מה הדין כשגנב גונב חפץ בשבת תוך כדי הוצאה מרשות לרשות ונשבר הכלי?
האם חיוב התשלומים הוא מהרגע הראשון , ויש "קים ליה בדרבא מיניה" או מרגע השבירה ואז אין.
הקצות דן בשאלה זו לאור דברי הרמ"א.
גישור אינו עוד הליך משפטי או פתרון ליישוב סכסוכים. גישור הוא תורת חיים של רדיפת שלום בדרך שאינה מנסה לכפות פתרון כלשהו על הצדדים, אלא רק מסייעת לנהל את המשא ומתן על ידי בחינת הנושאים השנויים במחלוקת וזיהוי האינטרסים האמיתיים
כדי שמשפט התורה ילך ויתפתח וייכנס גם לתחומי כלכלה מורכבים, על הדיינים והפוסקים לעשות עבודה גדולה - לעדכן את מה שנצרך ומנגד לשמור על עקרונות משפט התורה. וזו עבודה קשה – לדעת מה להרחיק ומה לקרב, כשדווקא בדיני ממונות יש יותר מקום להתחדשות.
כדי להסביר איך יכול להיות חיוב שבת וגניבה ביחד בשביל שיהיה דין "קם ליה בדרבא מיניה" הגמרא מעמידה כמה אוקימתות, לשיטות רבינא ורב אשי. הקצות מיישב את דברי הטור שהביא את הדין בלי האוקימתות, ונשאר בצריך עיון על הרמב"ם.
הקצות כתב שהחזיר את הגנבה לבעלים פטור מכפל בגלל שכבר חזרה קרן לבעלים. הנתיבות חולק עליו וסובר שזה בגלל שאי אפשר לחייב כפל בלי תשלומים מגזרת הכתוב, ומביא ראיה מהרשב"א
יש גנב שפטור מתשלומים מדין "קם ליה בדרבה מיניה" כאשר היה מגרר ויוצא, וברה"ר הגביה למעלה משלושה אך לא ברה"י.
הרשב"א מחדש שגם אם גנב נאמן בטענת החזרתי אחרי שהגיעו עדים שגנב, הוא עדיין חייב בכפל, שיש כאן 'פלגינן' בנאמנות. אמנם היה ניתן לומר שזה מצד זכות לטעון אך לא נאמנות.
לפי הרשב"א אם החזיר את הגניבה לפני שבאו עדים פטור מכפל כמו מודה בקנס, אך לפי הקצות זה משום שכבר חזרה קרן לבעלים.
שליח בטביחה של גניבה יחד עם עוד איסור - הטור בשם הרמב"ם כותב שבי"ד. והמשנה למלך הוכיח שפטור ואין כאן שליח לדבר עבירה.
הקצות מביא תשובת הרשב,א שדן האם גנב נאמן בטענה החוזרת מול עדים, ואם כן - איך משלם כפל? הרי תמיד מרשיע את עצמו.
הטור כתב שבמודה לשותף אחד בקנס וכופר לאחד יתחייב חצי קנס. הב"ח העמיד שכפר בבית דין אחר, שאחרת פטור לגמרי. אחי הקצות תמה על הב"ח שכבר נפטר בבית הדין הראשון.
הקצות נוקט כמו הב"ח, ומביא ראיה שמוכח מהגמרא שעדים זוממים יכולים להיפטר מקנס על ידי הודאה בבית דין אחר לאחר שהזימו אותם בבית דין אחד וכן להיפך, כיון שהדבר תלוי באותו בית דין שדן עכשיו. אמנם אפשר לחלק שבקנס רגיל זו מציאות של קנס ואילו בעדים זוממים זה רק אם יש תביעה.
הקצות מוכיח כמו הבית יוסף שהשבועה של הבעל על שאלת אשתו היא לא מטעם שומרים כמו הרמ"א והסמ"ע, אלא רגלים לדבר. שבועה זו היא מדרבנן, כיון שמודה שחייבת לשלם.
המרדכי כתב שלכו"ע טובת הנאה אינה ממון, הש"ך תמה עליו בדברי רבא, והקצות מביא ראיה למרדכי מהגמרא בבבא מציעא.
לגבי גנב שור של שניים והודה לאחד וכפר באחד הקצות דן האם יהיה חייב ארבעה וחמשה, או שכיון שמודה בקנס פטור גם הוא יהיה פטור.
בירושלמי משמע שגונב מראש גגו שאינו מבוצר- אין כאן דיני גנב, אבל הפוסקים לא פסקו כך.
השולחן ערוך כתב שאשה שהשאילה לאחרת חפצים ויצא קול שנגנבו, אם בעלה מודה שבאו לידו צריך להישבע שאינם ברשותו ולא שלח בהם יד. הסמ"ע הוסיף שצריך להישבע שלא פשע בהם, אבל הקצות כתב שבכונה השו"ע לא כתב כך, שהוא אינו שומר ורק צריך להישבע שאינו גזלן, וזו שבועת היסת.
תוספות כתבו שבמקום שהשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה. הקצות רוצה להביא ראיה נגד התוספות משליח בית דין שהיכה יותר ממה שהיה צריך והרג, שהשליח גולה.
כדי לתרץ את התוספות יש מקום לחלק שבשליח בית דין הוא יודע שבאופן עקרוני זה מעשה עבירה, ואילו שליח אחר אינו יודע.
התוספות והמרדכי הבינו ברש"י שבמקום שהשליח שוגג יש שליח לדבר עבירה, אבל מרש"י משמע שגם שם אין שליח לדבר עבירה, אלא רק במעילה. אמנם רש"י בחגיגה כתב שהסיבה שאם נזכר בעה"ב הוא פטור היא שיש אומדן בדעתו שלא רוצה יותר בשליחותו, ולפי זה נראה כמו התוס' והמרדכי.
ברש"י ניתן לומר שכתב על פי שני התירוצים בבבא קמא.
הקצות רוצה לומר שרש"י לטעמו שיש שליח לדבר עבירה במקום שניתן לומר "מיגו דזכי".
הקצות שואל על רש"י למה צריך ריבוי מיוחד שיש שליח לדבר עבירה לשחיטה, הרי לשיטתו גם בלי פסוק יש שליח אם גונב גם בשביל חבירו וגם לעצמו. ומתרץ שבמקום שאין קניינים אין 'מיגו דזכי', ומרגע הזכיה בגנבה האדם מוגדר גנב.
ישנה מחלוקת ראשונים בביאור המשנה בשאלה האם יש שליח בגנבה כאשר השליח לא ידע שזה גנבה.
ישנה מחלוקת ראשונים בשאלה האם יש שליח לדבר עבירה כאשר השליח אינו יודע שזו עבירה. הש"ך מוכיח כמו הנימוקי יוסף שבזה אין שליח לדבר עבירה מכך שלא הביאו ראיה מהמשנה של נתנו לשומר לענין חצר. הקצות דוחה את הראיה כי בכל מקרה אפשר לפרש אחרת.
לדינא הקצות מסכים עם הש"ך אך לא מטעמו, ומביא ראיה מרש"י בקידושין, ולא כמו שהבינו התוספות בשיטת רש"י בב"ק.
הקצות חוקר האם יש שליח לדבר עבירה בגניבה כאשר גונב גם בשביל עצמו. הוא מוכיח מרש"י שבמקרה כזה יהיה שליח מזה שפירש את הגמרא בב"ק [ע"ח] ששותפים שגנבו ורק אחד עשה את הפעולה שניהם חייבים.
אמנם תוספות חולקים כי שם מדובר על טביחה ואפשר להסביר שהגביהו שניהם, אך הקצות תמה עליהם שעדיין החיוב יהיה רק אם גם אחד שעושה בשביל שניהם היה מתחייב, בגלל "מיגו דזכי".
נתיבות המשפט מתרץ שהשאלה האם אחד שעושה בשביל עצמו היה מתחייב, וכאן לא.
ההשולחן ערוך כתב שאם הכניס את הגזלה לרשותו קונה בקנין גזלה על ידי קנין חצר. הקצות הביא רש"י שנכנסה מעצמה ונעל בפניה, ודייק שלא מספיקה מחשבה אלא צריך מעשה לקנין גזילה.
בענין זה כתב הקצות שהשו"ע כרש"י שנכנסה מעצמה וכך לא קשה למה לא יקנה במשיכה, אבל זה דחוק, וניתן לתרץ שמדובר בקורא לה והיא באה.
לאחר מכן רצה הקצות לדמות למוהרי"ט שצריך מעשה בשליחות יד, אך לכאורה לא מוכרח, כיון ששם מדובר בשומרים.
