פרשני:בבלי:נדה לב ב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה לב ב

חברותא[עריכה]

מתרצת הגמרא: היתור נכתב כדי לדרוש את הפסוק, ודרשוהו: למעוטי איש מאודם! שאם איש רואה שכבת זרע אדומה, אינו נטמא בכך! (ודרשת הפסוק היא - אשה מטמאה באודם, שזהו דרכה, ואין איש מטמא באודם, שאין דרכו לראות כן)  28 .

 28.  רש"י (ד"ה למעוטי) תמה, שמיעוט זה ראוי להכתב בפרשת נדה, ולא בדין טומאת ביאה. וביאר שאמנם גם בנדה נכתב מיעוט לאיש שראה אודם. אלא שלמדו ממנו שאפילו דם היוצא מפי האמה אינו מטמא, כי לא נאמרה בו טומאת נדה (כמבואר להלן הערה 31), אך כאן הוצרך ללמד ששכבת זרע אדומה אינה מטמאה, והוא מענין טומאת ביאה שהיא מפני שכבת זרע, ואיש אינו מטמא אלא בלובן כדרכו ולא באודם. וראה תוס' רי"ד.
מקשה הגמרא: והא דתניא: נאמר לגבי זבה (שם כה) "אשה כי יזוב דמה ימים רבים", ודנה הברייתא אין לי אלא אשה גדולה שנעשית זבה אם ראתה דם במשך שלשה ימים רצופים לאחר שבעת ימי נדתה - קטנה שהיא רק בת י' ימים - לזיבה, מנין שיכולה להיות זבה עשרה ימים אחרי הוולדה (ז' ימי נידות ועוד ג' ימי זיבה)? תלמוד לומר: "ואשה" (ו' יתירה), ללמד שגם קטנה נעשית זבה.
ומסיימת הגמרא את קושייתה: למה לי לדרשה הזאת - ליגמר מנדה, שכשם שנוהגים ימי נידות בקטנה כן נוהגים בה ימי זיבות?!
מתרצת הגמרא: צריכא ללימוד מיוחד שדין זבה נוהג בקטנה. משום דאי כתב רחמנא בנדה בלבד, הוה אמינא - נדה שהיא חמורה, משום דכי חזאי חד יומא בעיא למיתב ז' ימי נידות, לכן היא נוהגת גם בקטנה.
אבל זבה, דאי חזאי חד יומא אינה צריכה לשבת ז' ימים. אלא בשומרת יום כנגד יום סגי לה, אימא לא נהגה בקטנה  29 .

 29.  בפשטות כוונת הגמרא היא, שיש קולא בזבה מבנדה, ולכך לא תנהג זבה בקטנות, שדינן קל מגדולות. אך החזו"א (קיט ח) ביאר כדרכו, שאין המיעוט בדיני נדה וזבה משום קולא בקטנה, אלא לפי שתכונתה שונה מגדולה. ונמצא, שהצריכותא היא, שזבה, כיון שטעונה ראיה אחרת מנדה, בהכרח תכונתה שונה. ואף שתכונת קטנה שייכת בנדה, לא תהא בה תכונת זבה, ואינה משום קולא בקטנה.
לכן צריכא לדרשה של "ואשה" ללמד שדין זבה נוהג גם בקטנה.
ועדיין מקשה הגמרא: וליכתוב רחמנא דין קטנה בזבה, ולא בעי למיכתב בנדה. ואנא ידענא גם בלא דרשה מיוחדת כיון דאין זבה בלא נדה, שדין נדה נוהג בקטנה, לפי שי"א ימי הזיבה נמנים רק לאחר ז' ימי הנידות, ואם לא ינהגו בקטנה ז' ימי נדה לא יתכנו בה י"א ימי זיבה.
מתרצת הגמרא: אין הכי נמי שאין צורך בפסוק למדרש דין נדה בקטנה, כי היא נלמדת מזבה  30 .

 30.  הרשב"א כתב, שלמסקנא זו נמצא, שהדרשה בעמוד א: תינוקת בת יום א' לנדתה מנין? תלמוד לומר "ואשה", אינה נדרשת מהפסוק "ואשה כי תהיה זבה" (טו יט) האמור בנדה, אלא מ"אשה כי יזוב דמה" (שם כה) האמור בזבה.
אלא קרא היתור של 'ואשה' האמור לגבי נדה קטנה טמאה למה לי?
- למעוטי איש מאודם!
תמהה הגמרא: הא מיעטתיה חדא זמנא מיתור 'ואשה' האמור בטומאת אשה הנבעלת לאיש?! מבארת הגמרא: חד היתור בטומאת ביאה - למעוטי איש משכבת זרע אדומה!
וחד היתור בנדה קטנה - למעוטי איש מדם! שאם יצא ממנו דם בפי האמה אינו מטמא כנדה, שאין בו טומאת נדה  31 .

 31.  רש"י (בראש העמוד) ביאר שדם היוצא מפי האמה אינו מטמא "בזיבה". ומשמע שלולי המיעוט היה מטמא כזבה, וצריך ספירת שבעה נקיים, ואילו כאן נקט שאינו מטמא "בנדה", והיינו, שאין בו טומאת נדה של אשה שנמשכת ז' ימים, אך פשיטא שאינו טעון ספירה, כי אין זיבה בלא נדה. ומסתבר שגם לעיל כוונתו שאינו זב מחמת זיבת הדם, וכן נקטו תוס' להלן (נו א ד"ה דם) שאינו נעשה זב בראיית אודם, ונמצא שמיעוט איש מאודם מלמד שאין בו אפילו טומאת זב של איש (ולא בא למעטו מטומאה באשה).
ומוסיפה הגמרא: וכן לענין זכרים מצינו ריבוי שהם מיטמאים בזיבה מיום לידתם!
דתניא: נאמר (ויקרא שם ב) 'איש איש כי יהיה זב', מה תלמוד לומר 'איש, איש' - לרבות תינוק בן יום אחד שהוא מטמא בזיבה, דברי רבי יהודה.
רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר - אין צריך לדרשה זאת לרבות קטן לזיבה. כי מקרא מפורש הוא בזיבה: הרי הוא אומר: (שם לג) 'והזב את זובו לזכר ולנקבה'. ודרשינן: 'לזכר' - כל שהוא זכר, בין שהוא גדול בין שהוא קטן. 'ולנקבה' - כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה! אם כן מה תלמוד לומר 'איש איש'? - דברה תורה כלשון בני אדם!
ומקשה הגמרא: אלמא כי מרבי קרא כגון "איש איש" לפי רבי יהודה, - בן יום אחד מרבי!
(וגם רבי ישמעאל לא נחלק עליו בכך, אלא שסבר שאין צורך לריבוי זה בזב).
ורמינהו: נאמר לגבי בעל קרי (שם טז) "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע". ודנה הברייתא: 'איש', אין לי אלא איש (גדול), שנהיה בעל - קרי, קטן בן תשע שנים ויום אחד מנין שנעשה בעל קרי? תלמוד לומר 'ואיש'!  32  ולמה לא נלמד שגם בן יום אחד נעשה בעל קרי?

 32.  המג"א (תנז ז) כתב, שקטן פחות מבן ט' שראה קרי, טמא. והשיגו הדגול מרבבה מסוגיין, ובאליהו רבה (ס"ק ט) הביא שהראב"ן כתב, שבסוגיין מבואר שקטן בן יומו מטמא בקרי. וראה נודע ביהודה (תנינא יוד קלד) וברכי יוסף (שם) שתמהו בכך, (ויתכן שכתבו כן רק לגבי אכילת חלה, והיא גזרה אטו גדול הרואה ולכן גזרו רק כשראה). ובברכי יוסף ובמי נפתוח (אמנה לז) ביארו שכוונת סוגיין למעט רק שאין שכבת זרעו מטמאה, אבל נעשה בעל קרי אפילו ראה בן יומו, ודקדקו כן מלשון הרמב"ם (אבות הטומאה ה ב) "אין שכבת זרע של קטן טמא עד שיהא בן ט"', ומשמע שאינה מטמאה אחרים אך הוא עצמו טמא.
אמר רבא - הילכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי! ומבררת הגמרא: הי הלכתא והי קרא?
אילימא: בן יום אחד המטמא בזיבה - הלכתא. ובן תשעה שנים ויום אחד המיטמא בטומאת קרי - קרא.
לא יתכן, שהרי קרא סתמא כתיב, וכיון שנכתבה ו' יתירה ב'ואיש', יש לרבות אפילו בן יום אחד לטומאת קרי?!
אלא, בן ט' שנים ויום אחד המטמא בטומאת קרי - הלכתא  32א  , ובן יום אחד המטמא בטומאת זיבה - קרא!

 32א.  הרמב"ם (משכב ומושב א יב) כתב, שראיה ראשונה של זב דינה כשכבת זרע בין בגדול ובין בקטן. והשיגו הראב"ד, ששכבת זרע של קטן מבן ט' אינה מטמאה. וביאר הצפנת פענח, שהרמב"ם סבר שקטן התמעט משום שאינו ראוי להזריע, והוא דין בראית קרי ולא בזיבה. ואילו הראב"ד סבר שהמיעוט מגלה שאין שכבת זרע שלו מטמאה, וכיון שראיה ראשונה של זב דינה כשכבת זרע, היא אינה מטמאה כלל. ובפיה"מ (הקדמה לטהרות, וכלים א א) כתב הרמב"ם שקטן מבן ט' שנים מטמא בשכבת זרע מהכתוב "ואיש". ותמה המשנה למלך (משכב ומושב א א), שהרי דינו נלמד מהלכתא ולא מקרא. וביאר, ש"איש" ממעט קטן, וההלכתא מלמדת שמגיל תשע נחשב איש לענין זה. אכן, לדעת הרמב"ם הנ"ל שקטן אינו ראוי להזריע עד גיל תשע, נמצא שאפשר לרבותו מ"ואיש" (וכדלהלן הערה 34), ובהכרח שלמד כהתורת כהנים (זבים א-ח) שאין צורך בקרא למעט אשה מלובן, ונלמד מקל וחומר, ומשום כך פסק שלא כסוגיין.
מקשה הגמרא על תירוץ רבא: וכי מאחר דהלכתא היא שבעל קרי נעשה רק בגיל תשע, קרא 'ואיש' הנאמר בשכבת זרע ויש בו ו' יתירה למה לי? והרי אין בפסוק זה משמעות לרבות דוקא בן תשע שנים ומעלה.
מתרצת הגמרא: היתור נכתב כדי לדרוש את הפסוק, ודרשוהו למעוטי אשה מלובן, שאם תראה אשה זיבה לבנה היא אינה טמאה  33 .

 33.  תוס' (ד"ה למעוטי) הבינו שמיעטו שלא תהא בה טומאת נדה כשראתה לובן, ולכן הקשו, הרי רק ד' מיני דמים מטמאים ומיעטו שאר דמים (כדלעיל יט א). ותירצו, שהוה אמינא ללמוד שהרואה לובן תטמא כנדה מאיש שמטמא בלובן, אף שאינו מטמא באודם. ובפשטות, כוונתם היא, שרק שאר מיני אדמימות התמעטו, ולבן לא התמעט, ונמצא שהקל וחומר מחדש שגם לבן מטמא חוץ מד' מיני אדום, ועל כך סיימו ש"ואיש" הוא גילוי מילתא למעט אשה מלובן, ולחלק בין אשה לאיש. אולם המהרש"א ביאר, שהוה אמינא שהתורה גילתה שלובן הוא בכלל הדמים הטמאים, ונמצא שהקל וחומר אינו מחדש דם לבן אלא כוללו בד' מינים. והחזו"א (קיט ט) תמה, שהרי בתורה לא התפרשו המראות אלא נאמר "דם", ולובן אינו דם. אך המעיין בסוגיא שם יראה שירוק בכלל דם אלא שהתמעט מ"ראיה", והיינו, שכל "מראה" נקרא דם, ומקל וחומר יכללו גם לבן. ותוס' הרא"ש והר"ן הביאו תשובת רש"י, שהמיעוט בד' מיני דמים הוא לענין טומאת נדה, והנידון בסוגיין הוא לטמאותה טומאת ערב כראיית שכבת זרע באיש (אף שלא יתכן בה ראיית קרי). וביאר החזו"א (שם), דהיינו, כנידון טומאת שכבת זרע אדומה באיש. ולכאורה תמוה, שבאשה היא טומאת מגע בבית הסתרים.
שואלת הגמרא: למה לי למכתב בזכרים 'איש איש' לרבות קטן בן יום אחד לזיבה, ולמה לי למכתב בנקבות 'ואשה' לרבות קטנה בת יום לנדה, ובת עשרה ימים לזיבה, והרי אפשר לרבות קטנים באחד מהם ונשמע לשניהם.
מבארת הגמרא: צריכי. דאי כתב רחמנא בזכרים, הוה אמינא שרק בהם החמיר הכתוב לטמאות אפילו קטנים משום דמטמאו בראיות כבימים, שאם ראה הזב שלש ראיות נפרדות של זיבה באותו יום הוא מטמא בזיבה כאילו ראה בשלשה ימים רצופים, וצריך לספור שבעה ימים נקיים.
אבל נקבות, דלא מטמאו בראיות כבימים, שרק אם ראו במשך שלשה ימים נפרדים (אבל רצופים) נעשות בכך זבות גדולות. אבל, אם ראו רק במשך יום או יומיים, ואפילו ראיות מרובות, אינן נטמאות בטומאת שבעה, אלא רק שומרות יום כנגד יום. אם כן, הוה אמינא אימא לא החמיר עליהן הכתוב לטמאותם אפילו בקטנותם. לפיכך צריך הפסוק להשמיענו שגם קטנות נטמאות בנידה ובזיבה  34 .

 34.  גם בשקלא וטריא זו ביאר החזו"א כנ"ל (בהערה 29), שלכאורה תמוה, הרי יש צורך לרבות קטן כדי שלא יתמעט מ"איש", ואילו פחות מבן ט' אינו בכלל הריבוי, כי אינו במציאות של ראיית קרי (כהרמב"ם), ובהכרח שקטן מתמעט רק מפני החילוק בין תכונותיו לתכונות הגדול, ואם יתרבה, גם בן יומו יכלל בריבוי. ונמצא לפי זה, שגם חילוק ראיית נקבות שתלויה בימים, אינו משום קולא, אלא מפני חילוק תכונותיהן מהזכרים. ואם כך, גם ג' ראיות בג' ימים בזכרים אינו מדין ימים אלא מדין ראיות, כי תכונתם תלויה בראיות בלבד. וראה חידושי רבי אריה ליב (ח"ב יג).
ואי כתב רחמנא בנקבות שנעשות נדות וזבות מקטנותן, הוה אמינא שרק בהם החמיר הכתוב משום דקמטמאו אפילו באונס. אבל זכרים, דלא מטמאו באונס (אם הזיבה נגרמה שלא מרצונם) אימא לא החמיר עליהן הכתוב לטמאם בזיבה בקטנותם. הילכך צריכא קרא ללמדנו בין בקטנים ובין בקטנות שגם הם נטמאים בזיבה כגדולים.
שנינו במשנה: הכותים מטמאין משכב תחתון כעליון.
דנה הגמרא: מאי 'משכב תחתון - כעליון'?
אילימא - דאי איכא עשרה מצעות, ויתיב עלייהו מלמעלה, מטמו להו כולם ואפילו התחתון.
פשיטא, דהא דרס להו, וכל אשר מתחתיו נחשב למדרס בין אם נוגע בו ובין לאו?! אלא - שיהא תחתונו של בועל נדה (כמו הכותים), כעליונו של זב! (והיינו: שדרגת הטומאה של בועל הנדה תהיה טומאה קלה, שאפילו הדברים שמתחתיו כגון מושבו ומשכבו אינם מטמאים בטומאה חמורה כמו תחתונו של זב המטמא טומאה חמורה, אלא רק 'כעליונו של זב', והם דברים הנישאים על ידי הזב, מבלי שיגע בהם)  35 .

 35.  תוס' (במשנה ד"ה תחתון) הביאו שרשב"ם פירש ש"עליונו" הוא דבר שהכריעו הזב כשהיה כנגדו בכף מאזניים. ותמהו, שהרי זהו היסט, ודינו נלמד להלן (מג א) מקרא אחר. ולכן ביארו, ש"עליונו" הוא בגד שמקצתו על הזב ומקצתו נגרר בארץ. ואין בו משום היסט, כי היסט הוא רק כשמסיטו כולו. ובתוס' הרא"ש כאן ביאר, שעליונו הוא באופן שמניח הזב את אצבעו תחת הנדבך, ועליו אוכלין ומשקין, שאינו מסיטן כלל. ונמצא, שדעת הכל שדין עליונו של זב הוא דין נפרד מהיסט. וכן דעת הר"ש זבים (ה ב) והגר"א (שם ה י). אך הרמב"ן פירש, שעליונו הוא מצע שעליו, וחידושו הוא שמטמא אפילו עשר מצעות שעליו, מה שאין כן בהיסט, שמטמא רק את התחתונה שנשאת על ידי הזב, והשאר הן היסט דהיסט, וטהורין. ובאמת, גם עליונו הוא מדין היסט, והוא רק גילוי שמטמא גם עשר מצעות. וכעין זה כתב ליישב בשיטת הרשב"ם, שבאמת עליונו מטמא מדין היסט, ונאמר בו פסוק נוסף כדי ללמד שאינו מטמא אדם וכלים באב הטומאה. ובאופן נוסף כתב ליישב, שהיסט מטמא רק כשהזב לבדו מכריע את הטהור, אך כשההסט נעשה על ידי זב וטהור יחד, נטמא מדין עליונו של זב. והרשב"א הביא תירוץ זה רק לגבי היסט כלים, ואילו הריטב"א הביאו שם לגבי היסט אדם. וראה חזו"א (זבים ד ז) שהוכיח כי באדם די שיסיט מקצתו. והריטב"א הקשה לאידך גיסא, למה צריך פסוק לטומאת היסט, והרי כל היסט טמא משום עליונו. ותירץ, שנפקא מינה לאופן שאינו נישא על הטמא, אלא שהטמא מסיטו במקל או במאזניים. וביאר החזו"א (זבים שם), שאף אם עליונו של זב נוהג בכל דבר (ולא רק בדבר הראוי למשכב, ראה תוס' עירובין כז א), יש חידוש בהיסט שמטמא גם בהכרעת כף מאזניים, כי אף שהוא נכלל במשכב, מסתבר שאינו נחשב עליונו עד שיהא הזב תחתיו, וטומאתו רק מדין היסט. אך בתוס' (הנ"ל) מבואר שגם הכרעת מאזניים נחשבת עליונו. עוד כתב החזו"א, שאף אם עליונו נוהג בכל דבר, היינו, דוקא בכלים, אך אדם ואוכלין אינם נטמאים אלא בהיסט.
מה עליונו של זב אינו מטמא אדם וכלים אלא רק אוכלין ומשקין - אף תחתונו של בועל נדה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין!
ומבארת הגמרא את דין 'עליונו של זב': 'עליונו - של זב' מנלן שהוא טמא רק טומאה קלה? דכתיב, (ויקרא טו י) וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו (של הזב) יטמא'!
מאי - 'תחתיו'?


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת נידה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א |