורין מורסן להניחו לפני התרנגולים, ונהגו גם שלא לחלוט אותו ברותחין.

מצה עשירה - מותר להוסיף תבלינים לתוך הבצק, או ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב. אך בלילה הראשון של פסח יש לאכול בצק שנילוש במים בלבד, משום זכרון ''לחם עוני''.

*****

דיני הכשרת כלים:

כלי חרס שהשתמש בהם לחמץ בצונן - מותר להשתמש למצה בצונן, מלבד כלי שהניחו בו שאור (ובכלל זה עריבות שמניחים בהם את הבצק עד שיחמיץ) והכלי שמניחים בו החרוסת (מפני שחימוצם קשה).

ביב חרס שאופים עליו חמץ כל השנה - אין אופים עליו מצות בפסח, אא''כ מילאו בגחלים והסיק את מקום בישול החמץ.

כלי מתכות וכלי אבנים שהשתמש בהם לחמץ ברותחין בכלי ראשון, וכן סכינים - נותנם לכלי גדול, וממלאו מים ומרתיחם בתוכו, ואח''כ שוטף אותם.

כלי מתכות וכלי אבנים וכלי עצים שהשתמש בהם לחמץ בכלי שני - נותנם לכלי גדול, ושופך עליהם מים רותחים, ושוטפם.

כלי חרס שהשתמש בהם לחמץ בחמין, אפילו בכלי שני - אין משתמשים בהם בפסח.



פרק שישי - אכילת המצה

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

אכילת מצה בפסח - מצות עשה לאכול מצה בליל ט''ו בניסן, שנאמר: ''בערב תאכלו מצות''. ומצותה כל הלילה, ומשאכל כזית יצא ידי חובתו. ובשאר הרגל - אכילת המצה רשות.

אופני האכילה: בלע מצה - יצא; כרך המצה והמרור בסיב ובלען - לא יצא; אכל בלא כוונה - יצא; אכל בשעה שהוא פטור מן המצוות, כגון שהיה נכפה - לא יצא.

אופן הכנת המצה: מצת מצוה צריכה להיות מאחד מחמשת מיני דגן, ולא מאורז או קטניות או שאר דברים; עיסה של חיטים ואורז - אם יש בה טעם דגן, יצא; מצה שנילושה במי פירות - יצא; מצה שנילושה ביין, שמן, דבש, חלב - לא יצא, משום שאינה ''לחם עוני''; פת מורסן או סובין (סוגים של פסולת הקמח) - לא יצא; אפאה בתנור, באילפס, או בקרקע - יצא; רקיק השרוי (שלא נימוח) - יצא; מצה מבושלת - לא יצא.

מצה האסורה - אין אדם יוצא ידי חובה במצה האסורה. כגון: טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו, מצה גזולה. יוצאים במצה המותרת לו ואינה ראויה לשאר בני אדם, כגון חלה ותרומה לכהנים, מעשר שני בירושלים. ואין יוצאים במצת ביכורים אפילו בירושלים, מפני שאין לה היתר בכל המושבות.

מצה המשתמרת לשם מצה - אין יוצאים אלא במצה שהשתמרה לשם מצה, ולכן אין יוצאים בחלות תודה ורקיקי נזיר שהשתמרו לשם זבח.

החייבים באכילת מצה - אנשים, נשים, עבדים, קטן שיכול לאכול פת. חולה או זקן שאינו יכול לאכול מצה - שורים לו רקיק במים (באופן שלא יהיה נימוח) ומאכילים אותו.

אכילה אחר המצה - מדברי סופרים שאין אוכלים לאחר המצה כלום. ואם אכל, חוזר ואוכל כזית מצה.

אכילת מצה בערב פסח - אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח, כדי שיהיה היכר לאכילתה בערב. ומי שאכל - מכין אותו מכת מרדות.

אכילה בערב הפסח - אסור לאכול בערב הפסח מעט קודם המנחה, אלא מעט פירות או ירקות, כדי שיכנס לאכילת המצה בתאוה.



פרק שביעי - סיפור יציאת מצרים וזכירתה

העניינים המרכזיים המתבארים בפרק זה:

סיפור יציאת מצרים - מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, בליל ט''ו בניסן, שנאמר: ''זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים... והגדת לבנך ביום ההוא'' וגו'.

ואע''פ שאין לו בן, ואע''פ שהוא חכם גדול - חייב לספר ביציאת מצרים.

לעורר הבנים - מצוה להודיע לבנים אפילו אם לא שאלו, וצריך לעשות שינוי בלילה, כדי שיראו הבנים וישאלו. השינויים: מחלקים לבנים קליות ואגוזים, עוקרים השלחן קודם שיאכלו, חוטפין מצה זה מזה, וכיוצ''ב.

אופן הסיפור - מתחיל בגנות ומסיים בשבח. דהיינו שמתחילה (בימי תרח) היו אבותינו עובדי ע''ז, עד שקירבנו הקב''ה לעבודתו. וכן שמתחילה היינו עבדים לפרעה, עד שנגאלנו ויצאנו לחירות.

פסח, מצה, מרורים - מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל ט''ו, לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים.

דרך חירות - חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה משעבוד מצרים, ולפיכך יש לסעוד בלילה זה כשהוא מיסב בדרך חירות, ויש לשתות ארבעה כוסות יין.

החייבים בהסבה: עני, אשה חשובה, בן אצל אביו, השמש בפני רבו; הפטורים מהסבה: אשה (שאינה חשובה), תלמיד בפני רבו (אא''כ נתן לו רשות).

אופן ההסבה: הסיבת ימין, על עורפו, או על פניו - אינה הסבה.

זמן חיוב ההסבה - בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות. והמיסב גם בשאר אכילתו, הרי זה משובח.

מדיני ד' כוסות: יש למזוג את היין כדי שתהיה השתייה עריבה, ואין לפחות מרביעית יין חי; מברכים בפה''ג על כל כוס וכוס בפני עצמו; מותר לשתות בין כוס לכוס, למעט בין כוס שלישי לרביעי.

חרוסת - מצוה מדברי סופרים להביא לשלחן חרוסת (תמרים או גרוגרות או צמוקים דרוסים, שנותנים לתוכם חומץ ותבלין), זכר לטיט שהיו עובדים בו במצרים.

מרור - מן התורה יש מצוה לאכול מרור יחד עם בשר הפסח, ומדברי סופרים יש מצוה לאוכלו גם בזמן הזה שאין קרבן פסח.

מיני המרור - חזרת (=חסה), עלשין, תמכה, חרחבינה, מרור (חסה מרה).



פרק שמיני - ליל הסדר ונוסח ההגדה

סדר ליל ט''ו בניסן:

כוס ראשון - מברך בפה''ג, קידוש היום, ושהחיינו.

נטילת ידיים - נוטל ידיו בברכה, ומביאים לו השלחן עם: מרור, ירק אחר, מצה, חרוסת, גופו של קרבן פסח, ובשר חגיגת י''ד. ובזמן הזה מביאים שני מיני בשר, אחד זכר לפסח, ואחד זכר לחגיגה.

טיבול הירק - מברך בפה''א ומטבל ירק בחרוסת ואוכל כזית, ועוקרים השלחן.

הגדה - אומר את ההגדה.

כוס שני - הבן שואל, ואומר הקורא ''מה נשתנה'' וכו', ומחזירים השלחן, ואומרים ''פסח, מצה ומרור'' וכו'.

ברכת הגאולה ותחילת ההלל - אומרים ''לפיכך אנו חייבים להודות'' וכו', ומתחילים שני מזמורים ראשונים של ההלל, וחותמים ''אשר גאלנו'' וכו', ושותים כוס שני.

אכילת מצה ומרור, חגיגה ופסח - נוטלים ידיים בברכה, נוטל מצה וחצי ומברך ''המוציא'', כורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ומברך ''על אכילת מצה ומרורים'' (ואם אוכל כל אחד לעצמו, מברך על כל אחד בפני עצמו), מברכים ''על אכילת הזבח'' ואוכלים מבשר חגיגת י''ד, ומברכים ''על אכילת הפסח'' ואוכלים מגופו של פסח.

בזמן הזה: מברך ''על אכילת מצה'' ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, מברך ''על אכילת מרור'' ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, כורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכל בלא ברכה.

סעודה - ממשיך בסעודה, ומסיים באכילת בשר הפסח (ובזמן הזה: באכילת כזית מצה), ואינו אוכל אח''כ כלום.

כוס שלישי - נוטל ידיו למים אחרונים, מברך ברכת המזון על כוס שלישי.

כוס רביעי - גומר את ההלל, ואומר ברכת השיר.

כוס חמישי - רשאי למזוג כוס חמישי, ולומר עליו ''הלל הגדול''.

*****

אכילת צלי בליל הפסח - ישנם מקומות שנהגו שלא לאכול צלי בלילי פסחים, שמא יאמרו שהוא בשר הפסח. ובכל מקום אסור לאכול שה צלוי כולו, משום שנראה כאוכל קדשים בחוץ.

מי שאין לו יין - מקדש על הפת, ועושה שאר הדברים כסדר.

מי שאין לו ירק אלא מרור - מברך תחילה על המרור שתי ברכות, ''בורא פרי האדמה'' ו''על אכילת מרור'', ולאחר אמירת ההגדה ואכילת המצה, חוזר לאכול מן המרור בלא ברכה.

מי שאין לו אלא כזית מצה משומרת - יאכל סעודתו ממצה שאינה משומרת, ואת הכזית האחרון יאכל מהמצה המשומרת, ויברך עליו ''על אכילת מצה''.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il