ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- שופטים
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז, יח).
אומר רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י ז"ל, 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך', לא בלשון רבים אלא בלשון יחיד, ללמדנו שהכוונה גם לשערים הפרטיים של כל אחד ואחד. השערים שמחברים בין האדם לסביבה – הפה, האוזן, והאף, כל החושים של האדם, חוש הריח, חוש המישוש. ובכל שער בגוף צריך האדם להעמיד שופט ושוטר שישפוט מה נכון לעשות עם האיבר הזה, עם כוח הפה, עם כוח האוזן, עם כוח העין, מה לשמוע ומה לא לשמוע, מה לראות ומה לא לראות. אדם צריך לשלוט על האיברים שלו.
אברהם אבינו בהתחלה מלך על רמ"ג איברים ואחר כך לאט לאט הוא מלך על כל האיברים (נדרים לב:). יש איברים שהם נשלטים ממילא, ויש איברים שיש בהם בחירה, ועניינו של האדם לשלוט על איברים אלו - לשלוט על העיניים, לראות מה שצריך, ולא להסתכל על מה שלא צריך. לשלוט באזנים, ולהקשיב למה שצריך ולא להקשיב למה שלא צריך. וכך בפה - לדבר מה שנכון לדבר, ולא לדבר מה שלא נכון לדבר. וכן בשאר הכוחות, האדם צריך להיות מלך ושולט. "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו) - זה גם כלפי האדם עצמו, קודם כל תמלוך על עצמך. האדם צריך למלוך על איבריו, ומתוך שהאדם מלך על עצמו אחר כך הוא יכול להיות גם מלך על אחרים.
כמובן בפשט, התורה מדברת על כלל ישראל. וברוך ה' אנחנו מתקרבים למצב הזה. יש לנו שופטים. הם אמנם לא שופטים כפי שהיינו רוצים שיהיו, לפי דרכה של תורה, רק לפי השכל האנושי, אבל יש כבר מסגרת של בתי משפט. יש לנו בתי דינים, אבל עדיין אין לנו בתי דינים סמוכים. יש לנו מסגרת שהיא עדיין לא מתוקנת ולא מושלמת, אבל כל שלב זו התקדמות. יש לנו מסגרות ציבוריות מדיניות, ואנחנו מתקדמים והולכים לקראת הקיום המלא של מצוות התורה שבפרשה הזאת.
ספר תורה של המלך – הנהגות הציבור
"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", ולמלך יש מצוות מיוחדות, המלך צריך שיהיו לו שני ספרי תורה. ספר אחד כמו שיש לכולם – כפי שכל אדם מצווה לכתוב ספר תורה לעצמו, ובנוסף לזה "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם" (דברים יז, יח - יט). למלך יש ספר תורה נוסף שהוא צמוד אליו כמו תפילין שצמודים ממש לגוף. ולכל מקום הוא הולך עם ספר התורה המיוחד שלו.
מה עניינו של הספר הזה. מבאר מרן הרב במשפט כהן (סימן קמ"ג) שיש מצוות פרטיות ויש מצוות של המלך, מצוות של כלל הציבור. ואלה מצוות אחרות שצריך בשבילם דרשות מיוחדות. על כן צריך המלך שני ספרי תורה. ספר תורה אחד בתור איש ישראל, והשני בתור מלך בשביל ללמוד את הנהגת המלוכה. ושם (עמו' שט"ו – שט"ז) שהוא עוסק בענייני הצלת כלל ישראל, ודן בדיון ארוך אם אדם יחיד מחויב למסור את נפשו להציל אחרים. הוא אומר שממלחמת מצווה אי אפשר ללמוד, כי מלחמת מצווה זה עניין של ציבור. והדיון שהוא דן בעניינים פרטיים של וחי בהם ולא שימות בהם, כמה אדם צריך להסתכן בשביל אחרים וכמה לא להסתכן, לא שייך לכאן כי מלחמות זה דבר אחר. "מלחמות יוצאים מכלל זה ד'וחי בהם' שהרי גם מלחמת רשות מותרת ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה, אלא דמלחמה והלכות ציבור שאני, ואולי הוא ממכלל משפטי המלוכה שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות מלכים ה"ח שאין רשות למלך להרוג אלא בסייף".
למלך יש דינים מיוחדים הוא יכול להרוג אבל בסייף. וכן אין לו כוח להפקיר ממונם ואם מפקיר הוי ליה גזל, ומצד שני הרוגי מלך נכסיהם למלך. יש בזה הלכות מיוחדות.
עוד אומר הרב, שכל ההלכות האלה שהרמב"ם הזכיר בהלכות מלכים, אלו שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה שהם אינם על פי גדרי תורה של הלכות יחיד. שגם לאלה יש מקור בתורה אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה ומשום כך צריך שיכתוב לו שני ספרי תורה - וכל אחד לשם קדושה מיוחדת. אבל בספר התורה ששייך לכל בן ישראל, נאמר "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ.. וּלְבִלְתִּי סוּר" (דברים יז, כ) אף על פי שבספר תורה למצוות המלוכה מלך פורץ לעשות דרך ואין מוחים בידו. אם כן גם דיני מלחמה - מלחמת מצווה ומלחמת הרשות - שייכים להלכות ציבור שהן שונים לגמרי מהלכות יחיד.
בין הלכות ציבור להלכות יחיד
חשוב לשים לב להבחנה הזאת בין הלכות ציבור להלכות יחיד. ונביא כמה דוגמאות כדי להבין את ההבדל ביניהם:
חייל אחד בשירות המודיעין שמקבל המון ידיעות בשבת, לא רצה לחלל שבת אלא רק על שדרים שיש בהם סבירות שהם חשובים אבל שידורים אחרים לא רצה לקבל. הלך לשאול את רבי שלמה זלמן אוירבך מה הוא צריך לעשות בשבת, כי יש כל מיני שדרים שהם בעיניו נראים לא משמעותיים ולא חשובים ואחר כך לרשום אותם ולחלל עליהם שבת אולי זה לא נכון, האם הוא חייב לקבל אותם. אמר רבי שלמה זלמן אוירבך שאין להשוות עניינים פרטיים של שמירת שבת לעניינים של ציבור. אנשים לא נרתעים מלנסוע בכבישים למרות שיש סיכון נניח של אחד מעשרת אלפים. וראש מדינה אם הוא לא ייקח סיכון של אחד מעשרת אלפים אז הוא ייחשב לבלתי אחראי למעשיו. המקור של זה באסיא נג-נג. זאת אומרת, ציבור זה משהו אחר. לציבור צריכים כללים אחרים אפילו בספקות מאוד רחוקים, כי לסכן את הציבור זה דבר אחר מאשר לסכן את היחיד.
ניתן עוד דוגמה: בא אחד לשאול את הרב אלישיב על מקרה שהגיעה משאית עם חומרי נפץ אל המחנה, וזה היה ממש לפני כניסת השבת, וההוראות היו שצריכים לפרק את כל המשאית ולהכניס את הכול למחסנים, אבל עבודה זו לוקחת כמה שעות ויש בה חילול שבת, והסכנה שבדבר היא רחוקה. גם אם חומרי הנפץ יישארו במשאית, הסכנה שיתפוצצו היא סכנה לא סבירה. אז הרב אלישיב שאל אותו, מה הסיכוי של הסכנה, אמרו לו שזה נדיר, סכנה רחוקה מאד. אז הוא אמר: אם זו סכנה רחוקה - אסור. הלך אותו השואל ושאל את הרב שלמה זלמן אוירבך, והרב שלמה זלמן אוירבך שאל אותו: מה ההוראות של הצבא, אמר לו ההוראות של הצבא לפרק ולהכניס את הכול למחסן. אמר לו אז מה אתה שואל אותי, בוודאי שצריכים לעשות לפי ההוראות! ההוראות הן מפני חשש הסכנה, ההוראות הן לא סתם. אמנם הסכנה היא רחוקה, אבל כשמדובר בציבור גם בסכנות רחוקות צריך לחוש.
היו כמה דוגמאות כאלה ששאלו את הרב אלישיב ואחר כך את רב שלמה זלמן אוירבך. היה מקרה שסיפר רב אחד על תלמיד בישיבת חברון. זמן קצר לפני שבת צלצלו ההורים של בחור שהיה צריך להגיע הביתה ולא הגיע, והם מאוד דואגים לו, חיפשו אותו בכל חדרי הישיבה ולא מצאו אותו. חשבו מה יכול להיות, היו מקודם הפגנות נגד המיסיון ויכול להיות שהוא עצור, הלכו לברר והתברר שהוא לא נמצא בין העצורים.
הלך אותו השואל לשאול את הרב אלישיב האם מותר לחלל שבת ולחפש אותו, הוא נעדר, לא יודעים איפה הוא, בישיבה הוא לא נמצא, לבית הוא לא הגיע, משהו תמוה. הרב אלישיב התבונן מה יכול להיות, אולי הוא נמצא אצל חבר, אולי משהו אחר, למה לחוש שקרה משהו מסוכן - אמר אינני חושב שצריך לחלל על זה שבת. אותו האיש שהיה בדרך לצאת לשיעור בשבת, עבר אצל רב שלמה זלמן אוירבך וחזר ושאל אותו אותה השאלה, אמר לו: גש מיד למשטרה, קחו מכונית לנסוע לברר! אדם נעדר, זה חשש סכנה. הוא הלך וחיפש, בסוף התברר שהבחור הזה באמת היה עצור במשטרה, רק לא רשמו את השם שלו נכון, ולכן חשבו שהוא לא נעצר. הוא היה עצור בגלל שהוא השתתף בהפגנה.
אחר כך היה עוד סיפור. זה היה אותו השואל על מי שנעדר. בבית חולים עשו ניתוח לתינוק אחד, ואחרי הניתוח הזה הוא נפטר. חששו שיכול להיות שזה נובע מזריקה שנותנים אותה לכל האנשים, ולמרות שהסבירות שהזריקה היא שגרמה למות רחוקה מאד, רצו לעשות ניתוח לאחר המות כדי לחפש את הסיבה למה הילד נפטר. הרופאים הסכימו שילכו לשאול. שאלו את הרב אלישיב, והרב אלישיב אמר אם זה חשש מאוד רחוק אז למה לעשות ניתוח, אז אמר לו השואל: אני רוצה להזכיר לרב שפעם קודמת באתי לשאול את הרב על בחור אחד שנעדר והרב אמר לא צריכים לחשוש, והלכתי אחר כך לרב שלמה זלמן אוירבך והוא אמר מהר לברר את הדברים! אז הרב אלישיב צחק ואמר טוב, לך לשאול את הרב שלמה זלמן אוירבך….
הסתכלות מערכתית
מה ההבדל בין הפסיקות - הפסיקה של הרב אלישיב היא כאן ועכשיו. יש חשש רחוק, עכשיו אין חשש. אבל בסך הכול אם ישאירו מכונית עם חומרי נפץ יכול להיות, אמנם זה נדיר, אבל יכול לקרות שתהיה התפוצצות ויהיו פגיעות גדולות באנשים, זו סכנה מאוד גדולה, לא כל פעם זה קורה, זה יכול לקרות לעיתים מאוד נדירות. אז הסבירות של הסכנה היא רחוקה מאוד. אבל בציבור צריכים לעשות חשיבה מערכתית. למשל יש מחנות בצבא שהם במרכז הארץ ויש מחנות שהם בגבול. יש עמדות שהם סביב מחנות במקומות לא מסוכנים ויש מחנות במקומות מסוכנים. הרמטכ"ל לא יכול לתת לכל מחנה הוראה אחרת. אותו דבר הרופאים כשהם חושבים שצריך לעשות ניתוח, הם חושבים אלו דברים צריכים לעשות כדי למנוע התפתחות שלילית מהניתוח הזה, ואז הם נותנים זריקות שונות וטיפולים כאלה לכולם, למה, כי הרבה פעמים יכול להיות שמהניתוח הזה יקרה משהו ויכנסו לסכנה, לכן נותנים טיפולים מונעים לכולם. אי אפשר לחשוב על כל ניתוח, אם זה כן מתאים או לא מתאים, כך אי אפשר לנהוג בציבור. ההוראות צריכות להיות לכולם ומקיימים את ההוראות בכל המקרים כולם. הרמטכ"ל צריך להגיד איך צריכה להיות השמירה בכל המחנות, ואי אפשר לומר שהמחנה הזה יותר מסוכן, ולכן יהיו לו הוראות אחרות. יש הוראות כלליות, וההוראות הכלליות הן מחששות מאוד רחוקים אבל הם קורים, ולכן אלו ההוראות. כך מתנהל ציבור. בציבור אין שיקולים פרטיים.
חגורת בטיחות – דוגמה להתנהלות מערכתית
נביא עוד דוגמה מההוראות של המדינה. פעם לא הייתה חובה לחגור חגורות בטיחות במכוניות. ואז באה הגזירה שכולם חייבים להיות חגורים. אנשים חשבו מה פתאום, אנחנו נוסעים ולא קורה שום דבר, מה ההוראות האלה?! והיה צריך לכפות את ההוראות. שוטרים עמדו בדרך ועצרו מכוניות לראות אם אנשים חגורים או לא חגורים ונתנו על זה קנסות. אם היה שואל אותי תלמיד האם אני צריך לחגור חגורה בגלל הסכנה, אם אתה שואל אותי באופן אישי אני לא חושב שזה מסוכן, זה לא מסוכן. הרבה נוסעים בלי חגורות ולא קורה להם שום דבר. אבל המדינה אומרת שאם כולם יחגרו, בכל יום יינצלו אנשים, כל יום אנשים ניצלים בגלל החגורות האלה. זאת אומרת, שאתה עושה את השיקול הכללי, הכלל ישראלי, זה שיקול אחר לגמרי.
וגם בהלכות. יש הלכות שהן חגורות בטיחות מבחינה רוחנית. אנחנו חושבים למה לחשוש, וחז"ל נותנים הוראות כלליות, כמו חגורות בטיחות.
בכל יום יש תאונות, והחגורות מצמצמות את סכנת המוות או את הפציעה החמורה, בפועל זה מציל אנשים בכל יום. אבל אם נסתכל באופן אישי אז הסכנה היא חשש רחוק, ולא צריך לחשוש. הלכות ציבור, אלו גדרים אחרים. הבאנו דוגמאות.
אנחנו ברוך ה' נהיים ציבור. בחוץ לארץ חיינו חיים פרטיים. בארץ אנו חיים הפרשה הזאת היא פרשה של ציבור,
היתר הפרנסה מהציבור - לתלמידי חכמים המסורים לכלל
"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ" (דברים יח, א – ב).
הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל (פרק יג הלכה יב) מסביר מדוע שבט לוי לא זכה לנחלה בארץ ישראל בביזתה כמו אחיו.
"מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, י). לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכים מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלים ולא זוכים לעצמן בכוח גופן אלא הם חיל ה' שנאמר: "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ" (דברים לג, יא) והוא ברוך הוא זיכה להם שנאמר: "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ" (במדבר יח, כ). זהו שבט לוי שיש לו תפקיד מיוחד.
וממשיך הרמב"ם ואומר (שם הלכה יג):
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך בישר כמו שעשהו האלוהים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני אדם הרי זה נתקדש קודש קודשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזיכה לכוהנים וללוויים הרי דוד אומר: "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהילים טז, ה).
כשאני הייתי תלמיד בישיבה במרכז הרב, בשנה הראשונה או השנייה, למדתי את הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ג' הלכה י) שאומר שמי שרוצה ללמוד תורה ולהתפרנס מן הצדקה הוא מחלל את השם ומבזה את התורה, והרמב"ם אומר דברים חריפים ונוראים על מי שרוצה ללמוד תורה ולהתפרנס מן הצדקה. גם בפירושו לפרקי אבות על המשנה (בפרק ב משנה ב) 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וכו'. הוא אומר שאדם צריך להתפרנס מיגיע כפיו ולא לחיות מן הצדקה. באתי לרצי"ה ואמרתי לו אמנם יש 'היתרים' אבל אני רוצה להיות מהדר. הרמב"ם אומר דברים כאלה חריפים, נכון שיש הרבה שחולקים עליו, הרוב חולקים עליו, אבל אני רוצה לנהוג לכתחילה. הרב צבי יהודה פתח לי את הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל, שאומר שלא רק שבט לוי בלבד אלא כל מי שנדבה רוחו וכו'. אלא תלוי איך אדם ניגש לתורה, אם אדם ניגש לתורה במבט כזה, היות ואני רוצה ללמוד תורה, מגיע לי שיפרנסו אותי, ולא סתם יפרנסו אותי, אלא יתנו לי מלגה גדולה כי תלמיד חכם צריך להיות מכובד, ואוכל בנחת והרחבת הדעת כדי לעסוק בתורה. במצב כזה שאדם עוסק בעצמו ורוצה לפתח את עצמו כדי שיוכל להתקדם ולעלות במעלות הקודש ומצפה מאחרים שיפרנסו אותו כי הוא לומד תורה, על זה הרמב"ם אומר שזה חילול השם. אבל אם אדם ניגש ללימוד תורה 'כמו שלומדים בישיבה שלנו, במרכז הרב', כך הוא אמר, 'שהוא לא לומד בשביל עצמו, אלא בשביל הכלל. לא בשביל שהוא יהיה צדיק, ושהוא יצליח בעבודת ה', והוא יגיע לשלמות האישית שלו, אלא בשביל התורה. בשביל להופיע את התורה בישראל. בשביל שיופיע אור ה' בעולם. ללמוד וללמד כדי להשפיע ולתרום שיגדל אור התורה וכבוד שמים. לומדים תורה בשביל כבוד ה', אלו אנשים מיוחדים, ולא שבט לוי בלבד אלא 'כל איש ואיש מכל באי עולם שנדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל ולעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים'. אז בסדר, הוא פרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים כמו שבט לוי. גם שבט לוי מקבל מלגות מהציבור, מקבל מעשרות, אבל יש לו תפקיד. הוא לא מקבל בשביל לטפח את הצדדים האישיים שלו, אלא הוא עסוק בעבודת ה', הוא לא פנוי לדברים אחרים ולכן צריך לפרנס אותו.
הלווים בדורנו – האברכים ועוסקי התורה המסורים לכלל ישראל
אמנם הרדב"ז לא מקבל את הפירוש הזה. והוא מסביר שמה שאמר הרמב"ם שה' יזכה לו בעולם הזה דבר המספיק כמו שזיכה לכוהנים וללויים, והרי זה סותר את הדברים שאמר בהלכות תלמוד תורה, אלא הכוונה שתהיה לו סייעתא דשמיא שהוא יעבוד מעט ותהיה לו סייעתא דשמיא שלא יצטרך לעבוד הרבה.
ומו"ר הרצי"ה הסביר שהדורות יורדים וזה לא כמו בדורו של הרמב"ם. הרמב"ם היה יכול לעבוד ולהתפרנס מיגיע כפיו וללמוד ולכתוב את כל משנה תורה לכלל ישראל ולכל הדורות. אנחנו בדורות אחרים, ואם המטרה לא לקחת את התורה ולעשות אותה קרדום לחפור בה, אלא אנחנו מוסרים את עצמנו על התורה, זה משהו אחר. וכך צריך להיות כל בן תורה היום. לדעת שאנחנו באים לעסוק בתורה כדי להרבות אור ה' בעולם לא כדי להתחזק לעצמנו. כמובן שגם באופן אישי אנחנו רוצים וצריכים להתחזק ולדעת את הדרך הנכונה ולקיים אחר כך את כל המצוות, ולצאת מהישיבה מחוזקים ועוצמתיים ולחיות חיי תורה חיי קודש כמובן. אבל צריכים לשאוף מעבר לזה! לא רק בשביל השיקול האישי, אלא צריך לשאוף להתחזק עבור השיקול הכלל ישראלי. אנחנו עכשיו בשירות - שירות חיל ה' כמו שהרמב"ם כותב כאן על הלויים. זה היה התפקיד של הלווים, וכיום אין לווים. מי הלויים של הדור שלנו - אלו בני התורה! הם הלויים! התפקיד שלהם להיות חיל ה' על מנת להיות: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". כלומר מטרת הלימוד צריכה להיות רחבה יותר לא רק פרטית אישית אלא להתעלות כדי לתת, להתעלות כדי לרומם, וגם עצם הדבר שאנחנו יושבים ולומדים, אנחנו מוסיפים את אור ה' בעולם, אנחנו מוסיפים את אור התורה, וזה משפיע. כי כשאדם לומד תורה אפילו הוא לא מדבר עם אף אחד, עצם ההתעלות הרוחנית שלו משפיעה, כיוון שעם ישראל נשמה אחת, אז כל עם ישראל מתעלה. גם כשאדם לא עשה שום פעולה של השפעה חיצונית אבל הוא חלק מכל הכלל כולו וכשחלק מהכלל עולה, וזה כלל אחד מאוחד, נשמה אחת, זה משפיע על כולם. כשאדם לומד והוא יודע את הדבר הזה, והוא מרגיש חלק מהכלל וכחלק מעם ישראל, הוא כבר גורם להתעלות של הכלל.
התחזקות בלימוד בעת מלחמה
וזה מחייב אותנו בעיקר בתקופה הזאת של המלחמה. אנחנו צריכים להתאמץ ולהתמסר ללימוד לא פחות מאשר החיילים בצבא, שיש כאלה שהיו חודשים רבים ולא השתחררו, עכשיו המלחמה קצת פחות בעוצמות, יש הפסקות, אבל על כל פנים ישנם תקופות ארוכות של מסירות ועוצמה ממש יום ולילה ועם מאמצים גדולים. אנחנו גם כן, חיל ה', אנחנו צריכים לעשות את אותם הדברים. מתלוננים עלינו שאנחנו מתפנקים, בצבא החופשות הן מצומצמות, ולבחורי ישיבות יש חודש פה וחודש שם ושבועיים פה ועוד שבועיים. זה לא הסדר בצבא. אז יש תירוצים.. ונכון שאנחנו גם מתאמצים, ובכל זאת אנחנו לא אוהבים תירוצים. אנחנו צריכים להשתדל בלימוד שלנו שהוא יהיה לימוד עם כל הכוחות, ולבנות את הכוחות שלנו כדי שאור התורה יופיע בישראל בכל גדלותו.
בלי התורה אין חיים
בהמשך הפרשה, עוסקת התורה, במי שחלילה וחס הרג מישהו בשוגג, שחייב גלות, ואם הוא תלמיד חכם, אז אומרת הגמרא וכן ברמב"ם בפרק שביעי מהלכות רוצח ושמירת נפש הלכה א':
"תלמיד שגלה לערי מקלט מגלים רבו עמו שנאמר 'וחי' - עשה לו שיחיה" - תלמיד הלך בדרך, נסע במכונית, לא נזהר וחלילה וחס ופגע בשוגג במישהו והרג אותו, מגלים אותו לעיר המקלט. אבל בגלל שהוא תלמיד והוא עוסק בתורה מגלים רבו עמו, שנאמר "וחי", עשה לו כדי שיחיה, 'וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה הן חשובין' - אם תלמיד יפסיק ללמוד זה כמו למות, וכתוב 'וחי' שהוא ילך לעיר מקלט וחי. הוא צריך לחיות, ותלמיד בלי תורה זה לא חיים. כך אומרת הגמרא, וכך פוסק הרמב"ם. 'וכן הרב שגלה מגלים ישיבתו עמו' - חלילה וחס אם קרה מה שקרה והרב חייב גלות, אז מגלים את ישיבתו עמו, כי הרב בלי ישיבה, חייו אינם חיים.
חכמים מלמדים אותנו שהקשר לתורה של תלמיד, צריך להיות כזה שבלי התורה הוא מרגיש שאין לו סיבה לחיות. כך חז"ל מסתכלים על תלמיד ישיבה שחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה הם חשובים ממש, וכתוב וחי צריך לחיות. התלמיד צריך להרגיש שהתורה ממלאת אותו. אנחנו צריכים לשאוף לזה. זה לא כל כך פשוט, צריך לעמול. אין פטנטים. רק על ידי השקידה ועל ידי המאמץ ועל ידי ההתרגלות בלימוד התורה עולים ומתקדמים ובונים את הכוחות, וככל מה שאדם יותר מתאמץ ויותר משתדל ויותר מתרגל, הוא יותר בונה את עצמו ועל זה חלה סייעתא דשמיא 'פתחו לי פתח כפתחו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם'. יש המון סייעתא דשמיא עצומה על כל דבר מאמץ קטן שאדם עושה.
האיסור לפחד בעת מלחמה
כשיוצאים למלחמה, אומרת התורה:
"וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם: וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ, ב–ד).
כשהולכים למלחמה זה מפחיד ויש סכנה. החיילים יודעים שלא כולם חוזרים, אדם מפחד להיות פצוע, וחלילה וחס יותר מזה. והתורה מצווה את החיילים לא לפחד. איך אפשר לצוות על הלב שלא לפחד - אדם מפחד! אבל התורה מסבירה גם למה לא לפחד, כי ה' אלוקיכם הולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם. כל הדורות אנחנו נמצאים במצב כזה שאנחנו מאוימים על ידי גויים גדולים ועצומים מאיתנו. והתורה אומרת בתחילת פרשת עקב אתם באים לארץ ישראל ואתם תפגשו שם גויים גדולים ועצומים ענקים בני ענקים ממש, אתם לא יכולים להתמודד איתם, ולמה להיכנס לארץ ישראל למציאות שאי אפשר להתמודד איתה - התשובה כי ה' הולך עמכם, וככה המצב גם היום. אם כל הגויים היו מתקבצים ביחד, כל אלה שרוצים לפגוע בנו סוריה ולבנון מצפון, ואלו שמדרום, ואלו שבפנים הארץ, ואיראן וכדומה והיו מגובשים כולם יחד בבת אחת, ויש עוד אויבים רבים שהיו מצטרפים לחגיגה הזאת, אי אפשר היה לעמוד לפניהם. אבל הקב"ה הוא מפריד אותם, כשזה רב איתנו, אז השני לא רב איתנו, וכשזה רב איתנו, ההוא לא רב איתנו. ופה יש מלחמות בתוך סוריה… כולם בעצם מאוחדים יחד ברצון להרע לישראל אבל הקב"ה שומר עלינו כל הדורות. והיא שעמדה לאבותינו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. לא רק עומדים עלינו, הם יכולים, בפועל הם יותר חזקים. מבחינת המציאות הגשמית הם יותר חזקים, והקב"ה מצילנו מידם. לכן צריך להיות מאמינים גדולים, לא לפחד! לפחד זה חוסר אמונה! כי האדם המאמין לא מפחד. ה' אלוקיכם הולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם, כלומר חייל נדרש להיות מלא ביטחון שהקב"ה עוזר, אבל לא רק חייל, כל אדם מישראל צריך לדעת שה' אלוקינו הולך עמנו, ה' אלוקים הולך איתי.
ה' אתנו גם במלחמה הרוחנית
כל אחד צריך להיות בטוח בזה שריבונו של עולם כל הזמן מלווה אותו ואין ממה לפחד גם בהתמודדויות הרוחניות שיש לו. האויב, השטן, מנסה לפתות את האדם ולהפיל אותו, ואילולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. כלומר, אותו הרעיון יש גם ברוחניות שכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו ואילולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. היצר הרע הוא חזק, והוא מפתה וקשה להתמודד אתו, אבל אנחנו לא לבד, הקב"ה עוזרו. אדם צריך להיות בטוח שהוא רוצה להתקדם והוא נמצא במלחמה הרוחנית האמונית שלו, הקב"ה אתו, הקב"ה עוזרו ונותן לו את כל הכוחות. כשאדם מלא ביטחון ואמונה הוא מנצח. רק צריכים להשתדל, ועל זה באה סיעתא דשמיא גדולה. לא לפחד, "אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".
להוסיף זכויות בחודש אלול
אנחנו נמצאים עכשיו במלחמה, במלחמת חודש אלול. בחודש אלול אנחנו צריכים להוסיף המון זכויות. אילו ידענו לפני שנה מה יגזר בראש השנה איזה אלול היינו עושים.. חודש אלול היה אחרת לגמרי.. לא ידענו. אנחנו כעת יודעים שיכול להיות שתהיה מלחמה עוד יותר קשה בצפון, ויכול להיות שלא תהיה ברירה, ואנחנו צריכים לדעת שזה נקבע מראש השנה, וביום הכיפורים. אנחנו חייבים בחודש אלול הזה, להשקיע הרבה כוחות, והקב"ה יעזור לנו, על הכוחות שאנחנו נשקיע, שתהיה סייעתא דשמיא ונרבה זכויות, ואין זכויות גדולות כמו לימוד התורה. לימוד התורה שקול כנגד כל המצוות כולם. כל רבע שעה, כל עשר דקות יותר, כל תוספת לימוד היא תוספת של המון זכויות. ובזה אנחנו צריכים להשתדל שבעזרת ה' איש לרעהו יעזורו, ויחד אנחנו בסייעתא דשמיא כבר נכנסנו וניכנס עוד יותר לתוך הלימוד ונעשה את הדברים בעוצמות גדולות ונשתתף יחד עם כל ישראל.
ובעזרת ה' בסייעתא דשמיא החודש הזה יהיה חודש טוב, והשנה הבאה עלינו תהיה לטובה ולברכה, שנה של גאולה.
אושפיזין לדורנו | משה רבינו
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
שתי דקות על בדיקת חמץ
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
למה כולם נלחמים על ירושלים
איך מוסרים את הנפש בימינו?
ל"ג בעומר: סוד כוחו של רשב"י
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי החסיד והמצוות בספר הכוזרי
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בדמותו של החסיד על פי ספר הכוזרי, המנהל את חייו מתוך מודעות מתמדת לכך שהבורא רואה ובוחן כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו. בנוסף, השיעור מסביר כיצד החסיד מושל בכל איבריו וכוחותיו, ומכוון אותם לשמש ככלים ייעודיים לעבודת השם ולחיבור אמיתי אל השכינה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן זדונות נהפכות לזכויות
אורות התשובה פרק ו פסקה ה' - ו'
הרצון והמעשים קשורים אחד בשני, לכן כאשר האדם משנה את רצונו לטובה הוא נותן משמעות אחרת למעשה.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א לגלות את אלוקים כאבא אוהב
אורות התחיה -פסקה א'
השיעור מעמיק בפער שבין תפיסת אלוקים כשליט חיצוני הזר לנפש, לבין ההכרה האמיתית בו כנשמת העולם וכאבא אוהב המהווה את מקור החיים. מתוך עיון ב"אורות התחיה", נלמד כיצד התפתחות המידות הטובות והחיבור האורגני לכלל האומה מאפשרים לנו להתעלות מעבודת השם שמבוססת על פחד אל חיבור פנימי ועמוק של אהבה ויראת הרוממות.
תשעה באב איך לחיות את החיסרון?
מבט על תשעה באב
אופני התבוננות שונים על צום תשעה באב - בבחינת אבלות ובבחינת תשובה
הלכות שלושת השבועות הלכות תשעה באב: מערב הצום ועד מוצאי התענית
הלכה למעשה
בשיעור זה נעבור בצורה מסודרת על פני כל סדר הזמנים – החל מדיני ערב תשעה באב ומחצות היום של יום רביעי, דרך גדרי שני תבשילים בסעודה מפסקת, ועד לחמשת העינויים, הפטורים לצום (חולים, מעוברות ומניקות) ומנהגי האבלות בתפילה ובבית. דגש מיוחד בשיעור זה ניתן להלכות מוצאי תשעה באב שחל בשנה זו ביום שישי (ערב שבת) – כיצד מאזנים בין מנהגי עשירי באב לבין כבוד שבת? מתי מותר להסתפר, להתרחץ, ולכבס לבני אשכנז ולבני ספרד?
מידות הראי"ה חיבור השכל והרגש באמונה
אמונה י"ח - כ'
השיעור עוסק בחשיבות השילוב ההכרחי בין בירור שכלי לרגש פנימי חי בבניית קשר אותנטי לבורא, תוך אזהרה מפני תפיסות אמונה שטחיות או ילדותיות. כמו כן, מודגש ההכרח המעשי להתאים את ההדרכה הרוחנית ואת רמת הלימוד במדויק לכלים, למידה ולמדרגה האישית של כל לומד.
לקראת הנישואין הדרכה לשידוכים ובניית בית תורה
הרב נותן הדרכה מעשית ותורנית לבחורי ישיבה לקראת תקופת השידוכים, תוך שימת דגש על שמירה על צניעות ופנימיות הקשר, הימנעות מהשפעות תרבותיות זרות, ופרופורציות נכונות סביב אירוע החתונה ולימוד התורה. בנוסף, הרב מציג מודל מובנה בן שלושה שלבים לקבלת החלטות בבחירת בת זוג – בירור חזון הבית, בחינת תכונות אופי וכישורים, ומציאת חן – מתוך מטרה עליונה להקים יחד בית של תורה, קדושה והערכה הדדית.
דברים סוד האחדות והשראת השכינה
שיחת מוצ"ש פרשת דברים
הרב מסביר כיצד השכינה ממשיכה לשרות בעם ישראל גם לאחר חורבן בית המקדש, במיוחד כאשר העם מאוחד סביב ההלכה, בבתי הכנסת ובבתי המדרש. כמו כן, מודגש כי אימוץ "עין טובה" וחיפוש נקודות הזכות בכל אדם הם המפתח לתיקון עוון שנאת חינם ולקירוב הגאולה השלמה.
דברים חומש דברים והכמיהה לבניין המקדש
השיעור עוסק בקשר שבין פרשיות "בין המצרים" וספר דברים, לבין תהליך הכניסה לארץ ישראל והצורך בהקמת חברה ומערכת משפט מתוקנות. מתוך הלימוד על חורבן הבית, מודגשת החובה להעמיק את הכמיהה הפנימית למשכן השכינה, לפעול לתיקון רוחני ומעשי, ולצפות באופן פעיל לגאולה השלמה.
לנתיבות ישראל קץ המגולה ונצחיות הכותל המערבי
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"א
הרב מסביר את המושג "הקץ המגולה", המהווה תוכנית אלוקית וסימן מובהק לגאולה שאינו תלוי בתשובה, ומתבטא בפריחתה ומתן פירותיה של ארץ ישראל. בנוסף, הרב מסביר כי הכותל המערבי מסמל את לב האומה ומקום משכנה הנצחי של השכינה שלא זזה ממנו, והוא עומד איתן כעדות חיה לברית ולתקומת ישראל.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א השאיפה לגדלות
דרך הקודש טז - יז
לבעלי נשמות גדולות אין מרגוע עד שהם יממשו את מדרגתם. ואסור להם לחשוש לגאווה, אדרבה, הם צריכים להזהר הרבה יותר מענווה פסולה. אמנם מיצנו שנאמר על הראשונים שהם כמלאכים, אבל אל לנו להבהל אם נמצא דבר שאנו מגיעים בו למדרגה פנימית יותר מהם. כמו שמצינו שיש יתרונות לבני אדם על מלאכים
מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק לאור דמותם ותפקידם של הראי"ה והרצי"ה קוק זצ"ל
שיעור מיוחד לרגל סיום ספר אורות במסגרת התוכנית הישיבתית - סקירה על תפקידם הגדול של הראי"ה קוק ובנו הן ברובד המעשי והן ברובד השמיימי.
