ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- נשא
סיון התשפ"ה
מפטיר וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה (שופטים יג)
פרשת נשא
עלון פרפראות בפרשה וחידושי תורה מ א' ועד ת' על פ רשת הש בוע עניינא דיומא מפרשי ומדרשי חז"ל
התשובות מסודרות לפי סדר א-ב
בפרשת נשא 176 פסוקים = למעול , עננו
פרשת נשא היא הארוכה ביותר מבין כל הפרשיות בתורה. המזמור הארוך ביותר בתהלים – מזמור קיט – יש בו 176 פסוקים. המסכת הארוכה במסכתות התלמוד – מסכת 'בבא בתרא' – כוללת 176 דפים. בפרשת נשא ישנה אריכות גדולה במדרשים ובזוהר יותר מאשר בכל פרשיות השבוע, כי פרשה זו חלה על פי רוב מיד אחרי חג השבועות, זמן מתן תורתנו, והראו חז"ל מידת התפשטות והתרחבות, מעין התקשרות וחביבות יתר לתורה שזכו בה בזמן קבלתה. וכתיב (איוב יא ט) אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם . (חידושי הרי"ם)
מובא בספה"ק שמספר קע"ו פסוקים בפרשת נשא מכוון לבטל את קליפת 'צפו' העולה בגימטריא קע"ו. (בית ועד לחכמים בשם ר' דוד מסקווירא זצ"ל)
בפרשה 18 מצוות , מתוכן 7 מצוות עשה ו-11 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
עשה : שלוח טמאים חוץ למחנה שכינה • וידוי על החטא • סוטה שיביאנה הבעל אל הכהן ויעשה לה כמשפט הכתוב • מצות גידול שער הנזיר • גלוח הנזיר והבאת קרבנותיו • ברכת כהנים בכל יום • משא אהרן בכתף. לא תעשה : שלא יכנס טמא בכל המקדש • שלא ליתן שמן בקרבן סוטה • שלא להשים לבונה בקרבן סוטה • שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר • שלא יאכל הנזיר ענבים לחים • שלא יאכל הנזיר צמוקים • שלא יאכל הנזיר זרע ענבים • שלא יאכל הנזיר קליפת הענבים • שלא יגלח הנזיר שערו כל ימי נזרו • שלא יכנס הנזיר לאהל המת • שלא יטמא הנזיר במת ובשאר טומאות.
• יְבָרֶכְךָ יְ-הֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ . ג' תיבות בפסוק, כנגד ג' בני אדם שקוראים בתורה ביום ב' וביום ה' ובמנחה של שבת.
• יָאֵר יְ-הֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ . ה' תיבות בפסוק, כנגד ה' בני אדם שקוראים בתורה ביום טוב.
• יִשָּׂא יְ-הֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם . ז' תיבות בפסוק, כנגד ז' שקוראים בפרשה בשבת.
וכולן צריכים לברך לפניה ולאחריה, ביום זה"ב קוראים י"ו בני אדם ומברכים ל"ב ברכות, לומר ששקולים כאילו קיימו כל התורה כולה המתחילה ב' בְּ רֵאשִׁית בָּרָא אֱ-לֹהִים ומסיימת בל' לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל , וזהו ל"ב. ביום טוב קוראים ה' ומברכים עשרה ברכות, חביבין ישראל כאילו קיבלו י' הדיברות בהר סיני דכתיב (דברים ד ט) וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ וסמיך ליה יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב , וארז"ל (קידושין ל.) כׇּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינַי. בשבת קוראים ז' ובהם י"ד ברכות ומפטיר שניים הרי י"ו, עֵץ חַיִּים הִי"א לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג יח). באמצע שבוע ג' עולים ואומרים ו' ברכות כאילו עסקו בו' סידרי משנה. ביום הכיפורים ששה עולים וי"ב ברכות כאילו קיימו העולם כולו המתנהג על פי י"ב מזלות. בר"ח ד' עולים ומברכים ח' ברכות ניצול מח' יוֹרְדֵי בוֹר (ביחזקאל). ו' פעמים ךָ בג' פסוקים אלו עולים במנין ק"כ, כנגד ק"כ ימים שעמד משה בהר. ובהם ס' אותיות כנגד ס' מסכתות. (רבינו אפרים)
בפסוק הראשון יש ט"ו אותיות כנגד שם י-ה, ובפסוק השני יש כ' אותיות וזה כנגד הי-ה, ובפסוק השלישי יש כ"ה אותיות כנגד יה-י, לרמוז שהקב"ה היה הוה ויהיה, הוא היה לפני שנברא העולם והוא הווה והוא יהיה, ברוך הוא וברוך שמו. (מעם לועז)
כתב הכלבו – שלמה המלך תיקן ברכת כהנים בתפילה, ופסוק ראשון ג' תיבות כנגד ג' אבות, ומברכין להם כדי שיזכור זכות אבות. פסוק שני חמש תיבות כנגד חמשה חומשי תורה, שבזכות האבות ניתנה התורה, וכן הוא אומר (במדבר כא יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים , ואומר להם עשו מה שכתוב בתורה שניתנה בזכות אבות. פסוק שלישי ז' תיבות כנגד ז' רקיעים, ואומר להם שוכן שבעה רקיעים יברך אתכם. וכן הוא אומר (שה"ש ג ז) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל . וכי שלמה צריך שמירה , אלא שהיה חקוק סביב למטתו ברכת כהנים שהן שישים אותיות. (כל בו סימן יא) (טעמי המנהגים)
כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם . (ו כג) הטעם שנקט בפסוק לשון כֹּה – לפי שניתנו לכהן עשרים וארבע מתנות כהונה, וגם זו היא מתנה דכתיב וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם , לכך אמר כֹּה , שמתנות כהונה יגיעו למספר כֹּה . (רבינו בחיי, מנחה בלולה)
אלו השלוש ברכות הם כנגד השלושה עולמות, עולם המלאכים, עולם הגלגלים, ועולם השפל. וכנגד שלוש נפשות, משכלת חיונית צומחת. וכנגד שלושה דברים שאדם דורש בכל יום בזה העולם, בנים, בריאות, כבוד. וכנגד כהנים לויים וישראלים. וכנגד צדיקים בינויים רשעים. וכנגד אברהם יצחק ויעקב שבזכותם יברכנו. (מנחת יהודה בשם תולדות יצחק)
יְבָרֶכְךָ יְ-הֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ – כנגד אברהם שהוא בעל הברכות, דכתיב (בראשית יב ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ , וכתיב (שם ב) וֶהְיֵה בְּרָכָה .
יָאֵר יְ-הֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ – כנגד יצחק שיש לו פנים של זעם, כדכתיב (שם לא מב) וּפַחַד יִצְחָק הָיָה לִי . ולפי שיצחק בשעת העקידה נסתכל בדיוקנו של מעלה, לפי שהשם האיר פניו אליו עד שבסבת האורה החזקה כהו עיניו, אמר בו יָאֵר יְ-הֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ , ובברכה זו אנו מאירים פניו של זעם. וזהו וִיחֻנֶּךָּ , כדכתיב (שם כו כח) רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה יְ-הוָה עִמָּךְ .
יִשָּׂא יְ-הֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם – כנגד יעקב שנתן לו השלום. דכתיב (שם לג יז) וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה היא סוכת שלום. לפי שכבר עשה שלום למעלה ולמטה, למעלה עם המלאך דכתיב (שם לב כה) וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ וכתיב (לב כו) וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וכתיב (לב לא) כִּי רָאִיתִי אֱ-לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים , וזהו כנגד יִשָּׂא יְ-הֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ . וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי כנגד וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם . וכן עשה שלום למטה עם עשו אחיו, דכתיב (שם לג ד) וַיִּשָּׁקֵהוּ וכתיב (שם טו) אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי . מה כתיב שם (שם יח) וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם שָׁלֵם בְּגוּפוֹ שָׁלֵם בְּמָמוֹנוֹ שָׁלֵם בְּתוֹרָתוֹ, שלם מהמלאך שנצחו, שלם מאחיו שאמר לו (שם י) יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ והודה לו על הברכות. וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (כה כז), בין אהל אברהם ויצחק. ועשה שלום ביניהם ומכריע ביניהם בסבת האמת והשלום, דכתיב (מיכה ז כ) תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב . והוא הכתוב השלישי המכריע ביניהם והאמצעי הוא הנבחר בכל הדברים. ולכן נקרא (שמות כו כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה , כי השלום מכריע בכל הדברים. ולכן כתיב בו וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם . (צרור המור)
שאלות
א. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם . יְבָרֶכְךָ יְ-הוָה וְיִשְׁמְרֶךָ . (ו כג-כד) מה הטעם שברכת הכהנים נאמרת בלשון יחיד,
שהרי הברכה מכוונת לכל ישראל ומן הדין היה ראוי לאמרם בלשון רבים.
ב. נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם . (ד כב) מאי שנא גבי גרשון כתיב לְבֵית אֲבֹתָם קודם לְמִשְׁפְּחֹתָם . וגבי האחרים כתיב
לְמִשְׁפְּחֹתָם קודם לְבֵית אֲבֹתָם . (ד ב, ד כט).
ג. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. (ה ז) בפרשת אשם גזלות נאמר (ויקרא ה כד) אוֹ מִכֹּל
אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. דרשו חז"ל (ספרא) רִבְּתָה תּוֹרָה חֲמִשִׁיּוֹת הַרְבֵּה לְקֶרֶן
אַחַת; שֶׁאִם כָּפַר בַּחֹמֶשׁ וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה, חוֹזֵר וּמֵבִיא חֹמֶשׁ עַל אוֹתוֹ חֹמֶשׁ. מה הטעם שכאן נאמר וַחֲמִישִׁתוֹ לשון יחיד.
ד. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם . (ו כג) מה הטעם שברכת הכהנים נאמרה לאהרן ולבניו רק בשנה השנית לצאתם
ממצרים ולא בשנה הראשונה מיד כשיצאו.
ה. וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי יְ-הוָה קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן . (ו כ) לכאורה מה בא הכתוב ללמד הרי
אין זה ציווי לנזיר לאחר שסיים את ימי נזירותו לשתות יין.
ה. מה הטעם שקוראים את פרשת הנשיאים, בימי החנוכה? מה שייך עניין הנשיאים, לעניין חנוכה.
ו. וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה . וְקָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ. (ז יב-יג) מאחר שזכה להקריב
ראשון ו' של וְקָרְבָּנוֹ למה לי, שהרי אין אחר שקדמו. וכן מדוע לא נזכר בו נְשִׂיא כמו באחרים.
ז. יִתֵּן י-ְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְ-הוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה . (ה כא) כאן דיבר בלשון נוכח. מה הטעם שבהמשך (ה כב) דיבר
הכתוב בלשון נסתר. לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ ולא אמר 'לַצְבּוֹת בטנך וְלַנְפִּל ירכך'.
ח. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם. (ה ג) מה הטעם שחזר הכתוב לצוות על השילוח אחר
שכבר אמר לעיל (ה ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ.
ט. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. (ה יב) מה הטעם דכתיב דַּבֵּר שהוא לשון קשה דברים הקשין כגידין
וְאָמַרְתָּ שהוא בלשון רכה, ומה הטעם דכתיב אִישׁ אִישׁ בכפל לשון.
י. היכן מצינו שהשקו לראשונה במים המאררים.
כ. מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן . (ה טו) לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁהֲרֵי אֵלִיָּהוּ לֹא נַעֲנָה אֶלָּא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מ"א יח): וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה
וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר וְגוֹ׳ עֲנֵנִי ה׳ עֲנֵנִי . (ברכות ו:). מנין לנו שאליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה, אולי מעשה שהיה כך היה, אבל אם היה מתפלל
בבוקר או בערב גם היה נענה?
ל. כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב מְלֵאָה קְטֹרֶת . (ז יד) בכל הנשיאים נאמר שהביאו קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ
שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה. מה הטעם שבסכום הכולל לא מוזכר שהביאו סולת. דכתיב (ז פד) זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ מֵאֵת
נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה.
מ. וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת
זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֺן. (ה טו) מהו שיעור עֲשִׂירִת הָאֵיפָה .
מ. כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם . (ו כג) קי"ל אכים ורקים מיעוטין אתים וגמים ריבויין (פסחים כב:). אֶת מה בא לרבות. והברכה היא רק לעם
ישראל ולא לאומות העולם.
מ. אֵת שְׁתֵּי הָֽעֲגָל֗וֹת וְאֵת אַרְבַּעַת הַבָּקָר נָתַן לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן כְּפִי עֲבֹדָתָם . (ז ז) מה הטעם דבבני גרשון כתיב הָֽעֲגָל֗וֹת מלא, ואילו בבני מררי כתיב (ז ח)
הָעֲגָלֹת בכתיב חסר.
נ. מה הטעם שאנו אומרים דווקא בשעת ברכת הכהנים, למי שראה חלום ולא יודע פשרו, 'ריבונו של עולם אני שלך וחלומותי שלך'.
ס. אָמַר (רַבִּי) שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק: מִיָּמַי לֹא אָכַלְתִּי אֲשַׁם נָזִיר טָמֵא אֶלָּא אֶחָד. פַּעַם אַחַת בָּא אָדָם אֶחָד נָזִיר מִן הַדָּרוֹם, וּרְאִיתִיו שֶׁהוּא יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רוֹאִי
וּקְווּצּוֹתָיו סְדוּרוֹת לוֹ תַּלְתַּלִּים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, מָה רָאִיתָ לְהַשְׁחִית אֶת שְׂעָרְךָ זֶה הַנָּאֶה? אָמַר לִי: רוֹעֶה הָיִיתִי לְאַבָּא בְּעִירִי, הָלַכְתִּי לְמַלּאוֹת מַיִם מִן
הַמַּעְיָין וְנִסְתַּכַּלְתִּי בַּבָּבוּאָה שֶׁלִּי, וּפָחַז עָלַי יִצְרִי וּבִקֵּשׁ לְטוֹרְדֵנִי מִן הָעוֹלָם. אָמַרְתִּי לוֹ: רָשָׁע! לָמָה אַתָּה מִתְגָּאֶה בְּעוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, בְּמִי שֶׁהוּא עָתִיד
לִהְיוֹת רִמָּה וְתוֹלֵעָה? הָעֲבוֹדָה, שֶׁאֲגַלֵּחֲךָ לַשָּׁמַיִם! מִיָּד עָמַדְתִּי וּנְשַׁקְתִּיו עַל רֹאשׁוֹ, אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, כָּמוֹךָ יִרְבּוּ נוֹזְרֵי נְזִירוּת בְּיִשְׂרָאֵל. עָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר
(במדבר ו ב) אִישׁ [ אוֹ אִשָּׁה ] כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַי-הוָה . מעיקרא מה סבר רבי שמעון שלא הסכים לאכול מאשם נזיר טמא אלא זו.
ע. וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם . (ה ז) מה הטעם שלוקח דווקא מים עפר וכתב.
פ. מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה וְעַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה כָּל הַבָּא לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה וַעֲבֹדַת מַשָּׂא בְּאֹהֶל מוֹעֵד. (ד מז) פרש"י - הוּא הַשִּׁיר בִּמְצִלְתַּיִם וְכִנּוֹרוֹת,
שֶׁהִיא עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה אַחֶרֶת. משמע שבן ל' עד נ' הוא דכשר הא מכאן ואילך פסול לשיר. וקשה דלקמן כתיב (ח כה) וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא
הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד . פרש"י - עֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּכָּתֵף; אֲבָל חוֹזֵר הוּא לִנְעִילַת שְׁעָרִים, וְלָשִׁיר, וְלִטְעֹן עֲגָלוֹת. וְזֶהוּ וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו (להלן פסוק כו), עִם
אֲחוֹהִי, כְּתַרְגּוּמוֹ. משמע שכשר הוא עדיין לשיר.
צ. כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם .(ו כג) באיזה מקרה כהן לא יברך על ברכת כהנים, אך יכול להצטרף לנשיאת כפיים כשיש עימו עוד כהנים.
ק. וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד .(ו יג) פרש"י - יָבִיא אֶת עַצְמוֹ, וְזֶה אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אִתִּי"ם שֶׁהָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל
דּוֹרֵשׁ כֵּן. המילה אֹתוֹ לכאורה מיותרת. הול"ל יָבִיא אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד .
ר. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם . (ו כז) וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת
כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם . (ז א) מה הטעם שנסמכה פרשת ברכת הכהנים לפרשת הקמת המשכן. מתי בפעם הראשונה ברכו הכהנים את ישראל.
ש. וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (ו כו) בפסוק זה רמוזים מספר התיבות במְגִלַּת אֵיכָה וכנגדם מספר הפעמים שכתובים יִשְׂרָאֵל בחמשה חומשי תורה.
ת. יָאֵר יְ-הוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ . (ו כה) פרש"י - יִתֵּן לְךָ חֵן. איך זוכים לחן.
תשובות
א. אחדות ישראל תלויה בכך שתחול הברכה בתנאי שתהיו מאוחדים ולא בזמן שהמחלוקת תפריד ביניכם וכולם נחשבים כאיש אחד וזהו הרמז בברכות
האלו שנאמרו בלשון יחיד כאילו מדברים לכל אחד בנפרד. (מעם לועז בשם ד"ע) א"נ מפני שאם יאמרו בלשון רבים יברככם וישמרכם אזי יהיה
המשמעות על כל העולם וא"כ גם אומות העולם יהנו ח"ו מאותה ברכה, ע"כ ציוה ית"ש לומר בלשון יחיד ואינו נכנס בגדר הברכה רק עם המיוחד.
וז"ש כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם דייקא תצמצמו את הברכה לבל תלך רק ליִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ. (אגרא דכלה) *
ב. ב' משפחות בלבד היו לבני ושמעי, לכך כתיב לְבֵית אֲבֹתָם תחילה, אבל האחרים שהיו הרבה משפחות כתיב לְמִשְׁפְּחֹתָם תחילה. (מושב זקנים)
ג. גר שמת והקרן והחֹמֶשׁ מושבים לכהנים שבאותו משמר, אי אפשר לכפור ולהישבע על החֹמֶשׁ, שהרי הוא ממון שאין לו תובעים, לפיכך נאמר
וַחֲמִישִׁתוֹ לשון יחיד, כיון שלא יגיע לידי חיוב חֹמֶשׁ על חֹמֶשׁ כמו בשאר גזילות. (אזנים לתורה)
ד. דגלים וחצוצרות תקנו להם לצורך המסעות בשנה השניה, אמרו הכנענים עתה הם באים להילחם בנו, אז הוצרכו לברכת כהנים פן יבואו עליהם
האויבים. אבל בשנה הראשונה שהיו חונים במקום אחד לא הרגישו בהם הכנענים. (החזקוני)
ה. הבטחה היא מפי הקב"ה, שכיון שהזיר עצמו מן היין לשם שמים יעזרהו ה' שאח"כ ישתה יין במדה ובשיעור שלא יזיק לו. ואמרו חז"ל (עירובין סה.)
כׇּל הַמִּתְיַישֵּׁב בְּיֵינוֹ ששותה יין ואין דעתו מטרפתו יֵשׁ בּוֹ דַּעַת שִׁבְעִים זְקֵנִים. 'יַיִן' נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת, וְ'סוֹד' נִיתַּן בְּשִׁבְעִים אוֹתִיּוֹת. נִכְנַס יַיִן - יָצָא סוֹד.
ומי שאינו מגלה סוד בשעת היין - סימן שדעתו איתנה. פרש"י - וזה הואיל ולא יצא סודו שקול הוא כסנהדרין של ע'. ('תורת משה' להחת"ס) *
ה. הושלמה מלאכת המשכן בעשרים וחמשה בכסליו - שכשנצחו החשמונאים ליוָנים, מצאו המזבח משוקץ ובנאוהו מחדש בערב ליום כ"ד, שאז הנצחון,
וחנכוהו בכ"ה בכסליו. (פר"ח וכנה"ג). אמר רבי חנינא: בעשרים וחמשה בכסליו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה אחד
בניסן (פסיקתא רבתי פרשה ו). הבטיח הקב"ה, שישלים את העניין הזה. כיון שהיום הזה אשר בחודש כסליו, היה מיועד להיות זמן של־שמחה, השלים זאת
הקב"ה בזמן החשמונאים. (מהרי"ץ)
ו. ו' צדיקים יצאו מנחשון – ואלו הם : דוד חנניה מישאל עזריה דניאל ומלך המשיח שהוא מתברך בשש ברכות כדכתיב (ישעיה יא ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְ-הוָה
רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְ-הוָה. (הרא"ש) א"נ שלא יגיס דעתו על שזכה להקריב ראשון לכך כתיב וְקָרְבָּנוֹ דו' מוסיף על ענין
ראשון . ולכן נמי לא הוזכר בו נְשִׂיא כמו באחרים. (דעת זקנים) וכל האחרים נקראו נשיאים לפי שהשפילו עצמן והקריבו אחריו. (החזקוני) *
ז. זְכוּת הָיְתָה תּוֹלָה לָהּ. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. (סוטה כ.) בלשון נוכח נאמר באשה שאין לה זכות אז
בטנה נופלת מיד, אולם באם יש לה זכות יבואו המים המאררים למשמרת ורק אחרי זמן היא תמות לכך נאמר בלשון נסתר. (עץ חיים)
ח. חמורה מצוה זו, שה' חפץ בטובת בריותיו והזהירם וחזר והזהירם עליה, כדרך בני אדם שיזהירו זה את זה הרבה פעמים בכל דבר הצריך להם צורך
רב. (ספר החינוך מצוה שסב)
ט. טהורה וטמאה קמ"ל - הטמאה וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וגו', והטהורה משבחת וְנִזְרְעָה זָרַע , לזה אמר דיבור ואמירה, דיבור לטמאה, ואמירה רכה
לטהורה. אמר אִישׁ אִישׁ בין היודע בעצמו כי הוא איש טהור בין אשר לא טהור צריך להביאה אל הכהן. (אוה"ח) *
י. ישראל לאחר חטא העגל. דכתיב (שמות לב כ) וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל . לא נתכוין משה אלא לבודקן לבני ישראל בשתיית מי הנחל
שבהם שחיקת העגל, כדי שהחוטאים ימותו על ידי כך. (ע"ז מד.) פרש"י – (שם) שָׁלֹשׁ מִיתוֹת נִדּוֹנוּ שָׁם: אִם יֵשׁ עֵדִים וְהַתְרָאָה – בְּסַיִף, עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה
- בְּמַגֵּפָה, לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה – בְּהִדְרוֹקָן, שֶׁבְּדָקוּם הַמַּיִם וְצָבוּ בִּטְנֵיהֶם.
כ. כשפים מתחילים בזמן המנחה – לכך הוצרך אליהו להתפלל אל ה' בלשון עֲנֵנִי שתי פעמים. 'עֲנֵנִי' - שֶׁתֵּרֵד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וַ'עֲנֵנִי' - שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה
כְשָׁפִים הֵם. משום שאז הוא זמן הכשפים. והרי יכל היה להתפלל בבוקר שזה לא זמן כשפים ולא היה נזקק לבקשת 'עֲנֵנִי' - שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים
הֵם ? אלא על כרחך שאליהו ידע כי שום תפלה אחרת לא תועיל לו אלא בזמן המנחה. מוכח שתפלת מנחה היא המעולה שבתפילות. (פניני הגר"א)
ל. לינה פוסלת בקרבן – חוץ מהקטורת שאינה נפסלת בלינה. כל הנשיאים הביאו הכל ביום אחד, ביום המשחם, אלא שהקריבו כל אחד ביומו הקבוע.
ואילו היו מביאים ביום המשחם גם סולת, היתה נפסלת בלינה עד היום שהקריבוה ולכן לא הביאו סולת אלא ביום שהקריבו. (מדשן ביתך בשם הרב מבריסק)
מ. מ"ג ביצים וחומש הביצה הוא שיעור עשירית האיפה. (לקח טוב)
מ. מלאכי השרת בא לרבות – שגם הם מתברכים בברכת הכהנים. אָמוֹר לָהֶם לכולן מעלה ומטה. (רבינו בחיי)
מ. מחוברים היו העגלות של בני מררי מאחר והם נשאו את הקרשים והיו מוכרחים העגלות להיות מחוברים כדי שלא יפלו הקרשים (כמש"כ התוס' שבת צט.
ד"ה למה) ולכן כתיב הָעֲגָלֹת בכתיב חסר שהיו מחוברים כעגלה אחת. אבל בבני גרשון שנשאו היריעות לא היו צריכים לחבר העגלות לכך כתיב מלא.
(טעמא דקרא)
נ. נבואה גדולה היא ברכת כהנים ונבואה קטנה היא החלום כדאמרינן (ברכות נז:) חֲלוֹם - אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַנְּבוּאָה, וברכת כהנים כדמות נבואה היא, לכן
מתבטל חלומו בששים חלקים נבואה גדולה של ברכת הכהנים. (תורת חיים בב"ק נה.) א"נ לפי שחלומות ישראל שלא כחלומות עכו"ם אפשר לבטלם, כיון
שאינם על ידי שר, ולכן הכהנים המקבלים שפע מהקב"ה הם המתאימים לבטל החלום. (תיבת גמא לבעל הפמ"ג, פר' מקץ אות ד) *
ס. סופן ליתהות כשמתרבים עליהם ימי נזירות ומתחרטים מכיון שתהו נעשו קרבנותיהם חולין ונמצאו מביאים חולין לעזרא שהחרטה מפקיעה את הכוונה
הטובה הראשונה. אבל זה מתוך ישוב הדעת נדר ופיו ולבו שוין. (המאירי) היינו שזה מוכיח שכוונתו היתה לשם שמים ואע"פ שנטמא לא שייך להגיד
אצלו שתהה על הראשונות.
ע. עדים הם שנאמר (דברים ל יט) הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ , ותחילת ברייתה מן המים והעפר, וכתיב (שם יז ז) יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ
בָרִאשֹׁנָה , המים כנגד שמים ועפר כנגד הארץ. ואמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"א) הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. כנגד היצירה בבטן היא
נבדקת במים, לְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ נבדקת בעפר שהיא צריכה ללכת לשם, לִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן נבדקת בכתב (איוב לז ז) בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם .
(עטרת זקנים)*
פ. פה יכול לשיר גם אחרי גיל חמישים, אבל בכלי אינו חוזר לשיר. (מושב זקנים)
צ. צרוד קולו שאינו יכול לדבר - כתב המשנ"ב: והנה מי שקולו צרוד [שאינו יכול לדבר בקול בינוני כ"א בלחש] לכאורה פשוט שאינו יכול לישא כפיו
וטוב שיצא קודם רצה. כתבו האחרונים – אם הוא צרוד כ"כ שאין קולו ראוי להישמע לעשרה, אזי לא יברך על ברכת כהנים, אך יכול להצטרף לנשיאת
כפיים כשיש עוד כהנים. (אור לציון, תשובות והנהגות) (תורה שבכתב)
ק. קטן שאינו יכול לבוא אל פתח אוהל מועד מוכרחים להביאו . וקי"ל (רמב"ם הל' נזירות פ"ב הי"ג) האב מדיר את בנו בנזיר אפילו תינוק בן יומו.
אֹתוֹ קמ"ל אפילו קטן .(טעמא דקרא)
ר. ראש חודש ניסן סיים משה את שבעת ימי המילואים שקדמו לחנוכת המשכן. וביום השְׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, הוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן; בּוֹ בַּיּוֹם נטל עשר עטרות,
(מדרש ספרא) והוא היום הראשון שבו ברכו הכהנים את ישראל. לכך נסמכה פרשת הקמת המשכן לברכת הכהנים. (אבן עזרא)
ש. שע"ו תיבות במְגִלַּת אֵיכָה , ושע"ו פעמים כתובים יִשְׂרָאֵל בחמשה חומשי תורה. שע"ו אותיות עשו בגימטריא שָׁלוֹם (376), שָׁלוֹם בגימטריא זהו
משיח , כי בימיו יהיה שלום לישראל שנאמר (תהלים עב ז) יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם , להגן מן עשו, ואם זכו יְ-הוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם (שם כט יא)
(רבינו אפרים)
ת. תלמיד חכם יש לו חן – וכן הוא אומר (משלי ד ט) תִּתֵּן לְרֹאשְׁךָ לִוְיַת חֵן ואומר (שם א ט) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ . ובגמרא (כתובות עז:)
אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן (משלי ה יט), שמַעֲלָה חֵן עַל לוֹמְדֶיהָ ואמרו (סוכה מט:) כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חֵן, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם, ואין יר"ש בלי תורה.
(טעמא דקרא)*
מקורות / חידודון *
א. אמרו חז"ל (משנה עוקצין ג יב) לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, רמזו חז"ל בזה כי האומה הישראלית עומדת על ג' חלקים כ הנים ל וים י שראלים ר"ת ' כְּלִי ', ואלו למעלה מאלו, ובזכות כולם הישראלים מתברכים. ובכל זמן שאין שלום בין ישראל אין הברכה מצויה, והעיקר כדי לזכות לברכה הוא השלום. וכתיב (ש"ב ז כג) וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ . כדכתיב בקבלת התורה (שמות יט ב) וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אבל כשיש פירוד ביניהם ח"ו, אז רבים המה וכל אחד בפני עצמו. ('כתב סופר עה"ת)
פתח הכתוב בלשון רבים אָמוֹר לָהֶם ואילו את הברכות עצמן אומר בלשון יחיד יְבָרֶכְךָ יְ-הֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ – לפי שלא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. הממון הוא ברכה לאחד וקללה לאחר. כך גם בבנים כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם הרי זו ברכה, ואילו כאשר גורמים להוריהם ביזיונות זו היפוכה של ברכה, וכן בכולם. לפיכך נאמרו בלשון יחיד לכל אחד כפי המידה שהוא צריך לה. (מדשן ביתך)
ה. וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ . (בראשית מג לד) פרש"י – וּמִיּוֹם שֶׁמְּכָרוּהוּ לֹא שָׁתוּ יַיִן וְלֹא הוּא שָׁתָה יַיִן, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שָׁתוּ. (שבת קלט.) קשה דלמה שתו עכשיו – כיון שלא ידעו שיוסף הוא – למה שתו עכשיו יין, ודוחק לומר מפני כבוד המלכות של יוסף עשו זה, אם כן צריך אתה לומר כי לא שתו עם איש נכבד עד היום, ועוד – כי יותר כבוד היה להם כשיאמרו מתאבלים אנחנו על אחינו ואין אנו שונים יין, ויש לתרץ כי היו מתמיהים מה היה יוסף רוצה – שהוא שר וחשוב, אתמול החזיק אותנו כמרגלים – ועכשיו שותה עמנו, אלא עדיין אנחנו בעיניו מרגלים, ולפיכך הוא רוצה לשתות עמנו יין, כי נכנס יין יצא סוד (עירובין סה.), ויתפוס אותנו בדבור אחר, כך הוא כוונתו, ואמרו הם – אם לא נשתה יאמר לכך אין אתם רוצים לשתות שיראים אתם כי תגלו סוד שלכם, אדרבא – נשתה עמו יין ונשכר ולא ישמע מאתנו שום דבר ונצא מהחשד שלו, לפיכך שתו עמו ונשתכרו עמו. (גור אריה)
המתיישב ביינו הרי יש בו מדעת שבעים זקנים שהסוד מתגבר על היין ואין כח ביין להוציא. (תוס' סנהדרין לח.)
ו. וְקָרְבָּנוֹ . אמר תוספת וא"ו מתחילת המעשה, לפי מה שפירשנו במאמר המקריב את קרבנו כי יכוין לנעלם יוצדק לומר בזכרון הנגלה וקרבנו, גם לשאר הדרכים הוסיף בו וא"ו לרמוז ליתרון אשר בצדיק זה ירום וגבה מאד. (אוה"ח)
ו' צדיקים – דוד חזקיה דניאל חנניה מישאל ועזריה. (רבינו אפרים) במדרש רבה – דוד דניאל חנניה מישאל ועזריה וחזקיה. (מד"ר פי"ג יא)
וְקָרְבָּנוֹ – ו' יתרה שאותו היום ראתה אלישבע בת עמינדב ו' שמחות ובתוכם שאחיה נחשון נשיא. (פענח רזא)
ראתה יבמה מלך אחיה נשיא בעלה כהן גדול שני בניה סגני כהונה ופנחס בן בנה משוח מלחמה. (רזא דמאיר)
ז. יֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁנָה אַחַת, וְיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שְׁתֵּי שָׁנִים, וְיֵשׁ זְכוּת תּוֹלָה שָׁלֹשׁ שָׁנִים. נראה לי בס"ד טעם לכל זה שיש מצוה נוהגת ביום בלבד וזו תולה שנה אחת שהיא י"ב חודש כנגד י"ב שעות היום. ויש מצוה נוהגת בלילה וביום כגון מקרא מגילה וכיוצא שהם כ"ד שעות וזו תולה שתי שנים שהם כ"ד חדשים. ויש מצוה נוהגת יום ולילה ויום כגון תענית כיפור דנחשב התענית מתחילת יום התשיעי דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח:) כל האוכל בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, וכתבו הפוסקים שזה מתחיל מתחלת יום ולא מן הלילה. וכן שבת קודש מתחלת ההכנה שלו מתחילת יום השישי דכתיב וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ (שמות טז, ה) ודרשו רבותנו ז"ל (שבת קיז:) אין 'והיה' אלא לשון 'מיד' כי מן הבוקר תתחיל מצות ההכנה הרי כאן ל"ו שעות וזו תולה שלשה שנים שהם ל"ו חדשים. וזה הטעם שכתבתי אתי לדברי רב יוסף דמוקים למתניתין בהגנה דזכות מצוה שמגינה מן הפרענות גם בעידנא דלא עסיק בה. (בן יהוידע – סוטה כ.)
ט. אִישׁ אִישׁ , לְלַמֶּדְךָ, שֶׁמּוֹעֶלֶת וְכוֹפֶרֶת בִּשְׁנַיִם, בְּאִישׁ מִלְחָמָה שֶׁלְּמַעֲלָן, וּבְאִישָׁהּ שֶׁלְּמַטָּן. אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּאִישֵׁךְ אַתְּ מְשַׁקֶּרֶת. שֶׁמָּא בִּי אֶת יְכוֹלָה לְשַׁקֵּר. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְאִישׁ שֶׁהוּא חָבוּשׁ בְּתוֹךְ שְׁנֵי בָּתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, וְהָיוּ שָׁם שְׁנֵי שׁוֹמְרִים אֶחָד בִּפְנִים וְאֶחָד בַּחוּץ. פָּתַח אֶת הַפְּנִימִי וְיָצָא, וְלֹא הִרְגִּישׁ בּוֹ הַשּׁוֹמֵר. בָּא לָצֵאת מִן הַחִיצוֹן, הִרְגִּישׁ בּוֹ הַשּׁוֹמֵר שֶׁבַּחִיצוֹן. תְּפָשׂוֹ וְאָמַר לֵיהּ: בְּאוֹתוֹ שֶׁבִּפְנִים שָׂחַקְתָּ, אֲבָל בִּי אֵין אַתָּה יָכֹל לִשְׂחֹק. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָאִשָּׁה הַמְּנָאֶפֶת, בְּאִישֵׁךְ אֶת מְשַׂחֶקֶת, אֲבָל בִּי אֵין אֶת יְכוֹלָה לִשְׂחֹק. וַאֲנִי יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עַל בְּרִיּוֹתַי, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ב ד): יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק אֲ-דֹנָי יִלְעַג לָמוֹ . (תנחומא נשא ה). א"נ בִּזְמַן שֶׁהָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן — הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֵין הָאִישׁ מְנוּקֶּה מֵעָוֹן — אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אֶת אִשְׁתּו (סוטה כח.) וזהו אִישׁ אִישׁ ללמדך שאם האישה חטאה בעלה גם חטא. דאמרינן (סוטה י.) כָּל הַמְזַנֶּה אִשְׁתּוֹ מְזַנֶּנֶת עָלָיו.
אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה – אין האישה מורדת בבעלה אלא אם כן כופרת ביחידו של עולם תחילה. וכן וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל שתי מעילות, מעלה בהקב"ה ובבעלה. (רבינו אפרים)
נ. ומטעם זה אסור להסתכל בידי הכהנים , שהשכינה שורה בידיהם, ולכן אנו אומרים רבש"ע כדי לבטל חלום בששים. (נועם אלימלך פ' תרומה) ובספר מדרש תלפיות (אות ח' בשם ספר תורת חיים) כתב לפי שיש ס' אותיות בברכת כהנים וחלום הוא כנגד אחד מששים בנבואה, לכן ברכת כהנים מבטלו. (טעמי המנהגים)
ע. אָמַר רָבָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבֵא עָפָר לְסוֹטָה? זָכְתָה — יוֹצֵא מִמֶּנָּה בֵּן כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״עָפָר וָאֵפֶר״, לֹא זָכְתָה — תַּחְזוֹר לַעֲפָרָהּ. (סוטה יז.)
אפשר דהשאלה היתה דבשלמא בשם הנכתב והמים יועילו דאם טהורה היא המים קדושים בקרבה והשם הקדוש לפוקדה. ואם לאו המים המאררים וה' נעשה דינא קשיא שתמות. אבל העפר מפני מה רומז אם תהיה טהורה ומה ירמוז אם טמאה ובשלמא אם אינה טהורה יש רמז אל עפר תשוב אבל אם טהורה היא מה ירמוז העפר לכך אמר יש בו רמז נמי לשני הצדדין דאם זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו ע"ה. (פתח עינים – סוטה יז.)
ויש ליתן טעם אחר שהיה לה לזכור כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג יט) והמים כנגד הטפה שנוצרה ממנה והכתב שיש למעלה מי שיראה את מעשיה והכל נכתב בספר. וכן יש לאדם (להשתדל).להסתכל תמיד בשלושה דברים הללו ואינו בא לידי עבירה (אבות ג א). הרא"ש ז"ל בפירושיו. (שיטה מקובצת שם)
וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן – לָמָּה לוֹקֵחַ מַיִם וְעָפָר וּבוֹדְקָהּ. מִפְּנֵי שֶׁתְּחִלָּתָהּ מִן הַמַּיִם וּמִן הֶעָפָר וְאָדָם נִבְרָא מִן הֶעָפָר, וְהִיא נִבְרֵאת מִן הַמַּיִם. (תנחומא נשא ד) ולפי שזה העפר היה מעפר ארץ ישראל, כדכתיב (בראשית ב ז) עָפָר מִן הָאֲדָמָה הידועה , עד שאמרו שצבר עפרו ממקום המקדש לפי שהיה קדוש. לכן ציוה בכאן שיקח מעפר המשכן עפר קדוש שנבראת ממנו, או אם יש לה עפר אחר טמא ואין בה מעפר ארץ ישראל. (צרור המור) תרגום יונתן - וּדְבַר עַפְרָא מֵאֲתַר בֵּית מַקְדְשָׁא וּמֵאַרְבַּעַת רוּחֵי עַלְמָא וּפַתָכָא מִכָּל מֵימֵי עַלְמָא וּבַרְיֵהּ.
ת. מצאנו בדברי חז"ל ארבעה דברים המביאים חן על האדם , ואלו הן: ענוה, תמימות, יראת שמים, ועסק התורה. ענוה דכתיב "לענוים יתן חן" (משלי ג, לד), וכפירוש המלבי"ם שם: "אבל לענוים שאינם מתגאים לחלוק על חוקי החכמה, שמצד ענותנותם יודעים כי שכלם קצר מהשיג תעלומותיה יתן ד' שיהיו לחן בעיני הבריות". תמימות דכתיב "חן וכבוד יתן ד' לא ימנע טוב להולכים בתמים" (תהלים פד, יב), וביאר רד"ק שם: "חן וכבוד יתן ד' לאותם שיהיו הולכים בתמים וישובו אליו בכל ליבם". יראת שמים כאמרם "כל מי שיש עליו חן בידוע שיש בו יראת שמים, שנאמר (תהלים קג, יז) וחסד ד' מעולם ועד עולם על יראיו" (סוכה מט ע"ב). עסק התורה , כאותה ששנינו בכתובות (דף עז ע"ב) "רבי יוחנן מכריז הזהרו מזבובים של בעלי ראתן רבי זירא לא הוה יתיב בזיקיה (כלומר במקום משב הרוח הנושבת ממקום מושבם), רבי אלעזר לא עייל באהליה, רבי אמי ורבי אסי לא הוו אכלי מביעי דההוא מבואה", אך רבי יהושע בן לוי מיכרך הוי כריך בהו ועסיק בתורה שנאמר "אילת אהבים ויעלת חן" אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא?. ולמדנו שהתורה אילת אהבים ויעלת חן היא, שמעלה חן על לומדיה. (מנחת אשר)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
מאמר שלישי השראת השכינה והחיבור למלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במושג השכינה ובגילויה לעם ישראל גם בזמן הגלות, תוך עיון במקורות חז"ל ובספר הכוזרי. בהמשך נידונה מדרגתו של החסיד המתבונן בהנהגה האלוקית, ומובאת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מציאותם וראייתם של מלאכים.
יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.
אורות ישראל ותחייתו תחיית כוחות האומה בארץ ישראל
אורות ישראל ותחייתו פרק ל'
השיעור עוסק בדברי הראי"ה קוק על כך ששיבת עם ישראל לארצו אינה רק שינוי מגורים חיצוני, אלא מהפכה רוחנית המוציאה לפועל את מכלול כוחות האומה הגנוזים. מודגש כי רק בארץ ישראל ניתן לחבר בין עוצמה גשמית לקדושה רוחנית ולהביא לפריחה אמיתית של נשמת העם.
