שמיטה

מתוך 'מאבני המקום'

מתוך 'מאבני המקום'

מהות מצוות השמיטה

שיחת מוצ"ש פרשת בהר תשפ"ב

מבטו העמוק של מרן הרב זצ''ל על מצוות השמיטה, דברי ה"משך חכמה" לפרשת בהר, מידת הביטחון בה'.

הרמב"ם וספיחי מוצאי שביעית

הרמב"ם מזכיר ארבעה זמנים שונים להיתר ספיחי מוצאי שביעית. ההבנה לאלו ספיחים מכוונים דברי הרמב"ם תלויה בהבנת אגדות חז"ל.

הלוויה הפלאית של רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים

בירושלמי מסופר שהלווייתו של רבי יהודה הנשיא נערכה במסע פלאי שהחל בצִפּוֹרִי והסתיים בבֵית שְׁעָרִים, אך מסורת הדורות מציינת את קברו בצִפּוֹרִי. המעשה שבירושלמי הוא מעשה סמלי שמתייחס להיתר הירק של רבי יהודה הנשיא במוצאי השביעית.

אונקלוס ו"חכמת העופות"

אונקלוס משמיט את תרגום המילה 'את' מרוב העופות הטמאים, וגם מהירקות החריפים שמגרים לאכילת לחם. אונקלוס רוצה שנלמד מהעורב והיענים להשיג מזון חילופי ללחם; אולם התרגומים האחרים חולקים עליו. רבי יהודה הנשיא חשש לתרגום אונקלוס ולא רצה להתיר את הקפלוטא(=חציר) במוצאי השביעית.

ר' נחמן מברסלב וספיחי מוצאי השביעית

המדרש אומר מצד אחד שהבל לא היה קיים יותר מ50 יום, ומצד שני שהבל היה קיים מחג הסוכות ועד חנוכה שזו תקופה של למעלה מ60 יום. משל של ר' נחמן מרמז לשיטת רשב"י שאדם והבל שמרו שמיטה; והרמז מסביר מדוע הירושלמי רצה לאסור את הספיחים מחג העצרת של מוצאי השמיטה.

רבי נחמן מברסלב והחריש בערב השביעית

משל של ר' נחמן מברסלב מרמז לשיטת רשב"י, שאדם הראשון והבל ידעו שאם הם יעסקו בתורה - ה' יספק להם את כיכר לחמם, אלא שנגזר עליהם שיגעון. והדבר מבאר את פסיקת הרמב"ם לגבי החריש בערב השמיטה.

העגלים שבין הכרמים

רבי יהודה הנשיא ראה אשכול ענבים בגודל שור, והוא כעס שהארץ מוציאה פירות אלו כשהמקדש חרב; ורבי יהושע בן לוי כעס כשראה אשכול ענבים בגודל עגל ב'גבלא'. מדובר במחלוקת סמלית, האם עדיף לקנות ענבים מהחקלאים היהודים בשנת השמיטה, או שעדיף לייבא אותם מהערבים.

הצנונות שרכבו על גמל

הירושלמי מספר שקרבנות התמיד היו ענקיים ונאלצו להרכיבם על גמל; והוא מספר שהביאו לפני רבי יהודה הנשיא במוצאי השמיטה צנונות ענקיים שרכובים על גמל, והוא התיר בגללם את כל ספיחי הירק. ה"שקר" מופיע באגדות חז"ל כאשר הוא "רכוב על גמל"; והירושלמי מרמז שלפעמים קיים הכרח לקבל את ה"שקר".

שמואל והכרוב הרפואי

שמואל היה בודק את בעיות המעיים שלו באמצעות בליעת קלח כרוב, מדובר במשל שמסביר את הבנת רשב"י בשיטת ר' עקיבא, ולפיה רבי עקיבא רואה בתבואה עשב ששיגע את בני האדם, והרפואה לכך היא הרבוי באכילת כרוב. ולשיטת רשב"י - ר' עקיבא מתיר לאכול ספיחי כרוב בשביעית.

שמואל ו'בֵּיצַת הָאֶלֶף'

שמואל מסביר ש"ביצה טורמוטא" שבמשנה - היא ביצה שמכניסים אותה 'אלף' פעמים למים חמים ואח"כ למים קרים והיא משמשת לבדיקת מעיים. אולם הרמב"ם סבור ששמואל מתייחס לחיה הפלאית בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף, שהאנשים עמלים כל הזמן כדי להכניס מאכל למעיה, והם צריכים להירפא מכך.

ר' עקיבא והמלחמה בלחם

רבי עקיבא מאחד בין מצוות השמיטה לבין מצוות העומר, ומרמז ש"מחשבת התורה" מתנגדת לשעבוד החיות לצורך יצור הלחם. הרמב"ם פסק את השיטה הזו והכריע שבשנת השמיטה צריך לאכול את ספיחי התבואה בלא לדוש אותם באמצעות הבקר.

דניאל – והעשב לחיזוק האמונה

האמורא שמואל מספר שדניאל לא היה באזור של צלם הזהב שנבוכדנצר הקים, מפני שהוא הלך להביא זרעים של אספסת. שמואל מרמז להתבוננות של דניאל בפרשיות בריאת העולם, ולדרך שבה נוצרו הממלכות הגדולות. ושהתרופה לחיזוק האמונה - היא אכילת עשב פשוט כמו החיות.

השיגעון הכללי והבאת הביכורים

בספרי נאמר שאין מביאים ביכורים אחרי החנוכה, מפני ש"הם" אינם מצויים בארץ. הרמב"ם מרמז שכוונת הספרי לומר ש"ביכורי התבואה" אינם מצויים אחרי החנוכה ומסתיימת "שנת התבואה", ולכן אין מביאים גם את ביכורי הפירות.

השיגעון הכללי ושיגעון הירקות

תוספתא שנועדה לבאר משנה, מספרת על בעיה בזיכרונו של אחד מגדולי התנאים, והזמנים שמוזכרים בה אינם מתאימים למשנה. לשיטת הרמב"ם, התוספתא מסבירה את המשנה באמצעות רמזים לעולם המחשבה והאגדה; ומרמזת שאיסור ספיחי הירק הוא דין פרטי שטפל לשיגעון הכללי של "שיגעון התבואה".