פרשני:בבלי:נדה מד א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה מד א

חברותא[עריכה]

ונוחל, יורש התינוק אפילו בהיותו בן יום אחד, את קרוביו שמתו.
ומנחיל, מוריש את נכסיו לקרוביו, אם הוא מת.
וההורגו - חייב מיתה, ככל הורג אדם. ולגבי לנהוג בו מנהגי אבילות, הרי הוא התינוק, אם מת, לאביו ולאמו ולכל קרוביו, כחתן שלם, שחייבים להתאבל עליו כגדול.
גמרא:
דנה הגמרא: מנא הני מילי שאפילו קטנה בת יום אחד נוהגים בה דיני נדה?
דתנו רבנן: כתוב בפרשת נדה (ויקרא יא יט) "אשה כי תהיה זבה, דם יהיה זובה בבשרה" (ומדובר בנדה, ולא בזבה).
אין לי אלא אשה, כי משמע מדברי הכתוב שרק לגבי "אשה", דהיינו, גדולה ולא קטנה, נאמרה פרשת נדה.
בת יום אחד, שלא קרויה אשה, לרבות אותה לדיני נדה, מנין?
תלמוד לומר "ואשה". אות הו"ו מיותרת, ובאה לרבות אפילו קטנה.
שנינו במשנה: בת י' ימים לזיבה:
ודנה הגמרא: מנא הני מילי?
דתנו רבנן: נאמר בפרשת זבה "אשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה". אין לי אלא אשה משמע רק על גדולה הקרויה אשה נאמרה פרשת זבה. תינוקת בת י' ימים שלא קרויה אשה לרבות אותה לדיני זיבה מנין?
תלמוד לומר "ואשה" הו"ו המיותר בא לרבות אפילו קטנה:
שנינו במשנה: תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה:
דנה הגמרא: מנא הני מילי?
דתנו רבנן: נאמר בפרשת זב "איש איש כי יהי זוב מבשרו".
מה תלמוד לומר כפל הלשון "איש איש"?
לרבות בן יום אחד, שמטמא בזיבה, דברי רבי יהודה,
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך לימוד לכך, כי הרי הוא אומר "והזב את זובו לזכר ולנקבה", ודרשינן, "לזכר", אפילו זכר כל שהוא, בין גדול בין קטן. "לנקבה", אפילו נקבה כל שהיא, בין גדולה בין קטנה.
אם כן, לרבי ישמעאל, מה תלמוד לומר כפל הלשון "איש איש"?
דברה תורה כלשון בני אדם. וכך היא דרך בני אדם, לדבר בצורה של כפל לשון.
שנינו במשנה: ומטמא בנגעים:
ומבארת הגמרא מנין לנו שאפילו קטן נטמא,  56  דכתיב בפרשת נגעים "אדם כי יהיה בעור בשרו". ו"אדם" משמע כל שהוא  57  אדם, אפילו תינוק.

 56.  הגמרא (ערכין ג א) מבארת את ההוה אמינא שקטן אינו מטמא בנגעים, מפני שכתוב "איש צרוע" (ויקרא יג מד), וסתם איש בתורה זה גדול. ומקשה הגמרא אם לומדים מהפסוק "אדם" לרבות קטן, למה כתוב באמת איש? ומתרצת הגמרא, שבא למעט אשה מצורעת מדיני פריעה ופרימה. אמנם התוספות בסוגיא מבארים את ההוה אמינא שקטן אינו נעשה מצורע מפסוק אחר, שכתוב "איש או אשה כי יהיה בו נגע" (ויקרא יג כט).   57.  רש"י מבאר, ש"אדם" משמע כל שהוא, שהרי כתוב לגבי מדין "ונפש אדם מן הנשים", ושמה מדובר בקטנות פחותות מבת ג', ורואים ש"אדם" משמעו אפילו קטנה.
שנינו במשנה: ומטמא בטמא מת:
דכתיב  58  בפרשת פרה אדומה, "והזה על האהל ועל כל הכלים, ועל הנפשות אשר היו שם". ומשמע שאפילו נפש כל דהו צריכה הזאת מי אפר של פרה אדומה, ומוכח שהוא נטמא.

 58.  הגמרא (ערכין ג א) מבארת את ההוה אמינא שקטן אינו מטמא במת, מפני שכתוב בפרשת הזאת מי חטאת "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא, ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל. כי את מקדש ה' טמא" (במדבר יט כ). ומקשה הגמרא, אם לומדים מהפסוק שנפש כל דהו מטמא ואפילו קטן, מה נלמד מהפסוק של "ואיש אשר יטמא ולא יתחטא"? ומתרצת הגמרא, שנלמד שאף על פי שקטן נטמא, בכל זאת הוא אינו חייב כרת אם נכנס לקדש בלי הזאת מי חטאת.
שנינו במשנה: וזוקק ליבום: דכתיב  59  בפרשת יבום "כי ישבו אחים יחדיו", ודרשינן, רק אחים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם זוקקים ליבום, ואפילו בישיבה כל דהו נחשב אח וזוקק ליבום. אבל אחים שלא ישבו יחד בעולם, אפילו אם כבר היה האח נמצא בעולם בתור עובר במעי אמו, אין הוא זוקק את אשת אחיו המת ליבום, כיון שלא ישב יחד עם אחיו בעולם, אלא ישב בעולם (נולד) רק אחר מות אחיו.

 59.  בתוספות כתבו, שאין חידוש בכך שגם קטן זוקק ליבום ופוטר מן היבום, והחידוש של המשנה הוא שרק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום, אבל עובר אינו זוקק ליבום, ואינו פוטר מן היבום. ועל זה מביאה הגמרא פסוק שדווקא אם היתה להם ישיבה אחת בעולם ביחד אז זוקק ליבום.
שנינו במשנה: ופוטר מן היבום:
לפי שנאמר בפרשת יבום "כי ישבו אחים יחדיו, ומת אחד מהם, ובן אין לו". ומדייקת הגמרא את לשון הפסוק: "ובן אין לו" אמר רחמנא, והא, אח זה, בשעה שמת, אית ליה בן, אף על פי שמת הבן מיד אחרי אביו. ואפילו אם נולד הבן אחרי מיתת האב, הרי הוא פוטר את אמו מן היבום והחליצה.
עוד שנינו במשנה: ומאכיל בתרומה. שהתינוק הכהן "מאכיל" את אמו הישראלית בתרומה, דהיינו, שהוא מתיר לאמו הישראלית לאכול תרומה גם אחרי מיתת בעלה הכהן.
דכתיב בפרשת אוכלי תרומה "ויליד ביתו (של הכהן) הם יאכלו בלחמו (ולחם הכהן היינו תרומה) ". ובמסורת קרי ביה 'יאכילו אחרים בלחמו', ונלמד מכאן שהבן (יליד ביתו) מאכיל את אמו הישראלית בתרומה לאחר שבעלה הכהן מת.
עוד שנינו במשנה: ופוסל את אמו בת כהן שנשואה לישראל לאכול מן התרומה:
ומבארת הגמרא, כי "וזרע אין לה" אמר רחמנא. והא, שנולד לה בן מהישראל, אפילו נולד בנה אחרי מיתת בעלה, אית לה זרע מישראל, ולכן אינה שבה לאכול בתרומה.
ומקשה הגמרא: מאי איריא זרע בן יום אחד? והרי אפילו עובר נמי, שעוד לא נולד, פוסל את אמו המעוברת מלאכול בתרומה, דכתיב בבת כהן הנשואה לישראל, ומת בעלה ששבה לאכול בתרומה "כנעוריה בית אביה", ודרשינן, פרט למעוברת  60  מבעלה הישראל, שאינה כנעוריה, ולא אוכלת בתרומה!?

 60.  בתוספות מקשים, הרי הגמרא דורשת בכמה מקומות גבי יבום "וזרע אין לה", ונדרש 'אין לה' מלשון 'עיין לה', לרבות מעוברת, ולמה צריך את הפסוק של "כנעוריה"? והרי דורשים זאת כבר מ"וזרע אין לה"? ומתרצים התוספות, שהרי גם לגבי יבום אין העובר פוטר, אלא יש להמתין ולעיין אם ייוולד וולד בר קיימא. אבל בזמן שהיא מעוברת, היא פטורה מיבום, ואם כן, הוא הדין כאן, בזמן שהיא מעוברת תהיה מותרת בתרומה. ולכן צריך את הפסוק 'כנעוריה', למעט את הזמן שהיא מעוברת.
ומתרצת הגמרא: צריכי צריך את שני הפסוקים, הפסוק של "וזרע אין לה", והפסוק של "כנעוריה".
דאי כתב רחמנא רק את הפסוק של "וזרע אין לה", הייתי אומר כי דווקא בן יום אחד פוסל את אמו בתרומה, משום דמעיקרא, בבית אביה, חד גופא, הבת כהן היתה לבד, והשתא, כשבעלה מת, והיא רוצה לשוב אל בית אביה לאכול בתרומה, היא תרי גופי. דהיינו, שהיא אינה במצבה הקודם, ואינה יכולה לחזור לבית אביה, יחד עם בנה שאינו כהן, ואינו שייך לבית אביה, עד שלא תהיה במצבה הקודם כמו שהיתה בבית אביה.
אבל הכא, מעוברת, דמעיקרא בבית אביה היתה חד גופא, והשתא חד גופא, והיא דומה למצבה בבית אביה, שאין כאן עוד גוף שאינו כהן, אימא תיכול בתרומה, לכן כתב רחמנא "כנעוריה", ומעוברת אינה כנעוריה.
ואי כתב רחמנא רק את הפסוק של 'כנעוריה', ולא את הפסוק של 'וזרע אין לה', הייתי אומר שדווקא מעוברת לא אוכלת בתרומה, אבל אם יש לה בן היא כן אוכלת בתרומה, משום דמעיקרא, בבית אביה, גופה סריקא, בפועל היה גופה ריק, והשתא גופה מליא, הגוף שלה מלא, והוא השתנה. אבל הכא, אחרי הלידה, דמעיקרא גופה סריקא והשתא גופה סריקה, לא איכפת לנו זה שיש לה בן, כי גופה נמצא באותו מצב שהיא עזבה את בית אביה, אימא תיכול בתרומה. לכן התורה צריכא לכתוב "וזרע אין לה", ללמד, שאם יש לה זרע, הרי אפילו שמצבה הוא כמו שעזבה את בית אביה, בכל זאת אינה אוכלת בתרומה. וממשיכה הגמרא ומקשה: אכן קראי אתרוץ, תירצנו מדוע יש צורך גם בפסוק על מעוברת וגם בפסוק על בן יום אחד,
אלא מתניתין, מאי איריא, מדוע היא נקטה דווקא "בן יום אחד"? הרי להלכה, אחרי שיש שני פסוקים, אפילו עובר נמי פוסל!?
אמר רב ששת: באמת המשנה לא מדברת שפוסל התינוק בן יום אחד את אמו מלאכול בתרומה. אלא הכא במאי עסקינן, בכהן שמת, שיש לו שתי נשים, אחת גרושה, שהכהן התחתן איתה אף על פי שאסור לכהן לשאת גרושה, ובניה חללים ואסור להם לאכול בתרומה, ואחת שאינה גרושה, ומותר לכהן להתחתן איתה, ויש לו בנים כהנים כשרים מהאשה שאינה גרושה, ולכן העבדים שהם ירשו עבדי כהנים כשרים ואוכלים בתרומה.
אך כיון ויש לו בן יום אחד מן הגרושה, והוא כהן חלל, דפוסל התינוק בן יום אחד החלל בעבדי אביו מלאכול בתרומה. כי עבד של כהן כשר מותר בתרומה, אבל עבד שכהן וחלל שותפים בו, אסור לאכול בתרומה, ועל ידי שיש לבן יום אחד חלק בעבדים, הרי הם עבדים שכהנים וחלל שותפים בהם ונפסלים מלאכול בתרומה,
ולאפוקי מדרבי יוסי, דאמר עובר חלל נמי פוסל את עבדי אביו מלאכול בתרומה, קא משמע לן המשנה שדווקא בן יום אחד, אין, אבל עובר לא פוסל בתרומה.  61  עוד שנינו במשנה: נוחל ומנחיל:

 61.  רש"י והרי"ף ביארו את סברת המחלוקת בין התנא של המשנה שלנו לבין רבי יוסי האם יש לעובר כח לזכות בירושה. רבי יוסי סובר שעובר גם כן זוכה בירושה, ולכן העבדים שייכים גם לעובר, ואילו המשנה שלנו סוברת שלעובר אין כח לזכות בירושה, ולכן אין העבדים שייכים לעובר עד שנולד. אך שאר הראשונים לומדים שרב ששת סובר שגם המשנה וגם רבי יוסי סוברים שעובר זוכה, אלא שהתנא של המשנה סובר שעל פי רוב העובר אינו יורש, כי חצי מהעוברים הם זכרים וחצי הם נקיבות, ונקיבות אינם יורשות, ומתוך הזכרים חלק נבראו נפלים ואינם ראויים לחיות ואינם יורשים, ונמצא שהרוב לא יורשים, ולכן כל זמן שלא נולד העובר העבדים אוכלים בתרומה מאחר ויש רוב שאין העובר יורש והם אינם עבדים של העובר החלל.
שואלת הגמרא: נוחל - ממאן? הרי תינוק נוחל רק מאביו.
ומנחיל - למאן? למי יש בכוחו של תינוק להוריש, הרי רק לאחיו מאביו, כי אמו לא יורשת אותו, ואם יש לו נכסים, בהכרח שאביו מת והוריש לו.
ואם כן קשה, הרי האחים בין כה וכה יורשים, גם בלי האח התינוק, כי אי בעי, מאבוה המשותף שלהם לירתי, ממנו יירשו. ואי בעי, מיניה לירתי יירשו ישירות מהתינוק,  62  ולמה צריך התנא לומר שהם יורשים את התינוק בן יומו? אמר רב ששת: יש נפקא מינה באופן שהתינוק הזה נוחל בנכסי האם, שאמו מתה והוא ירש את נכסיה, וכעת הוא בא להנחיל לאחיו מן האב, שהם היורשים שלו, ואף על פי שאין להם קשר לאמא שלו, בכל זאת הם זוכים בנכסיה, ולא קרובי האמא, כי כבר יצאו הנכסים מרשות האם ועברו לרשות בנה.

 62.  האחרונים חקרו בגדר האח היורש את אחיו, האם הוא יורש ישירות, או שהוא יורש במשמוש, והיינו, שאם האבא חי, האב יורש את הבן, ואם לא, האחים מהאב יורשים. ובזה הסתפקו האחרונים איך האח יורש, האם מאחר ואין אב, זוכה עתה האח מכח עצמו, או שהאב המת יורש בקבר את ירושת בנו, והאח חוזר ויורש את אביו (לירושה בקבר קוראים האחרונים ירושה במשמוש). ויש כמה חילוקי דינים איך האח יורש. למשל, אם האב היה חייב כסף לראובן, ומת, ולא היתה לו ירושה שממנה יגבה ראובן, ועכשיו מת הבן, וראובן רוצה לגבות את חובו מהירושה של הבן, הרי אם האב המת יורש את בנו בקבר, וחוזר הבן החי ויורש, אז ראובן יכול לגבות מהירושה תמורת החוב. אבל אם האב אינו יורש כלל את הירושה, והאח יורש מעצמו את ירושת האח, ולא דרך האבא בכלל, אז אין הבעל חוב יכול לגבות מהירושה. והריטב"א (בסוגיא) הוכיח שאין הבדל איך יורשים, ממה שהגמרא כתבה שאי בעי מהאי ירית ואי בעי מהאי ירית. חוץ, מהנפקא מינה שכתובה בגמרא למעט בחלק בכורה.
ודווקא בן יום אחד נוחל ומנחיל לקרוביו מהאב. אבל עובר במעי אמו, שמתו הוא ואמו בהיותה מעוברת, לא נוחל ומנחיל לקרוביו מאביו.

דרשני המקוצר[עריכה]