^ 1. מצינו במשנה (מגילה כז ע"ב) בעניין מכירת בית כנסת: "וחכמים אומרים, מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים: למרחץ ולבורסקי לטבילה ולבית המים". הרמב"ם (תפילה פרק יא הל' יז) וכן השו"ע (או"ח סי' קנג סע' ט) פסקו שאם עושים את המכירה על-ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, יכול הלוקח לעשות כל מה שירצה, אולם הראב"ד השיג על הרמב"ם. ה"ביאור הלכה" (שם ד"ה "ואם מכרוהו") פסק שיש להחמיר בכך. "אגרות משה" (או"ח ב סי' מה) פסק שדין כנסייה כדין ד' דברים המאוסים, ואף גרוע מכך. מקורו בסוגיה (יבמות צו ע"ב) שבה מצאנו שנענשו בכך שבית הכנסת הפך לבית עבודה זרה, ולכן נראה שאף לדעת המתירים למכור לדברים המאוסים יהיה אסור לכנסייה. וע"ע ב"מנחת יצחק" (א סי' קכ אות ה), שהביא כמה פוסקים שהסתפקו אם מותר למכור אפילו לגוי פרטי, מחשש שהוא יהפוך את המקום לבית עבודה זרה. בעניין עצם חשש האיסור להדיוט למכור בית לצורך עבודה זרה, פסק ה"אגרות משה" (או"ח ב סי' מד) שבמקום פסידא ניתן לסמוך על המתירים, כיוון שאינו מוכר לעבודה זרה עצמה, אלא למקום שבו יעמידו עבודה זרה. ובעניין הגדרת הנצרות כעבודה זרה, ראה שו"ת "במראה הבזק" (ו תשובה סא, ובמקורות שהובאו שם בהערה 4).
^ 2. כפי שהתבאר לעיל, לדעת הרמב"ם והשו"ע באופן כזה ניתן לעשות במקום גם שימוש בזוי, ואף שפסק ה"אגרות משה" (או"ח ב סי' מה) שכנסייה חמורה יותר, מכל מקום כתב שם בתשובה שכאשר מכרו בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר – אין מחויבים להילחם כנגדם, כיוון שלא מצאנו דין זה בפירוש, ואפשר שאינו חמור מד' דברים הבזויים. יש לצרף זאת לתנאים הנוספים. פרנסי הקהילה צריכים להיות שבעה או כאלו שמונו במפורש לצורך המכירה, "משנה ברורה" (סי' קנג ס"ק כט, בשם שו"ת הרשב"א א סי' תריז), ומה שכתבנו שבמקום נוכחות אנשי הקהילה מספיק פרסום, כן כתב הרמ"א (שם סע' ז).
^ 3. ה"אגרות משה" (או"ח א סי' נא) האריך וחידש, שכאשר אין צורך במבנה בית הכנסת או בדמיו לצורך בית כנסת אחר, פקעה קדושתו לגמרי. על-פי זה כתב (שם או"ח ג סי' כח), שבמקרה כזה מותר למכור לד' דברים הבזויים, ואף לכנסייה אין בידינו לאסור, כיוון שלא מצאנו חילוק לדינא. לכן יש צורך שכבר יתפללו במקום החדש (ושוב אין צורך במקום הישן), וכן שכבר שילמו עליו (ושוב אין צורך בדמים לטובת בית הכנסת). אם אין אפשרות להשיג מימון ללא המכירה, ייקחו הלוואה ויעמידו ערבים כדי שלא יהיה שעבוד על בית הכנסת לצורך ההלוואה, ואז אף אם לאחר המכירה יחזירו לערבים את הדמים, מכל מקום הדבר מותר ("אגרות משה" או"ח א סי' נ).
יש לציין, שהעובדה שכבר מתפללים בבית הכנסת החדש מועילה לפתור גם שתי בעיות נוספות שהיו עלולות לצוץ: האחת שאין להרוס או למכור בית כנסת לפני שבנו את השני (בבא בתרא ג ע"ב, נפסק להלכה בשו"ע או"ח סי' קנב,א), והשנייה שאם היה מדובר בבית כנסת של כרכים – אסור למכרו (שו"ע סי' קנג סע' ז) אלא אם כבר לא מתפללים בו ("מגן אברהם" שם ס"ק יב ו"משנה ברורה" שם ס"ק לג). בנדון דידן אין צורך בכך, שכן בגמרא ובשו"ע לגבי הריסת בית כנסת מבואר שאם ראו בו "תיוהא" (כלומר שעומד להתמוטט) מותר להרוס את בית הכנסת לצורך הבנייה החדשה. ובנדון דידן אין לך "תיוהא" גדולה מזו שבית הכנסת עלול להיסגר. וכן נראה שאין מדובר כאן בבית כנסת של כרכים (שהגדרתו שבאים להתפלל בו מכל העולם, או שהמימון להקמתו ניתן מכל העולם). ובכל אופן, משום הסיבה של המכירה לכנסייה יש צורך להתחיל להתפלל במקום החדש לפני המכירה.
^ 4. "אגרות משה" (או"ח ב סי' מד ו-ג סי' כח), אך יש להדגיש שבאופנים האסורים לא תעזור מכירה על-ידי מתווך (שם ב סי' מה).
^ 5. שו"ת "יגל יעקב" (או"ח סי' יא). בשו"ת "מנחת יצחק" (א סי' קיט אות י) כתב שנכון לתקן שכל עזרת הגברים תישאר פנויה בלי שימוש, אך נראה שמבחינה מעשית הדבר בלתי אפשרי, ולכן ידאגו לכל הפחות למקום הארון.
^ 6. ראה בהערה 1 לעיל.
^ 7. שכן תמורת המכירה אמור לשמש על-פי השאלה, לא רק לבית הכנסת החדש (וגם בזה ספק אם ניתן למכור בית כנסת לצורך כך ללא ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, משום שאין בזה עילוי בקדושה, עיין בשו"ע או"ח סי' קנג סע' ד) או לתשמישי קדושה אחרים, אלא גם לצרכים אחרים של הקהילה.
^ 8. כפי שנכתב לעיל, ישנה מחלוקת אם מועילים ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר לכך.
^ 9. הם חלק מתשמישי הקדושה המופיעים במשנה במגילה (כה ע"ב כו ע"א). אם אי אפשר להעבירם לבית הכנסת או לתת אותם לבית כנסת אחר, כתב ה"ביאור הלכה" (שם סי' קנד ד"ה תשמישי קדושה) שאין להקל ולהפקיע את קדושתם על-ידי מכירה, לכן יש לגנזם (שו"ע סי' קנד סע' ג) (ניתן למכרם לבית כנסת אחר באופן שישמרו על קדושתם, ובמעות יקנו דבר שבקדושה גבוהה יותר, כגון ספר תורה, או שימכרו על-ידי ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר, ואז יכולים לפחות להוציא את המעות לחולין (שו"ע או"ח סי' קנג סע' ב, ז). אם לא קראו מעולם על הבימה ללא מפה, דינה של הבימה אינו כתשמיש, אלא כשאר כלי בית הכנסת, שמבואר דינם בהערה הבאה (ראה "משנה ברורה" שם ס"ק י ו"שער הציון" שם ס"ק ח).
^ 10. ירושלמי (מגילה פ"ג ה"א): "כל כלי בית הכנסת כבית כנסת. ספסילא וקלטירא כבית כנסת". והביאו הר"ן (מגילה ז ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ירושלמי), ה"מגן אברהם" (סי' קנג ס"ק טו) וה"משנה ברורה" (שם ס"ק לח). על כן, אם רוצים להוציאם לחולין צריך למכרם כדין בית הכנסת, וניתן לכלול זאת במכירת כל המבנה, אך אם אינם ראויים לשימוש – דינם כבית כנסת שנהרס, שאין הפסולת שלו טעונה גניזה (שו"ת "תשורת ש"י" סי' כא, "אשל אברהם" תנינא סי' קנב).