המילה כסף באה מלשון כיסופים, ומלמדת אותנו שנתינת כסף לגאולת חלקי ארץ ישראל מלמדת על הרצון הפנימי ועל הכיסופים שיש בנו לגאול את הארץ. עד כדי כך, שהרב קוק מלמד אותנו שגאולת הארץ בכסף עדיפה על דרך של כיבוש במלחמה
הטור כתב שבמודה לשותף אחד בקנס וכופר לאחד יתחייב חצי קנס. הב"ח העמיד שכפר בבית דין אחר, שאחרת פטור לגמרי. אחי הקצות תמה על הב"ח שכבר נפטר בבית הדין הראשון.
הקצות נוקט כמו הב"ח, ומביא ראיה שמוכח מהגמרא שעדים זוממים יכולים להיפטר מקנס על ידי הודאה בבית דין אחר לאחר שהזימו אותם בבית דין אחד וכן להיפך, כיון שהדבר תלוי באותו בית דין שדן עכשיו. אמנם אפשר לחלק שבקנס רגיל זו מציאות של קנס ואילו בעדים זוממים זה רק אם יש תביעה.
מעשה בראשית וזכותנו בארץ ◆ 'עד שבא אברהם' ◆ דרך העבודה של יצחק ויעקב ◆ שם שמים בציבור ◆'ברוך שם' – עול מלכות שמים ◆ היחס לתקשורת ◆ התשובה: אחדות, ומציאת הנקודה האמתית.
הקצות מוכיח כמו הבית יוסף שהשבועה של הבעל על שאלת אשתו היא לא מטעם שומרים כמו הרמ"א והסמ"ע, אלא רגלים לדבר. שבועה זו היא מדרבנן, כיון שמודה שחייבת לשלם.
המרדכי כתב שלכו"ע טובת הנאה אינה ממון, הש"ך תמה עליו בדברי רבא, והקצות מביא ראיה למרדכי מהגמרא בבבא מציעא.
לגבי גנב שור של שניים והודה לאחד וכפר באחד הקצות דן האם יהיה חייב ארבעה וחמשה, או שכיון שמודה בקנס פטור גם הוא יהיה פטור.
אומנם אפשר לאכול אצל מארח מסורתי על סמך חמש שאלות מסוימות בהלכה, שהוזכרו בטורים קודמים, אבל אצל מארח שאינו שומר כשרות – זה לא מספיק * במקרה כזה אפשר לאכול מאכלים מאריזות סגורות עם הכשר, או ממסעדה כשרה, בכלים חד פעמיים * דינו של ויסקי בלי הכשר * המחמירים לאכול בשר חלק צריכים להחמיר גם כשהם מתארחים, מכיוון שזו החומרה החשובה בהלכות כשרות * אולם לא כל יוצאי ספרד צריכים להחמיר בעניין, מכיוון שהיחס לחומרה זו השתנה מקהילה לקהילה – בהתאם למצב היהודים מול הגויים.
בירושלמי משמע שגונב מראש גגו שאינו מבוצר- אין כאן דיני גנב, אבל הפוסקים לא פסקו כך.
השולחן ערוך כתב שאשה שהשאילה לאחרת חפצים ויצא קול שנגנבו, אם בעלה מודה שבאו לידו צריך להישבע שאינם ברשותו ולא שלח בהם יד. הסמ"ע הוסיף שצריך להישבע שלא פשע בהם, אבל הקצות כתב שבכונה השו"ע לא כתב כך, שהוא אינו שומר ורק צריך להישבע שאינו גזלן, וזו שבועת היסת.
על אף שיש רבנים שמעלים טענות נגד הרבנות הראשית, מבט על עומק מהותה של הרבנות הראשית לישראל מחייב אותנו להבין את תפקידה דווקא בימינו, כשעם ישראל חזר לארצו
תוספות כתבו שבמקום שהשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה. הקצות רוצה להביא ראיה נגד התוספות משליח בית דין שהיכה יותר ממה שהיה צריך והרג, שהשליח גולה.
כדי לתרץ את התוספות יש מקום לחלק שבשליח בית דין הוא יודע שבאופן עקרוני זה מעשה עבירה, ואילו שליח אחר אינו יודע.
התוספות והמרדכי הבינו ברש"י שבמקום שהשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה, אבל מרש"י משמע שגם שם אין שליח לדבר עבירה, אלא רק במעילה. אמנם רש"י בחגיגה כתב שהסיבה שאם נזכר בעה"ב הוא פטור היא שיש אומדן בדעתו שלא רוצה יותר בשליחותו, ולפי זה נראה כמו התוס' והמרדכי.
ברש"י ניתן לומר שכתב על פי שני התירוצים בבבא קמא.
הקצות רוצה לומר שרש"י לטעמו שיש שליח לדבר עבירה במקום שניתן לומר "מיגו דזכי".
למרות נאמנותו הבסיסית של האדם, מכיוון שיש לאנשים סיבה כספית לרמות, נדרש פיקוח כדי להתיר את המזון שהם מוכרים * השגחת הכשרות מתבססת על הרתעה, על ידי הפתעה ויכולת ענישה * במערכת הכשרות, הן של הרבנות והן של הבד"צים, יש בעיות שדורשות תיקון * למרות זאת, בסך הכול, רמת הכשרות בארץ טובה * למרות הליקויים והזיופים שנחשפים לפעמים, אם יש תעודת כשרות שלא הוכח שהיא מזויפת – מותר לסמוך עליה, ואם יתברר שהרב או המשגיח התרשלו בתפקידם – העוון על ראשם, והקונה נקי מעוון
הקצות שואל על רש"י למה צריך ריבוי מיוחד שיש שליח לדבר עבירה לשחיטה, הרי לשיטתו גם בלי פסוק יש שליח אם גונב גם בשביל חבירו וגם לעצמו. ומתרץ שבמקום שאין קניינים אין 'מיגו דזכי', ומרגע הזכיה בגנבה האדם מוגדר גנב.
ישנה מחלוקת ראשונים בביאור המשנה בשאלה האם יש שליח בגנבה כאשר השליח לא ידע שזה גנבה.
ישנה מחלוקת ראשונים בשאלה האם יש שליח לדבר עבירה כאשר השליח אינו יודע שזו עבירה. הש"ך מוכיח כמו הנימוקי יוסף שבזה אין שליח לדבר עבירה מכך שלא הביאו ראיה מהמשנה של נתנו לשומר לענין חצר. הקצות דוחה את הראיה כי בכל מקרה אפשר לפרש אחרת.
לדינא הקצות מסכים עם הש"ך אך לא מטעמו, ומביא ראיה מרש"י בקידושין, ולא כמו שהבינו התוספות בשיטת רש"י בב"ק.
הקצות חוקר האם יש שליח לדבר עבירה בגניבה כאשר גונב גם בשביל עצמו. הוא מוכיח מרש"י שבמקרה כזה יהיה שליח מזה שפירש את הגמרא בב"ק [ע"ח] ששותפים שגנבו ורק אחד עשה את הפעולה שניהם חייבים.
אמנם תוספות חולקים כי שם מדובר על טביחה ואפשר להסביר שהגביהו שניהם, אך הקצות תמה עליהם שעדיין החיוב יהיה רק אם גם אחד שעושה בשביל שניהם היה מתחייב, בגלל "מיגו דזכי".
נתיבות המשפט מתרץ שהשאלה האם אחד שעושה בשביל עצמו היה מתחייב, וכאן לא.
ההשולחן ערוך כתב שאם הכניס את הגזלה לרשותו קונה בקנין גזלה על ידי קנין חצר. הקצות הביא רש"י שנכנסה מעצמה ונעל בפניה, ודייק שלא מספיקה מחשבה אלא צריך מעשה לקנין גזילה.
בענין זה כתב הקצות שהשו"ע כרש"י שנכנסה מעצמה וכך לא קשה למה לא יקנה במשיכה, אבל זה דחוק, וניתן לתרץ שמדובר בקורא לה והיא באה.
לאחר מכן רצה הקצות לדמות למוהרי"ט שצריך מעשה בשליחות יד, אך לכאורה לא מוכרח, כיון ששם מדובר בשומרים.
האם ישנה סתירה בין פרשת בראשית ובין ממצאי המדע? הרב יצחק אורלן מסביר את עיקרי שיטתו בספר ""ימי בראשית" בו מראה שאכן ניתן לתאם בין "פשוטו של מקרא" לממצאי המדע.
הגמרא לומדת מהפסוקים שאסור מן התורה לגנוב על מנת למיקט. הקצות מביא דעות האם הכונה לגנוב על מנת להחזיר או לגנוב רק בשביל לצער שלא ע"מ להחזיר.
עוד מסתפק הקצות על הצד שיש איסור מן התורה בגנבה ע"מ להחזיר, האם גם מתחייב באונסין כמו בגנבה רגילה, ופושט מהשיטה מקובצת שלא מתחייב.
