ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- פקודי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
סיימנו השבת את ספר שמות, וסיום של תורה, הוא אירוע גדול וחשוב. חכמינו זיכרונם לברכה אמרו במסכת תענית (ל:): "לא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וכט"ו באב". יום הכיפורים מובן, כי זה יום סליחה וכפרה, אבל מה השמחה בט"ו באב? מסבירה הגמרא כמה טעמים, ואחד מהם, מפני שאז גמרו לכרות עצים למזבח. אז פחות או יותר נגמר חום הקיץ, והעצים כבר מלאים לחות וזה לא מתאים למזבח. אז כשסיימו אפילו רק את ההכנה למצווה, חכמינו זיכרונם לברכה אומרים שזה נקרא יום טוב, משום שסיימו לקיים מצווה. הגר"א מביא את המקור הזה ממסכת תענית בהלכות תלמוד תורה, לכך שכשאדם מסיים מסכת נהגו לעשות שמחה גדולה.
כל סיום הוא אירוע, כי כשמסיימים, רואים את כל התמונה כולה של כל לימוד התורה שהתקיים. לכן גם דרשו שהמילוי של כל אות ואות במילה 'סיום' דומה בסכום לאות הראשונה. למה? כי כשמסיימים את הכול, מבינים את התמונה כולה. גם אמרו על דרך הדרוש שמי שמשתתף בסיום, זה נחשב כאילו למד את כל המסכת. כשמסיימים חומש מחמישה חומשי תורה, זה אירוע! ואנחנו פה נפגשים בבת אחת עם כל מה ששמענו ולמדנו בספר שמות.
ספר שמות – ההופעה האלוקית הגלויה
ספר שמות הוא הספר של ההופעה האלוקית הגלויה. אל האבות הקב"ה הופיע באופן נסתר בטבע. האבות ראו שהנהגת הטבע זו הנהגה אלוקית, אף על פי שלא היה שום דבר חריג. הם ראו את ריבונו של עולם בתוך המציאות. הם ראו איך המציאות מסתדרת בהתאם לצרכיהם. הם עבדו את ה' וראו איך ה' משפיע להם הרבה טוב. האמונה שלהם הייתה עוצמתית מאוד. הקב"ה נראה אליהם ב"א-ל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם", אבל הם לא היו צריכים את זה, כי הם היו במדרגה של 'די לחכימא ברמיזא'. מספיקה להם העובדה שהם רואים את ריבונו של עולם בתוך הטבע, וזה דבר אפילו יותר גדול מאשר לראות את הקב"ה בניסים, כי הניסים הם חריגים.
בספר שמות, ריבונו של עולם מתגלה בגילוי שאי אפשר להכחיש. הקב"ה מתגלה בניסים ונפלאות שעשה במצרים וכולם רואים שזו יד ה', אצבע אלוקים, וזה ברור גם לחרטומים של מצרים ולכל העולם כולו. ריבונו של עולם מופיע בגלוי באותות ובמופתים ומוציא אותנו ממצרים. עצם המאורע של יציאת מצרים, הוא יותר גדול מכל הניסים שנעשו. עם ישראל היה משועבד במצרים מאתים ועשר שנים, ועיקר השעבוד היה מאה ושלושים שנה אחרי שמת יוסף. שיעבוד קשה מאוד עם גזרות קשות מאוד. "כׇּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" (שמות א, כב), ושמונים שנה לפני שישראל יוצאים ממצרים, הם התרגלו להיות עבדים, כבר נולדו כמה דורות עבדים, ולא יודעים מה זה בן חורין, לא רוצים להיות בני חורין. במובן מסוים זה נהיה אצלם טבע נמוך מאוד. פתאום ריבונו של עולם מתגלה ומוציא את ישראל ממצרים מהמצב הכי נמוך שיכול להיות, והם נעשים בני חורין ועבדי ה'. מהשפלות הכי נמוכה הם מתרוממים למדרגה הכי עליונה שיכולה להיות, אל הגודל הכי עליון שיכול לקרות. המעבר הזה של עם ישראל, זו עליה בבת אחת מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
ישראל יוצאים ממצרים ומגיעים לים סוף. המאורע של קריעת ים סוף, הוא הנס הכי גדול ששקול כנגד כל הניסים שנעשו לישראל במצרים עצמה. כל ישראל רואים את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, "וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד, לא). לא עובר הרבה זמן, חמישים יום מאז יציאת מצרים, והקב"ה מתגלה לעם ישראל במתן תורה בהר סיני. מקודם התגלה אלינו ריבונו של עולם במעשים, ועכשיו שומעים את קול ה'. וזה לא אפשרי שאדם, אנוש, בעל גוף, יוכל לשמוע את קול ה' ולהמשיך להתקיים. וחז"ל אומרים שבכל דיבור ודיבור מעשרת הדיברות פרחה נשמתם. ישראל בעצמם אומרים למשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל־יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו), "כִּי מִי כׇל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱ-לֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי" (דברים ה, כב), לא יכול להיות דבר כזה. זאת אומרת, אחרי כל מה שקרה במצרים ויציאת מצרים, קורה אירוע עוד יותר גדול - ישראל מקבלים את דבר ה', ודבר ה' נחקק בהם חקיקה עולמית ומוחלטת. מאז עם ישראל הוא עם ה' בכל הדורות כולם. ולמרות כל הניסיונות, וכל הדרכים שהגויים מנסים לפתות אותנו, למשוך אותנו לדרך שלהם, ומנסים לכלות אותנו, ישראל נשארים נאמנים לדרך ה' כעם, כציבור, כל הזמן. רק ישראל הם נושאים את שם ה' בעולם. זו התוצאה של יציאת מצרים ומתן תורה.
אחר כך הקב"ה מתגלה אלינו בהופעה חדשה, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). הקב"ה משרה שכינתו עלינו. קודם נפגשנו במתן תורה עם השראת שכינה חד פעמית, אבל זה לא מספיק. הקב"ה רוצה להשרות את שכינתו עלינו תמיד ובקביעות.
הקשר בין ישראל לקב"ה – קשר של קניין
המדרש אומר בסוף פרשת פקודי: "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא) - ביום חתונתו - על הים. וביום שמחת ליבו - באוהל מועד". זה כמו אירוסין ואחר כך נישואין. על הים כתוב: "עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, טז). הקב"ה עשה קניין בעם ישראל. הגמרא אומרת במסכת קידושין שאם אשה אומרת למישהו רקוד לפניי, צחוק לפניי, ואקדש אני לך. כלומר הוא עושה כאן איזה מעשה שמשלמים עליו כסף, איזו הצגה והיא נהנית, הוא מקדש אותה בהנאה הזאת שהוא נותן לה. גם בקריעת ים סוף, בהופעה האלוקית הנפלאה הזאת, הקב"ה קנה אותנו. זה נחשב "ביום חתונתו".
חשבתי על כך. חז"ל אומרים שבשלושה דרכים האישה נקנית – בכסף, בשטר ובביאה. הקב"ה קנה אותנו בכסף, כמו שאמרנו 'עם זו קנית'. במתן תורה הקב"ה נותן לנו תורה, קניין שטר, קנה אותנו בשטר. יש אומרים שזו כתובה, ויש אומרים שזה שטר קניין. ואחר כך יש ייחוד, הקב"ה משרה שכינתו בתוכנו באוהל מועד. זה הקניין השלישי, הקניין של החופה. כלומר הקשר בין עם ישראל לבין ריבונו של עולם זה קשר של הדוד והרעיה.
הדוד והרעיה – הקשר הגדול ביותר
דוד ורעיה זה הקשר הכי חזק שיכול להיות. יש קשר נישואין שהוא קשר שבא מבחירה, אדם מתחתן עם אשה זרה שהיא לא מהמשפחה. יש קשר של קירבה שהוא בא בטבע, כמו אחים, או בני אחים. זה קשר משפחתי, אבל לא קשר של נישואין. אבל כשאדם נושא את בת אחותו או את בת אחיו, הקשר הוא גם מבחירה, וגם מצד הקרבה, האהבה היא גם בטבע כי הם משפחה. לכן החיבור בין הדוד והרעיה הוא החיבור הכי טוב שיכול להיות. כביכול כך הקשר בין ישראל לריבונו של עולם. מצד אחד קשר מוחלט, ומצד שני קשר של בחירה. הקב"ה כפה עלינו הר כגיגית, הקב"ה טבע בתוכנו טבע כזה של אמונה, טבע של קשר כזה שהוא בטבע, בסגולה, ומצד שני נתן לנו אפשרות לבחור כדי שהקשר יהיה קשר מושלם מכל הצדדים. לא מצד המחויבות אלא גם מצד הרצון.
אם כן כשמסיימים את הספר, אנחנו פוגשים בשלמות את כל ההופעה האלוקית העליונה הנפלאה הזאת. רואים את התמונה בשלמותה. זה עניינו של סיום.
השמחה הגדולה בסיום הזמן
אנחנו היום נמצאים גם בסיום הזמן וסיום המסכת. אולי נשארו חלקים שאנשים צריכים עוד להשלים, אבל אנחנו מסיימים את הסדר הקבוע של הלימוד. הסיום של הזמן, זה אירוע יוצא מן הכלל. אירוע נפלא. מתבוננים על כל החודשים האלה, כל חודשי החורף שעברנו. אלה היו חודשים נפלאים של לימוד תורה והתעלות רוחנית. מתבוננים בכל מה שלמדנו בעיון, בבקיאות, באמונה, בהלכה. מסתכלים על כל התמונה ביחד, ורואים את היופי ואת השלמות. והשמחה צריכה להיות שמחה גדולה יוצאת מן הכלל, השמחה צריכה להתפרץ, צריכים לרקוד כל הלילה על שזכינו ללמוד זמן שלם... אם שמחים בלימוד התורה, אז אוהבים את לימוד התורה, ולומדים יותר טוב. כשיודעים לראות את הטוב את הגודל הזה של הלימוד, מה שזה עשה ופעל עלינו, אז שמחים. אני לא יודע אם אתם מרגישים כמה השתנתם וכמה התרוממתם במשך החורף הזה. כיוון שזה נעשה בהדרגה, ולא באופן חד פעמי, אבל מי שמסתכל עליכם מבחוץ, רואה את השינוי הגדול, רואה את ההתפתחות ואת ההתרוממות, את האיכות האישית שהולכת ונבנית, הולכת ומתקדמת, ועל זה צריך לשמוח שמחה מאוד גדולה.
התבוננות בסיום מסכת יבמות
סיום שלישי זה סיום הלימוד של מסכת יבמות. אני מקווה שיש הרבה מסיימים בעזרת ה'. גם את מסכת יבמות, יש לראות אותה באופן שלם. מסכת יבמות מלמדת אותנו שהקשר בין בני הזוג הוא קשר עמוק ועוצמתי, זה לא רק קשר עם הבעל. זה קשר עם כל המשפחה. יש זיקה. יש קשר, והקשר חזק מאוד. אם נולד בן אז בין כה וכה הקשר כבר קיים כי הוא מבטא את הקשר, וכבר לא צריך את החיבור של הייבום וכדומה. אבל אם לא נולד בן, יש קשר עמוק בין בני המשפחה. בכלל, לימוד מסכת יבמות מלמדת אותנו את הגודל של נישואין וחיי המשפחה. אם הבעל נעלם, אי אפשר להתיר את האשה, צריך לברר. יכול להיות שהבעל נמצא באיזשהו מקום, והקשר הוא הדוק מאוד, כמו שאמרו חז"ל שקודם שאדם מתחתן הוא פלגא דגופא, וכשאדם מתחתן הוא כאילו נהיה גוף אחד עם אשתו. ומכיוון שהקשר עמוק מאוד, צריכים לדעת אם הקשר הזה עוד קיים, אם עדיין הבעל נמצא באיזשהו מקום - זה לא פשוט. עוד מלמדת אותנו מסכת יבמות, שכיוון שמשפחה זה דבר מאוד גדול וקדוש, זה יכול להיות רק בהתאמה בין בני הזוג. יש כאלה שהם אסורים לבוא בקהל. יש כל מיני מדרגות של אנשים. הכל צריך להיות בהתאמה מאוד נכונה. כלומר המסכת מלמדת אותנו את עניינה של המשפחה בישראל, ואנחנו לומדים ומכירים מכל הצדדים. למדנו את פרטי הדברים, ויש רוח גדולה פנימית בתוך כל פרטי ההלכות הללו שלמדנו אותם. כשמסיימים את המסכת, אז השמחה מאוד גדולה. אם מסיימים כריתת עצים למערכה, זו שמחה, על אחת כמה וכמה כשמסיימים מסכת, השמחה צריכה להיות מאוד גדולה.
השמחה בלימוד התורה
השמחה בתורה, קשורה בהכרת ערכה של תורה. לא נכון שיבוא אדם בסוף הזמן ויגיד: 'הזמן הזה לא היה כל כך מוצלח, אני פה ושם לא מילאתי את מה שחלמתי ורציתי וכדומה, בזמן הבא נלמד יותר טוב'. אסור להגיד דבר כזה! צריך לראות את כל הטוב שהיה בזמן הזה ולשמר אותו. כשאדם אומר בצורה כזאת כאילו הוא אומר מזה אני נפרד, מזה אני לא מרוצה, ואז הוא מפסיד את כל ההישגים ואת כל הלימוד שלמד. צריך אדם להיות מלא שמחה במה שהוא למד. נכון, צריך לשאוף ליותר, אבל זה לא אמור להפריע לשמחה שצריך לשמוח על מה שהאדם למד. יסוד לימוד התורה הוא ללמוד תורה בשמחה. התורה והשמחה זה חדא. אי אפשר ללמוד תורה בלי שמחה, ואי אפשר להיות שמח בלי תורה. כבר הסברנו שאבל שאסור לו להיות בשמחה - אסור לו ללמוד תורה. את כל המצוות הוא יכול לקיים. אמנם את כל המצוות צריך לעשות בשמחה, אבל כשאדם עושה מצווה, הוא יכול לשמוח ויכול שלא לשמוח. אבל כשאדם לומד תורה, הוא לא יכול שלא לשמוח, וכיוון שאבל אסור לו לשמוח, אז אסור לו ללמוד תורה. הטבע של התורה הוא שהיא משמחת, לא יכול להיות אחרת. "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם" (תהילים יט, ט).
אז כשמסיימים את החומש, את הזמן, ואת המסכת, השמחה גדולה מאוד. ממש צריך להרגיש בשמיים...
ראש חודש ניסן – התבוננות ב'שנת החודשים' מניסן ועד ניסן
יש לנו 'סיום' נוסף. עכשיו ראש חודש ניסן, ונסתיימה שנת החודשים. שנת החודשים היא שנה ישראלית. כשבית המקדש היה קיים, היו מתחילים להביא קורבנות במקדש משקלים חדשים, כי זו שנה אחרת חדשה. שקלים שהיו של שנה שעברה, מתאימים לשנה שעברה, אבל עכשיו צריך להיות שקל חדש. זו התחדשות. בכל ראש חודש יש גדר של התחדשות, ובראש חודש ניסן יש התחדשות כפל כפליים - "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחׇדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב). יש ראש השנה לשנים ויש ראש השנה לחודשים. חודש ניסן זה חודש ששייך לראש החודשים. ניסן זה החודש הראשון. חז"ל אומרים שישראל נגאלו בניסן ועתידים להיגאל בניסן כך סובר רבי יהושע. רבי אליעזר סובר שבראש השנה. כלומר יש כאן שתי הסתכלויות ושתיהן נכונות. יש בחינה של הופעה של ריבונו של עולם במידת החסד - בניסן, ויש הופעה של ריבונו של עולם במידת הדין, וזה בראש השנה בחודש תשרי. נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע מתי ואיך תהיה הגאולה. האם הגאולה תהיה במידת החסד או שתהיה במידת הדין? ובמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע הלכה תמיד כרבי יהושע. זאת אומרת, שיש כאן התחדשות של השנה, ולכן בחודש ההתחדשות, זה הזמן להתחדשות של עם ישראל. זה הזמן להתחדשות של הגאולה.
אז גם יש כאן בחינה של סיום שנה של החודשים. ובכל סיום כפי שהזכרנו, צריכים לראות את כל התמונה כולה. איך עברה כל השנה הזאת מניסן ועד ניסן, מה הגודל של השנה הזאת, מה למדנו, לא רק בהסתכלות של בית המדרש, גם בהסתכלות כוללת. אנחנו נמצאים במצב של מלחמה והתקדמנו מאוד בשנה הזאת. בשנת החודשים האלה היו הרבה הופעות עליונות נפלאות של ניצחונות, פלאי פלאים, כמו מה שהיה עם החיזבאללה (מבצע 'הביפרים'), ואנחנו הולכים וממשיכים להכות את אויבינו מכה אחרי מכה. יש גם התעוררות רוחנית, תורנית-אמונית בעקבות המצב הזה של המלחמה. החטופים שחוזרים אומרים שראו את ריבונו של עולם בתוך המנהרות. בדרך כלל היו חלקים מהציבור שלא רצו לשמוע דברים כאלה של דברי אמונה ושם שמים, אבל כשהחטופים אומרים, אי אפשר שלא לשמוע להם, וזה עושה שינוי. אנחנו לא מרגישים, זה הכול ריבונו של עולם מכוון, זה תהליך אלוקי. הקב"ה נותן שיעורים באמונה. זה שיעור כלל ישראלי, ולא רק כלל ישראלי, אלא כלל עולמי. כל העולם מתרגש מהחזרת החטופים, והם יודעים לחזור על המילים שלהם, ועל מה שהם אמרו. חטוף חוזר ואומר שהוא רצה וחיכה כל הזמן לשמוע קידוש, רצה להדליק נרות שבת וכדומה. בזה צריכים להתבונן. כשמתבוננים בהתבוננות כללית רואים את התמונה הנכונה. ביומיום יש תלונות על כל מיני דברים האם היו צריכים לעשות כך או אחרת, אבל בסיום כשרואים את כל התמונה, רואים את המהלך האלוקי. רואים את האור. רואים את ההתקדמות.
הכח ליצור תורה – רק בארץ ישראל
ראש חודש מלמד אותנו את מעלתם של ישראל, עם סגולה. הקב"ה נתן לישראל כוח גדול מאוד לקדש חודשים, ליצור מציאות הלכתית, ליצור תורה. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם" (ישעיהו ב, ג).
הגמרא במסכת ברכות אומרת שצריך לקדש חודשים ולעבר שנים דווקא בארץ ישראל, כי הפסוק אומר "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ͏ִם". והדבר תמוה, מה זאת אומרת "כי מציון תצא תורה", וכי אין בתי דין בחוץ לארץ? הפירוש הוא שהתפקיד של בתי הדין בדרך כלל הוא לברר מה התורה אומרת, אבל לא ליצור תורה, ואם בית דין טעה אז הוא חוזר בו, ואם בית דין של כלל ישראל טעה אז צריכים להביא פר העלם דבר של ציבור כדי לכפר. בית דין לא קובע את התורה אלא הוא רק מברר את התורה. אבל בקידוש חודשים בית דין יוצר את התורה. "אתם" - אפילו שוגגים, "אתם" - אפילו מזידים". גם אם בכוונה קידשו את החודש לא נכון, בית דין החליט שכך יותר טוב, כי אז פסח לא יצא קרוב לשבת, או כל החלטה שהיא - אם בית דין החליט, כך עושים ולא חוזרים. אפילו באים ואומרים לו – טעית! כיוון שהוא קידש את החודש, החודש התקדש. זאת אומרת שהקב"ה נתן כח לעם ישראל למנות בתי דינים שיכולים ליצור את התורה. יצירת התורה יכולה להיות דווקא בארץ ישראל. על זה נאמר: 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'.
הירושלמי במסכת נדרים מספר שחנניה בן אחי רבי יהושע עיבר שנים בחוצה לארץ, והרי צריך לעבר בארץ ישראל. שלח לו רבי שלוש אגרות על ידי רבי יצחק ורבי נתן, והוא אמר להם תתנו את האגרות אחת אחרי השנייה. באגרת אחת כתב לקדושת חנניה, כלומר כיבדו באופן מאוד מיוחד, ובחדא כתב גדיים שהנחת נעשו תיישים, כלומר כתב לו, תדע לך כשהיית בארץ ישראל, אז התלמידים בישיבה היו קטנים עוד לא היו תלמידי חכמים, אבל בינתיים הגדיים נעשו תיישים, הם גדלו והם בעצמם יכולים לעשות את עיבור השנה וקידוש החודש. זה מאוד משמח את הלב, שהישיבות בארץ ישראל התפתחו ויש שם כבר תלמידי חכמים גדולים. בשלישית כתב לו, אם אין אתה מקבל עליך שעיבור השנה צריך להיות בארץ ישראל, 'צא לך למדבר האטד ותהיה שוחט ונחוניא זורק' – כלומר, אתה רוצה לעשות תורה חדשה, כי עיבור שנה צריך להיות בארץ ישראל. אתה רוצה ללכת בדרך חדשה, וזו לא דרכה של תורה.
הגמרא מספרת ש"קדמיתא איקרו", כלומר בהתחלה קיבל את האיגרת ברצון וכיבד מאוד את השליחים, את רבי יצחק ורבי נתן. בשנייה, גם כן כיבד אותם. בשלישית הוא כעס עליהם והתחיל לבזות אותם, אז הם אמרו לו: אחרי שכבר כיבדת אותנו, ואמרת שאנחנו תלמידי חכמים חשובים, אתה לא יכול עכשיו לחזור ולבזות אותנו. אז קם רבי יצחק וקרא כתוב בתורה 'אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע'. האנשים ששמעו אותם אמרו: אתם טועים! מה זה מועדי חנניה? צריך להיות כתוב "אלה מועדי ה'". ענו להם השליחים: אצלנו זה מועדי ה', פה זה מועדי חנניה. קם רבי נתן והשלים 'כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד'. אמרו לו: מה פתאום! כתוב 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'! ענה להם השליחים: אצלנו זה כך, אבל אצלכם בבבל זה אחרת, אתם עושים תורה חדשה, אתם רוצים לקדש חודשים בחוץ לארץ. רבי חנניה מאוד נפגע מזה, והוא הלך אל רבי יהודה בן בתירה לנציבים, ואמר: תראה מה שהם עושים לי. אמר לו: תלמידי החכמים שבארץ ישראל צודקים, עכשיו שיש שם אנשים גדולים, זה התפקיד שלהם לקדש חודשים ולעבר שנים.
מעלת וחיבת תלמידי חכמים של ארץ ישראל
הגמרא ממשיכה ואומרת: "אמר הקב"ה: ביותר הם חביבים עלי זקני הגולה", כלומר בגולה יש ישיבות גדולות ומפותחות והן חביבות עלי מאוד, אבל "חביבה עלי כת קטנה שבארץ ישראל, מסנהדרין גדולה שבחוץ לארץ". נכון, תלמידי החכמים שבחוץ לארץ, הם תלמידי חכמים גדולים, מאוד חביבים, אבל עוד יותר מהם חביבה כת קטנה שבארץ ישראל. אפילו הם לא כל כך גדולים כמו תלמידי החכמים שבחוצה לארץ, אבל הם בארץ ישראל.
אני לומד מהירושלמי הזה גם ביחס לתלמידי חכמים של תורת ארץ ישראל. חביבים על הקב"ה כל לומדי התורה, אבל עוד יותר חביבים תלמידי חכמים של תורת ארץ ישראל, הם חביבים מאד מאד על הקב"ה. חביבים על הקב"ה גם תלמידי חכמים שבבבל. אך הם נקראים חובלים, שחובלים זה את זה. תלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים נועם שמנעימים זה לזה בהלכה. כל מי שעוסק בתורה וכוונתו לשם שמיים - חביב. אבל יש מדרגות בחביבות, החביבות של תלמידי חכמים של ארץ ישראל היא עוד יותר גדולה, והסוג של תלמידי חכמים של ארץ ישראל, שמנעימים זה לזה בהלכה, שלא חושבים שאני צודק ואתה לא צודק ונמצאים תמיד במחלוקות, אלא שכל אחד יודע לכבד את השני כמו שבית הלל היו מכבדים את בית שמאי. אלה תלמידי החכמים החביבים.
זה מוסיף על מה שדיברנו. שברוך ה' למדנו לא סתם תורה, אלא למדנו את תורת ארץ ישראל. ואנחנו עוסקים בהתבוננות בדרך המיוחדת של עם ישראל שחוזר לארץ ישראל ונמצא בתהליך הגאולה. במבט כזה לימוד התורה הוא אחר, וקיום המצוות הוא במדרגה אחרת. הכול במדרגה חדשה. אין מה להשוות בכלל בין לימוד התורה שהיה לנו בחוץ לארץ, ללימוד התורה שאנחנו זוכים בארץ ישראל, ואין מה להשוות בין לימוד התורה שהיה לפני קום המדינה ללימוד התורה שאחרי קום המדינה, כשאנחנו משוחררים מעול גויים ואנחנו נמצאים פה. ככל שעם ישראל חוזר לארץ ישראל והתהליך של הגאולה יותר מתפתח ויותר מתקדם, אז גם התורה מופיעה בצורה יותר גדולה. אולי אפשר גם להגיד להיפך, כיוון שהתורה כל הזמן הולכת ומתקדמת, אז התהליך של הגאולה הולך ומתפתח, כי הא בהא תליא. הגאולה תלויה בתשובה, והתשובה תלויה בגאולה. יותר גאולה, יותר תשובה, ויותר תשובה, יותר גאולה. זה תהליך משולב.
אם כן אנחנו מקבלים עלינו תמיד להתבונן במבט הכללי הגדול הזה. סיימנו את ספר שמות. סיימנו את המסכת. סיימנו את הזמן. עלינו להיות בשמחה גדולה מאוד, ולבוא אחר כך לזמן הבא בעזרת ה' בכפל כפליים של כוחות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
החופש הגדול חוסן רוחני בימי בין הזמנים
הרב עוסק בחשיבותו המיוחדת של לימוד התורה דווקא בימי בין הזמנים, בהם הלימוד מגיע מתוך בחירה חופשית ומתיקות מיוחדת, המהווה בסיס לחוסן הרוחני של עם ישראל. כמו כן, הרב מדגיש כיצד כוחה של התורה והיראת שמיים משמשים כעוגן חיוני להתמודדות מול אתגרי הרחוב והאווירה המתירנית בתקופה זו.
עקב פרשת עקב – לא תירא מהם
זה הכל בתוכנו בראש שלנו ובהסתכלות שלנו משם הכל מתחיל ולכן השינוי הגדול צריך להתרחש קודם כל בתוכנו ממש בתפיסתנו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת עקב
מה הטעם שבתחלה אמר וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן לשון רבים, ואח"כ אמר וְשָׁמַר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ לשון יחיד. 'אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל', אַל תִּקְרֵי 'אֲבָנֶיהָ', אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. צריך להבין למה הוציאו את המקרא מידי פשוטו. מה הטעם שבברכות התורה אומר 'בָּרְכוּ אֶת יְ-הֹוָה הַמְּבֹרָךְ'. והוא שם יְ-הֹוָה שהוא מידת הרחמים, ואילו בברכת המזון אומר ברוך א-לוהינו שאכלנו, מזכיר שם א-להים שהוא מידת הדין. מה נשתנה ברכת התורה שחיובה מן התורה הוא לפני הלימוד, שהרי מברך ברכות השחר טרם תחילת לימודו, מברכת המזון שחובתה היא רק לאחר האכילה
קרח מבחן הקטורת של משה
לשיטת רס"ג ורמב"ן משה הציע את מבחן הקטורת לפי הוראה מה'. לפי חזקוני משה הציע אותו מדעתו מתוך הנחה שהם לא ירצו למות ולא יקטירו, לפי ר' חיים פלטיאל מבחן הקטורת לא היה אסור ולא מסוכן.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מצוות ירושת הארץ
עיון בשיטת רש"י והרמב"ן במצוות ירושת הארץ, האם המצווה היא לגרש את האויבים או לשבת בארץ.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפוחי זהב במשכיות כסף
כיצד ניתן להעביר את עומקה הפנימי של התורה לדורות הבאים מבלי לפגוע בהם או לעוות את כוונתה? דרך בחינת המושג "תפוחי זהב במשכיות כסף", השיעור יעסוק במבנה הרב-שכבתי של התורה המשלב פשט, רמז, דרש וסוד כמיקשה אחת בלתי נפרדת.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מעמדם הלכתי של חוקי המדינה
השיעור עוסק במעמדם ההלכתי של חוקי המדינה ודיני המלכות, תוך בחינת המקורות ההיסטוריים וההבדלים שבין הגישות השונות ביחס לתוקפם. במהלך השיעור נדון הגבול שבין סמכותו הלגיטימית של השלטון לבין גזל, לצד בירור השלכותיהם של הדינים הללו על המציאות הישראלית הנוכחית.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו פרה אדומה ורפואה מודרנית
בשיעור ייחודי זה, נצלול אל תוך עולמו של המרצה, אשר משתף בסיפורים אישיים מרתקים על משפחתו, ועל החיבור הייחודי שבין סוגיות הלכתיות עתיקות לבין עולם הרפואה והטכנולוגיה המודרנית. השיעור נע בין ההיסטוריה המרתקת של שיקום עולם התורה, דרך מאמצים בני זמננו להשבת סוגיות מקדשיות לקדמת הבמה, ועד לפתרונות הלכתיים ורפואיים מתקדמים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו כוחה של עצירה: תענית מול אבלות
השיעור בוחן את כוחם של ימי החורבן והצום לא כמצב של חוסר אונים, אלא כהזדמנות ייחודית להתעלות ולתשובה. דרך ההבחנה של הרמב"ם בין אבלות לתענית, נגלה כיצד דווקא מתוך הכרת החיסרון והשבר נפתח הפתח לבניין רוחני מחודש.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מסירות נפש ורוח מלחמה
בשיעור זה נעסוק בפרשות מטות-מסעי ונתעמק בפרשת מלחמת מדין תוך בחינת סוגיות הלכתיות והשקפתיות מרתקות. נברר את המקורות לעניין השארת "רוח רביעית" לבריחת האויב, נדון במעמדו של פנחס כמשוח מלחמה, ונסיים בהנחיות מעשיות לניצול נכון וקדוש של ימי בין הזמנים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפילה כממשיכת עבודת הקורבנות
השיעור עוסק במהותה של התפילה, ומציג את התפיסה לפיה כוחה של התפילה יונק וממשיך את עבודת הקורבנות שהתקיימה בבית המקדש. דרך בחינת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, מוסבר כיצד עבודת הקורבנות והתפילות נועדו לעדן ולאזן את העולם הגשמי, ולהעלותו בהדרגה לקדושה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו האור המפציע: תהליך הגאולה וקושי הגלות
בשיעור זה, מנתח הרב את דברי הראי"ה קוק זצ"ל בעין אי"ה, הדנים במעבר המורכב וההדרגתי מחושך הגלות אל אור הגאולה. מתוך כך, השיעור מציג את התפיסה כי דווקא מתוך המשברים ותופעות הבוסריות של דור עקבתא דמשיחא, נבנים בהדרגה כוחות החומר והרוח של עם ישראל לקראת הגאולה השלמה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו דילמות חיים ומוות בסל התרופות
השיעור עוסק בדילמות המוסריות, הכלכליות וההלכתיות המורכבות שעמן מתמודדת ועדת סל התרופות בישראל בבואה לתעדף תרופות וטכנולוגיות תחת מגבלת תקציב נוקשה. באמצעות דוגמאות רפואיות ומקורות תלמודיים, המרצה מנתח את ההכרעה הקשה בין הארכת חיים לשיפור איכותם, ובין הצלת הפרט לעומת טובת הכלל כשותפות ציבורית.
